אחרי קצת יותר משבוע (רשומה קודמת כאן), כמה מחשבות ביחס למלחמה באוקראינה. אני לא מומחה לנושא, אין לי גישה למקורות ראשוניים, ואני לא עוסק במחקר שיטתי. אני עוקב אחרי כמה פרשנים וכותבים, וכמה ערוצי טלגרם. בעיקר אני מנסה להפעיל שכל ישר על פרטי המידע שנראה שאין מחלוקת לגביהם, ומנסה להבין אילו משמעויות ניתן ללמוד מהם. יש דברים שאנחנו יודעים. יש דברים שצריך להניח שהמעורבים היו צריכים לדעת.
תשומת הלב של העולם נשאבת לכיוון אוקראינה, שלפני כמה ימים פרצה בה מלחמה. מה יש לי להגיד עליה? לא הרבה. אלה לא נושאים שאני מתמחה בהם, ולא הקדשתי את הזמן הנחוץ כדי ללמוד אותם ברצינות, אפילו באופן בסיסי. ובכל זאת כמה מחשבות יש. לא בטוח שכולן לגמרי קוהרנטיות, אבל אני בספק אם המציאות היא לגמרי קוהרנטית.
באופן כללי, אני נמנע מלנסות להגדיר כאן מי צודק. זו שאלה פרשנית שאפשר לטעון שיש לה תשובה פשוטה וברורה, ואפשר לטעון אחרת. על פניו, ברור שעדיף הצד שחיים בו בדמוקרטיות ליברליות והשליטה של האוליגרכיה בו פחות בוטה וגלויה, ועדיין זה לא תמיד ייתן את כל התשובות. אני חושב שמה שאכתוב כאן רלוונטי גם בלי קשר לשאלה מי "הטובים" ומי "הרעים" בסיפור הזה.
הצילומים המלווים את הרשומה צולמו בביקור באוקראינה בקיץ 2018.
במושבה היהודית לשעבר "נהר-טוב"
ברשומה הקודמת עסקתי בדרך שבה הציג גלבר את תכנית אלון. הפעם אעסוק בדרך שבה התייחס גלבר לתגובת הצמרת הירדנית אליה, ובעוד שתי נקודות אחרות.
אחרי שתי הרשומות הקודמות, שעסקו בספר "התשה", הרשומה הזו והרשומה הבאה יעסקו בספר הבא בטרילוגיה, "הזמן הפלסטיני", וגם הפעם עיקר המיקוד יהיה בטיפול של גלבר ביגאל אלון ובתוכנית אלון.
המשך לרשומת הביקורת הקודמת על הספר "התשה". ברשומה הקודמת הצבעתי על כמה דברים מוזרים לטעמי בנוגע להתייחסות של גלבר לאלון ודיין, אבל אז הדברים התארכו. בינתיים קיבלתי גם המלצה לתוספת כלשהי לרשומה הקודמת, אבל היא תכנס כבר ברשומה שתכתב בעתיד על הספר הבא בטרילוגיה (הזמן הפלסטיני), בהקשר מתאים יותר. אז הפעם על שאלת ההבנה של גלבר, לא בדיוק את אלון, אבל את תפישת הביטחון שלו ושל צה"ל באותן השנים.
לפני זמן נתקלתי בספר Jews and Arabs in Palestine: Studies in a national and colonial problem, קובץ מאמרים שערך אנצו סרני בזמן שליחותו לארה"ב ויצא לאור בהוצאת "החלוץ" בניו-יורק בשנת 1936. אחד המאמרים בספר נקרא ?Is Zionism imperialistic, שנכתב על ידי חיים גרינברג, ופורסם במקור ב-Jewish Frontier, New York, January 1936. המאמר מציג כיוון מחשבה מקורי ומעניין, אז מצאתי לנכון לתרגם אותו לעברית, ולהביא כאן קטעים מתוכו. השנים שחלפו מאפשרות לנו כמובן פרספקטיבה אחרת על הדברים, במיוחד מכיוון שהמאמר מתמודד עם הלאומיות הפאן-ערבית, ולא עם הלאומיות הפרטיקולרית הפלסטינית, שהיא כיום הזרם הדומיננטי יותר (למרות חולשתה הבולטת וליקוייה העמוקים של הלאומיות הפלסטינית). אבל אני חושב שההגיון עדיין מעניין, ובהיפוך מסויים, הוא יכול להיות רלוונטי דווקא לשאלת הריבונות הישראלית הקיימת והנשאפת (לפחות בידי זרמים מסויימים) על חלקים מארץ ישראל בימינו.
פתיחת המאמר כפי שהוא מופיע בספר.
מכאן והלאה, ציטוטים מתוך המאמר:
כמה הערות שמחכות אצלי כבר הרבה זמן לשבירת מחסום הפרודוקטיביות. בתקווה שאחרי הרשומה הזו, אצליח להביא את עצמי לכתוב עוד כמה רשומות שהרעיונות עבורן מחכים אצלי כבר איזה זמן.
באופן כללי, אני מודה שהשיח הציבורי בישראל מדכא (אותי). ככלל, אני מתרשם שככל שנושא כלשהו מגיע לשיח ציבורי בישראל, אפשר לסמוך על כך שהדיון יהיה – במידה לא מועטה בעזרת התקשורת – שטחי, מטומטם, לא ענייני ולא עוסק בדברים החשובים. ובכל זאת: להמשיך לקרוא
הערות ראשוניות להסלמה הנוכחית. המלצה כללית – לחשוב עם הראש ולא מהבטן.
להמשיך לקרואאתרי החדשות דיווחו באמצע פברואר בקצרה (הארץ ו-ynet, כנראה על סמך אותה הודעה לתקשורת), וקצת יותר בהרחבה (כלכליסט, אבל לא דווקא עם התאמה בפרטים) על הסכם לחיבור תחנת הכוח של עזה לאספקת גז טבעי מישראל. ההסכם הוא עוד הזדמנות להתבונן במארג היחסים הבינלאומיים שעוטף אותנו.
תחנת הכח בעזה, צילום מתוך "google maps"
עמדת תצפית 