לתבוע את עלבונם של הפופוליסטים

ההשמצה הנפוצה במילון הפוליטי היא "פופליזם". רבים רבים משתמשים בה כנגד יריביהם, במטרה לתאר אותם כאופורטוניסטים המציגים טענות שטחיות ומדיניות פשטנית וחסרת אחריות במטרה לקרוץ לרגשות "העם הפשוט". אלא שהתנועה והמפלגה הפופוליסטית היו גופים ממשיים בהיסטוריה, ובתור אחד היחידים בישראל כנראה שעסק בהיסטוריה שלהם, אני חושד שהעובדה ששמם הפך לכינוי הגנאי הנפוץ בזירה לא מעיד על אופי פעולתם הממשי, אלא דווקא על כך שהיוו סיכון ממשי ליריביהם החברתיים והפוליטיים שעליהם קראו תיגר – שדאגו מצידם להפוך את עצם שמם להשמצה שכל אחד יבקש להתנער ממנה. אז אני מבקש לתבוע את עלבונם ההיסטורי, ולהאיר את הדברים באור אחר.

תמונת מצב: תצפית על המֶשֶך הארוך

לפני כמה שבועות כתבתי רשומה על על כך שלמעשה נתניהו לא הצליח להקים ממשלה, אלא כתלות בלהטוטנות שנועדה לעקוף את אי הכשירות של דרעי לכהן כשר. בינתיים נראה שש"ס מכילה את המשבר עד שיימצא טריק אחר לעקוף את המכשול, ועד שטריק כזה יימצא אנחנו חיים באנומליה שבה אין שר בריאות ושר פנים, כי גם נתניהו לא כשיר משפטית לכהן כשר (מכיוון שתלוי נגדו אישום פלילי), אלא רק כראש ממשלה.

בסיום הרשומה, כתבתי שיש מקום לניתוח עמוק יותר וארוך טווח יותר של הגורמים הפועלים. ברשומה הזו אנסה להציע ניתוח כזה. הוא מתבסס על התשובה לשאלה: מהו הפרוייקט הפוליטי הגדול, ארוך הטווח, של השותפים העיקריים בקואליציה. לא דווקא לפי סדר מסויים.

ממשלת ישראל ה-37. צילום: אבי אוחיון, לע"מ, CC BY-SA 3.0

חלומות בציון: על שלוש אוטופיות ציוניות

לכבוד יום הרצל, אני מעלה כבוד יום הרצל, אני מעלה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: \"מסע לארץ ישראל בשנת ת\"ת באלף השלישי\" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), \"תל-אביב\" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו\"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).\nכל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר \"חברת השוק\" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת \"השוק החופשי\". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.\nבשונה מהאוטופיה התנ\"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.\nישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.לה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השלישי" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), "תל-אביב" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).

כל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר "חברת השוק" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת "השוק החופשי". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.

בשונה מהאוטופיה התנ"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.

ישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.

לנוחות הקוראים, ניתן להוריד את המאמר כאן ב-pdf, או להמשיך לקריאה כאן בהמשך.

התמורה הגדולה: סיכום – על כוח ועל חירות

רשומה אחת עשרה (ואחרונה) בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). ברשומה הזו אביא קטעים מתוך הפרק האחרון של פולני, שבו הוא עוסק בשאלת "אז מה בכל זאת?" ולאן אפשר להתקדם במציאות שבה אנחנו חיים. 

התמורה הגדולה: תפקידו של הפשיזם

רשומה עשירית (ולפני אחרונה) בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). ברשומה הזו אביא קטעים מתוך עיסוקו של פולני בפשיזם, הופעתו והתפקיד שמילא בחברה, כרקע להופעת המשבר ששיאו במלחמת העולם השניה. כמו בנוגע למקרים אחרים, פולני מזהה בפשיזם תגובה לסיטואציה כלכלית-חברתית מסויימת. הסיבה לצמיחתו אינה טמונה בתכונה פנימית שלו או במאפיינים הייחודיים של החברות שבהן צמח, אלא בנסיבות שבהן צמח, ובתפקיד שאותו מילא בחברה. 

התמורה הגדולה: השוק, הדמוקרטיה והדרך אל המלחמה

רשומה תשיעית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). אנחנו רגילים לקשר בין ליברליזם, וגם ליברליזם כלכלי לבין דמוקרטיה. אלא שהקשר הזה לא רק שאינו מובן מאליו, אלא שבמידה רבה הוא קשר הפוך. הליברליזם, כגישה שמתמקדת בחירויות האדם, כלומר בחופש שלו מהתערבות חיצונית בחייו, מבקש להגביל ולצמצם ככל האפשר את היכולת של השלטון, גם שלטון דמוקרטי, להתערב בחייו. עצם רעיון השוק החופשי (או במושג של פולני: "השוק המווסת את עצמו") דורש למנוע כל התערבות חיצונית במערכת השוק, כלומר להוציא אותו מתחומי ההשפעה של השלטון.

הכלכלה הליברלית יוצרת הפרדה בין הזירה הפוליטית, לבין הזירה הכלכלית שבה הפוליטיקה נדרשת שלא להתערב. ברור שמהלך כזה הוא מהלך שמגביל את הדמוקרטיה, קושר את ידיה, ובמידה רבה מרוקן אותה מתוכן. פולני מראה גם שמי שקידמו את יצירת המערכת של חברת השוק פעלו לבלימת התפתחות הדמוקרטיה. שהרי הכנסת הציבור הרחב של העובדים אל השתתפות במערכת השלטונית היתה צפויה להביא לדרישה להתערבות במערכת או לבלימת התפתחותה. לכן, על מנת לאפשר את יצירת חברת השוק, היה צורך לבלום את יצירתו של משטר דמוקרטי

התמורה הגדולה: התרחבות מערכת השווקים והמהלכים להגבלתם

רשומה שמינית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). הפעם על היווצרות שוק העבודה והמהלכים לשבש אותו, והמהלכים להגבלת השוק החופשי והסחר החופשי, שהופיעו עם התרחבות הסחר. כמו שאמר פולני:  "תנועה כפולה" – התרחבות השיטה המבוססת על השוק מביאה להופעת הצעדים להגבלת השוק, על מנת להגביל את נזקי התמורה ומחירי הנסיון להגשים את האוטופיה של שוק־המווסת־את־עצמו. 

התמורה הגדולה – התנועה הכפולה ודוגמת הקולוניאליזם

רשומה שביעית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). הפעם על ההתנגדות לתמורה, הכחשת הצורך וההגיון שבהתנגדות כזו, וכיצד הקולוניאליזם מדגים את הצורך בהתנגדות. בפרק השלושה־עשר פולני מתמודד עם הטיעון הליברלי לפיו ההתנגדות למעבר אל חברת השוק מונעת מאינטרסים צרים בלבד והיא חסרת היגיון, מכיוון שבחברת השוק מצבם של כל המעורבים משתפר לעומת המצב הקודם. הוא עושה את זה באמצעות שימוש, מקורי ככל שאני מכיר ודי מבריק לטעמי, בדוגמה של התהליכים שעברו על החברות המקומיות תחת הקולוניאליזם, ובקישור שלה אל החברה האירופית בתקופת המהפכה התעשייתית.  

הצצה אל מגזר הייבוא

אחד ההיבטים הפחות מדוברים בכל השיח על יוקר המחיה, היעילות או חוסר היעילות של הייצור המקומי, ושאלת ההגנה עליו, היא מה בעצם קורה במקטע הייבוא. וחבל, כי כמו בכל מדיניות, יש גורמים שמפסידים ממנה ועושים רעש בתחום שלהם, וזה גורם לנו לפעמים לשכוח שיש גם גורמים שמרוויחים ממנה. מרוויחים הרבה. ולהם נוח לשמור על שקט.

האם תהיה תחרות במוצרי החלב?

כבר הזכרתי בעבר שבעוד שהמון תשומת לב ציבורית מוקדשת למאבק נגד תכנון משק החלב, כולם מתעלמים מהריכוזיות במקטעים אחרים בשרשרת הייצור הזו, כמו למשל העובדה שכל מרכיבי המזון לפרות שלא מגודלים בארץ מיובאים על ידי שלוש חברות בלבד. החדשות הנוכחיות הן שבמקטע המחלבות, שהוא כבר עכשיו ריכוזי מאוד, מספר המחלבות הולך ומצטמצם, כי המחלבה הכי גדולה מבין הקטנות רוכשת מחלבות קטנות יותר במטרה לשרוד בתחרות מול המחלבות הגדולות השולטות בשוק.