הזמן הפלסטיני – גלבר (ושליים) ואלון – סיבוב רביעי

ברשומה הקודמת עסקתי בדרך שבה הציג גלבר את תכנית אלון. הפעם אעסוק בדרך שבה התייחס גלבר לתגובת הצמרת הירדנית אליה, ובעוד שתי נקודות אחרות. 

הזמן הפלסטיני: גלבר ואלון – סיבוב שלישי

אחרי שתי הרשומות הקודמות, שעסקו בספר "התשה", הרשומה הזו והרשומה הבאה יעסקו בספר הבא בטרילוגיה, "הזמן הפלסטיני", וגם הפעם עיקר המיקוד יהיה בטיפול של גלבר ביגאל אלון ובתוכנית אלון. 

"התשה" – גלבר לא מחבב, ואולי גם לא מבין את יגאל אלון – חלק שני

המשך לרשומת הביקורת הקודמת על הספר "התשה". ברשומה הקודמת הצבעתי על כמה דברים מוזרים לטעמי בנוגע להתייחסות של גלבר לאלון ודיין, אבל אז הדברים התארכו. בינתיים קיבלתי גם המלצה לתוספת כלשהי לרשומה הקודמת, אבל היא תכנס כבר ברשומה שתכתב בעתיד על הספר הבא בטרילוגיה (הזמן הפלסטיני), בהקשר מתאים יותר. אז הפעם על שאלת ההבנה של גלבר, לא בדיוק את אלון, אבל את תפישת הביטחון שלו ושל צה"ל באותן השנים. 

"התשה" – גלבר לא מחבב, ואולי גם לא מבין את יגאל אלון – חלק ראשון

רשומת ביקורת בעקבות הקריאה בספר "התשה: המלחמה שנשכחה" של יואב גלבר.

חמש חלופות ולא ארבע – הפשרה הטריטוריאלית כאופציה אקטואלית

מאמר תגובה שכתבתי בעקבות כתבה ב"דבר ראשון", ופורסם אתמול באותה הבמה. שם נתנו למאמר כותרת וכותרת משנה שאני לא הייתי בוחר בהן, אבל גוף הדברים נותר לדעתי ללא נגיעה. בכל מקרה, אני מצרף כאן את הנוסח המקורי שאני שלחתי להם. 

יום הדיין – מה היה הרציונל של דיין?

בעקבות הרשומה הקודמת על המאבק על קווי הסיום של מלחמת יום הכיפורים, שני מגיבים ביקשו שאסביר מה היה הרציונל של דיין, כי בכל זאת, זה דורש הסבר. הבעיה היא שלהסביר את זה ברצינות ובצורה מבוססת זו עבודה מקיפה למדי, אז אני אשתדל להסביר בקצרה ׁ(יחסית) איך אני מבין את העניין. 

כלים שלובים – תמצית מורשתו של יגאל אלון

יצחק בן אהרון:

אין יגאל ששייך לפרק מסוים כמו הצבא, אין יגאל ששייך לפרק אחר, כמו איש קיבוץ, ואין יגאל ששייך לפרק של מדינאי. יגאל הוא תשלובת של כל אלה, גדוש ערכים, חלומות, יומרות ואמביציות. הוא כלל במנהיגותו, כבר מנעוריו, את כל מה שהדור ההוא יכול היה לעצב לעצמו. זו לא היתה אישיות במחלוקת, סכיזופרנית, עשויה תאים-תאים, משבצות-משבצות, אלא דווקא דמות מאוד אחידה ושלמה, על כל המרכיבים של צו התקופה.

לפני כשבועיים נזכרתי באופן די מקרי בפרוייקט קטן שהשלמתי עד לרמת הלחיצה על "פרסם" שהתעכבה מעט ואז פרח מזכרוני לחלוטין. אבל לזכרון יש דרכים משלו, ולכן בלי תאריך זכרון ספציפי, אני שמח להוסיף למדור "פרקי אבות" של עמדת תצפית תמצית ממורשתו של יגאל אלון.

כל התכנים שמופיעים בתמצית זו מבוססים על אסופה שיצר המורה והחבר אמנון ארבל, מי שהיה רכז ההדרכה של בית יגאל אלון. אני עשיתי רק את הפלטפורמה הדיגיטלית המארחת. התכנים מחולקים לשני תחומים עיקריים:

קווים לדמותו ואידיאולוגיה. בכל נושא מופיעה פסקת מבוא קצרה, ואחריה ציטוטים מדבריו של אלון או מדבריהם של אנשים שכתבו אודותיו.

דמותו של אלון היא לטעמי דמות מופת בהיסטוריה של התנועה הציונית, של תנועת העבודה ושל מדינת ישראל. באסופה זו נכללה התמצית שבתמצית, והקורא המתעניין מוזמן להעמיק את היכרותו עם דמותו של אלון בעזרת קריאה בספריו, שהבולטים בהם הם "בית אבי" האוטוביוגרפי, "מסך של חול" העוסק בנושאי הביטחון, ו"כלים שלובים" ו"מוקדים" המציגים אסופות מאמרים בנושאים שונים.

בנוסף, נכתבו על אלון שתי ביוגרפיות רחבות יריעה:

"אביב חלדו" שכתבה אניטה שפירא, העוסקת בתקופת חייו המוקדמת של אלון, עד לסיום שירותו הצבאי בשנת 1949.

"יגאל אלון: ביוגרפיה פוליטית 1980-1949" שכתב אודי מנור, העוסקת בתקופת חייו המאוחרת של יגאל אלון, מ-1949 ועד מותו, בה פעל רבות בזירה הפוליטית במדינת ישראל.

אל אסופת הכתבים

***

ובכל זאת נסיבות חגיגיות:

הרשומה הזו היא הרשומה ה-500 בעמדת תצפית. המספר כולל 55 רשומות של מדור פרשת השבוע שהועברו מהבלוג הקודם שלי, ולא כולל מאות רשומות של פרקי אבות (כלומר, טקסטים שעשיתי להם דיגיטציה וקיטלוג אבל לא כתבתי בעצמי) בחלקים השונים של המדור.

לחיי הרשומות שבדרך!

האם קרסה הקונספציה? – הויכוח על תפישת הביטחון לפני מלחמת יום הכיפורים

מי אחראי למחדל? ולמה לא היתה התרעה? והימ"חים היו ריקים, ולמה לא גייסו את המילואים בזמן, ואיך היינו כל כך יהירים? הרבה שאלות עולות בדיון הציבורי בנוגע למחדלים ול"מחדלים" של מלחמת יום הכיפורים והתקופה שלפניה. מדברים המון על כישלון הקונספציה שטשטשה את בינתם של אנשי המודיעין. אבל לא מדברים אף פעם על הקונצפציה האמיתית שהיתה ביסוד המצב שלפני המלחמה, ועל המאבק הפנימי לשנות אותה. אז הנה ניסיון להציג אותה.

כמעט כל הדרכת סיור בארץ ישראל יכולה להתחיל מהמשפט "בראשית היה השבר הסורי-אפריקאי". כמעט כל רשומה שעוסקת בהיסטוריה פוליטית-מדינית-צבאית ראוי לה שתפתח במשפט הידוע של קלאוזביץ – "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". בפרספקטיבה הזו, הויכוח שנשכח מתשומת הלב על תפישת הביטחון של צה"ל בגזרת הדרום בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים הוא ביטוי לויכוח מדיני בתוך המערכת הפוליטית של ישראל.