לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39 (למניינם, בעברי יש לי עוד כמה ימים). אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר. הפעם, בעקבות מציאת דרשת בר־המצווה שלי, הזדמנות לספר על האירוע הזה, שהזמן שעבר מאז כפול מהזמן שעבר לפניו.
אחרי הרשומה הקודמת, שעסקה בשלושת הבתים היהודיים שלאחר חורבן המקדש, הרשומה הזו תעסוק בבית המדרש בימינו, ובעיקר בבית המדרש החדש.
גם כאן, למרות שזה תחום שאני עוסק בו, הידיעה שלי מן הסתם לא מושלמת, וייתכן שבתי מדרש מסויימים הצליחו להתגבר על האתגרים שעליהם אצביע כאן. במידה וכן, אשמח לשמוע על כך. הדברים בחלקם, הם דברים קשים. אין בהם מטרה לפגוע, ונאמנים פצעי אוהב…
שכל מה שכתוב כאן מייצג אותי ואת עמדותי, ולא את הגוף שבו אני מועסק.
רשומה שמבקשת להציע כמה הבחנות לגבי מוסדות תרבות מרכזיים בהיסטוריה של העם היהודי, ואולי גם משמעויות שעולות מההבחנות האלה. בעקבותיה תבוא רשומה שתעסוק בדפוסי לימוד שונים בבתי המדרש המתחדשים.
אני מסייג שההשכלה הפורמלית שלי בנושאי מחשבת ישראל והיסטוריה של התקופות האלה מוגבלת – ובכל מקרה, בחלק מהדברים אני מתייחס לנראטיב ההיסטורי ולא להיסטוריה עצמה – כך שאני מקווה שאם אני עושה כאן שגיאות, הן לא חמורות מדי…
סייג נוסף, מכיוון שהנושא משיק לתחום העיסוק שלי, הוא שכל מה שכתוב כאן מייצג אותי ואת עמדותי, ולא דווקא את הגוף שבו אני מועסק.
הרשומה הזו מבוססת על פוסט שפרסמתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל ידעתי שעוד יהפוך לרשומה. הדברים נכתבו כתגובה לפוסט הזה של הלה ברק קלור, מרכזת תוכנית אקדמית ללימודי יהדות ארה"ב (אם אני לא טועה, תוכנית רודרמן באוניברסיטת חיפה), שמקנא בפלורליזם של יהדות ארה"ב.
התיאור של הלה את המפגש של סטודנטים יהודים-ישראלים עם הקהילה היהודית בארה"ב וההבדל שהוא מסמן בין שתי צורות הקיום של היהדות, הוא נקודת עיוורון נפוצה למדי בקרב יהודים-ליברלים בישראל.
בהכללה, בעיני יהודים-ליברלים בישראל, יהדות ארה"ב נראית מגוונת ופלורליסטית (ופורחת ותוססת), בעוד שבישראל הם רואים גרסה אורתודוכסית נוקשה, אנטי-פלורליסטית וכמעט בלעדית.
אבל הפרספקטיבה הזו שגויה לטעמי מן היסוד. להמשיך לקרוא
רשומה זו מבוססת בעיקרה על פוסט שפרסמתי בפייסבוק* בשנה שעברה.
בשביעי באוקטובר 1973, כשמשה דיין דאג להפיץ למי שצריך להפיץ את הידיעה על כך שהתריע ש"הבית השלישי בסכנה", לכל אדם בישראל, וגם לכל מי ששמע על הסיפור מאז, היה ברור על מה הוא מדבר. היה ברור למרות שעל הר הבית עמדו עדיין מסגדי עומר ואל-אקצא. היה ברור כי מנקודת המבט הציונית, הבית השלישי הלך והוקם במהלך שהחל במחצית השניה של המאה ה-19 והולך ונמשך עד ימינו, וקיבל חותמת רשמית ב-ה' אייר ה'תש"ח עם יצירת הריבונות היהודית הרשמית. למי שצריך תזכורת, מנורת המקדש החדש כבר ניצבת, עצומה, במקום המיועד לה: בליבה של ירושלים, על הקו הישר המחבר את המשכן, משכנה של כנסת ישראל, עם בית הדין הגבוה לצדק. להמשיך לקרוא
תשעה באב, על זה אין מחלוקת, הוא יום צום לזכר חורבן בתי המקדש, למרות שקרו בו עוד שלושה דברים רעים לאבותינו. אבל מאיפה הופיע תשעה באב?
מלכים ב':
(ח) וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ־בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם: (ט) וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית־יהוה וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל־בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת־כָּל־בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ:
ובכן, ייתכן ששמתם לב כאן לדבר מביך. לפי ספר מלכים ב', כתוב במפורש שבית יהוה נשרף ב-ז' באב להמשיך לקרוא
אתמול בערב נפתחה בעירי הגלילית התערוכה "דרך, מקום, בית", של יצירות בהשראת ספר בראשית. במסגרתה מוצגים שלושה צילומים שלי, במסגרת תוצרים מסדנת הצילום שבה השתתפתי.
א. המפץ הגדול. צילום (יציב להפתיע בהתחשב בהיעדר החצובה) בחשיפה ארוכה של זיקוקים מעל נצרת:
בראשית, א', א'-ד': בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
ד"ש מעכביש מסוג חוגית (Cyclosa sierrae), שמצאתי בשבת האחרונה בחצר כנרת:
עמדת תצפית 