הערות ראשוניות להסלמה הנוכחית

הערות ראשוניות להסלמה הנוכחית. המלצה כללית – לחשוב עם הראש ולא מהבטן.

להמשיך לקרוא

gas to gaza

אתרי החדשות דיווחו באמצע פברואר בקצרה (הארץ ו-ynet, כנראה על סמך אותה הודעה לתקשורת), וקצת יותר בהרחבה (כלכליסט, אבל לא דווקא עם התאמה בפרטים) על הסכם לחיבור תחנת הכוח של עזה לאספקת גז טבעי מישראל. ההסכם הוא עוד הזדמנות להתבונן במארג היחסים הבינלאומיים שעוטף אותנו.

תחנת הכח בעזה, צילום מתוך "google maps"

להמשיך לקרוא

השלום החסר: תובנות – פרדיגמות ב' וסיכום

הרשומה הקודמת עסקה באסרטגיית הקורבנוּת הפלסטינית, בלגיטימציה של המנהיגים בשני הצדדים להתקדם לשלום, ובצורך של העולם הערבי להכיר בלגיטימציה של ישראל כדי לאפשר למנהיגים ערבים את התנאים להגיע לשלום איתה. ברשומה הזו, האחרונה בסדרה, ארחיב על הנקודה האחרונה, ואוסיף סיכום קצר לסדרה כולה.

להמשיך לקרוא

השלום החסר: תובנות – פרדיגמות א'

רשומה זו היא הראשונה מבין שתיים שתעסוק בתובנות הכלליות שמעלה רוס בסיכום הספר. היא תעסוק בעמדה היסודית הפלסטינית, בשאלת הלגיטימציה של המנהיגים בשני הצדדים, ובמה שצריך להשתנות כדי להגיע לשלום.

להמשיך לקרוא

השלום החסר: לדמותו של ערפאת

ברשומה קודמת כבר השתרבבה הערכה אמריקאית לגבי מוכנתו של ערפאת להגיע להסכם קבע בתהליך המדיני עם ישראל:

 I mused with John Podesta [ראש סגל הבית הלבן] that Arafat may simply not be up to making a deal. He is a revolutionary; he has made being a victim an art form; he can't redefine himself into someone who must end all claims and truly end the conflict.

ברשומה הזו ארחיב על הנקודה הזו, על בסיס מובאות נוספות מהספר של דניס רוס.

ערפאת עם נאיף חוותמה וכמאל נאצר, יוני 1970

להמשיך לקרוא

השלום החסר: הבדלי גישות בצוות האמריקאי

אחד הקשיים הגדולים שעמדו (ועומדים) בפני הנסיון להגיע להסכם בין ישראל והפלסטינים נובע מפער עמוק בגישה של שני הצדדים ביחס למו"מ. קטע מספרו של דניס רוס מגלה לנו שפער דומה הופיע גם בתוך הצוות האמריקאי שליווה את התהליך. להמשיך לקרוא

השלום החסר: מחנה השלום – כרוניקה של מוות ידוע מראש

בעבר כבר כתבתי כאן על היעלמות "מחנה השלום" הישראלי, וגם קישרתי לכמה ציטוטים מהספר של רוס. ברשומה הזו אציג מספר התייחסויות בזמן אמת, לפיהן לפני פסגת קמפ-דיוויד בקיץ 2000, במהלכה ולאחר שהסתיימה, האמריקאים התריעו בפני ערפאת והצמרת הפלסטינית שכשלון התהליך וחוסר הגמישות מצדם יביאו ל"חיסול" של "מחנה השלום" בזירה הפוליטית בישראל, ולהפסקת התהליך לתקופה ארוכה. המציאות הוכיחה שהאזהרות היו במקומן.

תוצאות הבחירות לכנסת ה-15 (1999). "מחנה השלום" עם 38 מנדטים. תמונה: אורי פרקש,  Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International

תוצאות הבחירות לכנסת ה-16 (2003). "מחנה השלום" עם 28 מנדטים. תמונה: אורי פרקש,  Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International

להמשיך לקרוא

השלום החסר: תעלולי מאלי

רוב מאלי היה יועץ מיוחד לנשיא קלינטון וחבר בצוות האמריקאי שליווה את המו"מ בין ישראל לפלסטינים. הוא התבלט בין השאר בכך שכתב בשנת 2001 ביחד עם חוסיין אגא – אקדמאי לבנוני שהיה מקורב לאבו-מאזן ובהמשך ייצג אותו במו"מ חשאי מול ישראל – מאמר שמטיל את האחריות על כשלון פסגת קמפ-דיוויד על הצד הישראלי והאמריקאי. עד כמה שאני זוכר, מבין משתתפי הפסגה הלא פלסטינים, הוא היחיד שהטיל אחריות משמעותית לכשלון על ישראל, ודניס רוס ביקר אותו קשות על "סלחנותו" כלפי ערפאת במאמר המדובר.

ספרו של דניס רוס "השלום החסר" חושף שתי אנקדוטות במהלך פסגת קמפ-דיוויד בהן מאלי הרשה לעצמו "חופש פעולה" בניסוח מסמכים שלא על דעת המעורבים במו"מ.

להמשיך לקרוא

השלום החסר – סיכום הכישלון באפיק הסורי

בסופו של דבר, תהליך השלום שניהלה ממשלת ברק בתיווך ארה"ב עם סוריה לא הבשיל להסכם. ועידת שפרדסטאון נכשלה, וגם הנסיונות של הנשיא קלינטון להשיג התקדמות במפגש ישיר עם הנשיא אסד לא הצליחו. מה היו הסיבות לכשלון?

חאפז אל אסד. צילום: (james gordon (CC BY 2.0

להמשיך לקרוא

השלום החסר: הדלפה מסביבת ביילין – בין האפיק הסורי לפלסטיני

מאז הקמת מדינת ישראל, השאלה האם לנסות להגיע להסכם שלום עם כל השכנים בו זמנית או בהדרגה, ואם בהדרגה – עם מי קודם, היתה שאלת מפתח בתהליכים המדיניים שבין ישראל ושכנותיה. ברשומה קודמת ראינו כיצד חיבל רון לאודר, נאמנו של נתניהו, בנסיונות חידוש המו"מ בין ישראל לסוריה מצד ראש הממשלה ברק. בתחילת שנת 2000 חודש בועדת שפרדסטאון המו"מ בין ישראל לסוריה – מה שהציב כמובן את שאלת סדר העדיפויות והמיקוד: המו"מ עם הסורים או המו"מ על הסכם הקבע עם הפלסטינים. 

דר' יוסי ביילין Pikiwiki Israel

להמשיך לקרוא