אחרי קצת יותר משבוע (רשומה קודמת כאן), כמה מחשבות ביחס למלחמה באוקראינה. אני לא מומחה לנושא, אין לי גישה למקורות ראשוניים, ואני לא עוסק במחקר שיטתי. אני עוקב אחרי כמה פרשנים וכותבים, וכמה ערוצי טלגרם. בעיקר אני מנסה להפעיל שכל ישר על פרטי המידע שנראה שאין מחלוקת לגביהם, ומנסה להבין אילו משמעויות ניתן ללמוד מהם. יש דברים שאנחנו יודעים. יש דברים שצריך להניח שהמעורבים היו צריכים לדעת.
לפני מספר שבועות העביר לי ידידי ד"ר רונן זיידל, חוקר עיראק, צילום של שער כתב-עת שיצא לאור בטורקיה, ובו תמונתו של הרצל וצילום של הקדשה בכתב ידו, שניתנה לעבדאללה ג'וואדת, שחיבר מאמר על הרצל, שפתח את אותו הגיליון. ביוזמת רונן כתבנו על כך מאמר קצר, שפורסם לפני שבוע במדור הספרים של "הארץ". מכאן, אני מביא את נוסח המאמר שנשלח ל"הארץ", לפני שנערך שם והודבקה לו כותרת לא עניינית.
רגע לפני החתימה על הסכם השלום עם איחוד האמירויות, קיבלנו הצהרה פובמית נוספת, על תהליך לנורמליזציה של היחסים בין ישראל לבחריין. עוד כמה נקודות לגבי התהליך.
ההצהרה המשותפת עם איחוד האמירויות, שבכמה מקומות כונתה בטעות "הסכם שלום", תפשה את כולם פחות או יותר לא מוכנים. זה כמובן לא הפריע לרבים לקפוץ מיד עם תובנות ופרשנויות, שכרגיל נחלקות וסותרות זו את זו, וכמעט תמיד מתאימות בדיוק לעמדות הקודמות של הכותב. אז הנה כמה נקודות שלי, שלא דווקא מרכיבות תמונה שלמה.
התעוררנו הבוקר לדיווחים על הריגתו של הגנרל קאסם סולימני, אללה ירחמו, מפקד כוחות קודס של משמרות המהפכה של איראן. העניין הזה תפש את רובנו די בהפתעה, ומן הסתם מעלה הרבה שאלות על הצפוי. נסיון זהיר להתייחס לעניין.
כמה תזכורות והמלצות קריאה בעקבות פרסומים מעניינים מהיומיים האחרונים, שעוסקים בהתפתחות האחרונה בצפון סוריה, במשרד החוץ והמעורבות הטורקית בירושלים, ובפרסומים החדשים מתוך הצמרת הצבאית במלחמת יום הכיפורים. להמשיך לקרוא
על כמה עניינים מעניינים שקרו וקורים בשכונתנו הפרועה, על עליבות הסיקור התקשורתי והמלצה לערוצי מידע חלופיים.
השיח הישראלי בשבוע האחרון, מאז פתיחת הר הבית מחדש ביום ראשון, במהלך ימי המתיחות של השבוע וגם אחרי שהצטבר מחיר הדמים של יום שישי (שצריך להגיד שחלק ממנו מקרי, בהתחשב במספר נסיונות הפיגועים המסוכלים בפגיעות קלות או ללא פגיעה באופן יום-יומי), התמקד במערכת קבלת ההחלטות של הצד הישראלי. זאת בין השאר מכיוון שהניח כמובן מאליו שהצד האסלאמי יגיב באלימות קשה להתעקשות הישראלית. ההנחה הזו נכונה למדי במימד של בחירת הצד האסלאמי באלימות קשה, אבל היא שמה הרבה יותר מדי משקל על ישראל והיכולת שלה להימנע מכך. השגיאה נובעת להערכתי במיקוד יתר (מובן בחלקו, שגוי ומזיק מאוד בחלקו) בישראל ובקו העימות הבולט בינה לבין הערבים והמוסלמים, תוך התעלמות (במידה רבה מתוך בורות, שנובעת במידה מסויימת מעצלות מחשבתית) מקו התפר הפחות בולט אבל המשמעותי יותר שעובר בין ערבים לערבים (וגם לכמה לא-ערבים) ובין מוסלמים ומוסלמים. רשומה זו תביא נסיון להביט אל קו העימות הזה, שלאורכו מתנהל המאבק האמיתי על הריבונות בהר הבית.
הצעה לניתוח של סעיפי ההסכם שנחתם לפני כמה ימים בין ישראל לטורקיה, שפיצוי המיליונים העקיף למשפחות נפגעי המרמרה הוא אחד הסעיפים הפחות חשובים בו, למרות הפרובוקציה הזועבית התורנית.
בזמן שבסוריה הפסקת האש מיושמת כבר יותר מ-24 שעות, עם טענות הדדיות להפרות אבל עדיין ללא קריסה וחזרה מלאה ללחימה (חוץ מהלחימה נגד האיסלמיסטים שלא שותפים להפסקת האש, שבהחלט נמשכת), מה קורה עם הטורקים?
עמדת תצפית 