מתישהו התחילו ללמד בפקולטות לכלכלה את הטענה שהכלכלה היא מדע מדוייק, ולכן היא לא מייצגת שקול כוחות חברתי אלא חתירה לאופטימיזציה שטובה "לכולם". התובנה המתבקשת מכך היא שמכיוון ש"הפוליטקאים" הם טיפוסים חסרי אחריות שדואגים לאינטרס הצר של הבוחרים שלהם (במקרה הטוב) ולטווח הקצר של הקדנציה בלבד, צריך להציל את הכלכלה מידם, ולהקטין את התערבותם בניהולה לטובת מדיניות שיעצבו "מקצוענים" נטולי פניות. הבעיה היא שאני לא זוכר כלכלן שנבחר בבחירות דמוקרטיות להנהיג מדינה. כדי להציל את הכלכלה מהפוליטיקאים, היו צריכים הכלכלנים להשתמש בשיטות אחרות. אהרון פוגל, מי שכיהן בתפקידים הבכירים ביותר במשרד האוצר (פרט לשר כמובן), חושף בספרו החדש "התנור והחמאה" כמה משיטות הפעולה המפוקפקות שלהם, תוך שהוא מנהל שיח מתחסד על מקומו של הפקיד בדמוקרטיה. 2,087 מילים שאזרחי ישראל צריכים להכיר.
עמדת תצפית 