מהלכי הפרטה מובלים תחת הדגל של ייעילות המגזר הפרטי לעומת הציבורי. אלא שהם לרוב לא מתמחרים את העלות של פיקוח אפקטיבי על הבעלים הפרטיים, ובהיעדר פיקוח, שעובדים לפי העקרון הקדוש של מקסום הרווח, לא נמנעים אפילו מגניבה בוטה של כספי ציבור, פרצה ודרך שהם מוצאים. ואז גם מתברר שהאכיפה מינימלית (להערכתי, בגלל אופק התעסוקה הצפוי של המפקחים…)
שתיים-שלוש דוגמאות בוטות שנחשפו בשבועות האחרונים.
שני נושאים קטנים שמעידים על עניינים גדולים יותר: יוזמה להתארגנות פוליטית בקרב יוצאי אגף התקציבים, והסכם מים ישראלי-ירדני-פלסטיני. מכיוון שאני מתחיל בשלילי, אל תתייאשו בדרך, כדי לא להחמיץ את החדשות המשמחות באמת.
אין כמובן בעיה של אספקת מים בגבעתיים. יש בעיה של אספקת מים לעיר הפלסטינית החדשה רוואבי (גבעות) . הבעיה הזו היא עדות נוספת למגמה של הרש"פ שראוי לשים אליה לב – הבחירה ליצור דינמיקה של צעדים חד-צדיים מתוך עימות מול ישראל, במקום דינמיקה של שיתוף פעולה ומענה הדדי לצרכים של שני הצדדים. הרש"פ מציבה את הבחירה הזו בדינמיקת עימות בסדר העדיפויות שלה לפני הדאגה לרווחת התושבים הפלסטינים. להמשיך לקרוא
מאמר על האביב הערבי עם תיקון קטן, משהו על סוריה, והאבסורד שבניהול משק מים מופרט.
כשנראה שהמזרח התיכון כולו, מקהיר דרך דמשק ועד לבנון, שוקע במרחץ דמים שבו מוסלמים מכל מיני סוגים הורגים ללא אבחנה מוסלמים (ונוצרים) מכל מיני סוגים אחרים, שתי מדינות שכנות של יהודים ומוסלמים מזרימות מים זו למדבר של זו, ומזכירות שיכול להיות כאן אחרת.
ראשית, שתי אמירות שאמורות להיות בנאליות, ובכל זאת צפויות להפתיע את הקוראים:
א) מים הם משאב בלתי מתכלה. "מחסור" במים לא נובע מחוסר כמותי, אלא מפרק זמן ארוך מדי בין שימושים שונים בהם או מפיזור לא מספיק שלהם. הטבע מחזיר את המים למצב שימושי בקצב שלו, ומפזר אותם לפי תנאי האקלים. בני האדם יודעים לשאוב מים, להוביל אותם בצינורות ותעלות, להתפיל אותם ממלח, ולטהר אותם ממזהמים שספחו במהלך שימושים קודמים. כך הם יכולים ליצור כמות בלתי-מוגבלת כמעט של מים זמינים, בתנאי שישקיעו בכך מספיק אנרגיה. להמשיך לקרוא
עמדת תצפית 