הערות ראשוניות להסלמה הנוכחית

הערות ראשוניות להסלמה הנוכחית. המלצה כללית – לחשוב עם הראש ולא מהבטן.

gas to gaza

אתרי החדשות דיווחו באמצע פברואר בקצרה (הארץ ו-ynet, כנראה על סמך אותה הודעה לתקשורת), וקצת יותר בהרחבה (כלכליסט, אבל לא דווקא עם התאמה בפרטים) על הסכם לחיבור תחנת הכוח של עזה לאספקת גז טבעי מישראל. ההסכם הוא עוד הזדמנות להתבונן במארג היחסים הבינלאומיים שעוטף אותנו.

תחנת הכח בעזה, צילום מתוך "google maps"

פיוס, הסדרה או מלחמה – יחסי ישראל ורצועת עזה – אביב-סתיו 2018

אחרי רשומת ההכנה מתחילת השבוע, שביקשה להניח את הקונספציה של אפשרות לקואופטציה של החמאס תמורת הכרה בשלטונו בעזה במסגרת יחסים עם ישראל, מגיע מאמר פוליטי-היסטורי-אקטואלי, שעוסק במאבק על אופי היחסים בין ישראל לרצועת עזה, כפי שהתנהל בתקופה שבין האביב והסתיו של שנת 2018. 

האם אפשר לעשות קואופטציה לחמאס

תסלחו לי שבזמן שהזירה הפוליטית סוערת סביב אי-התרחשות, אני מבקש לעסוק בפוליטיקה עצמה. מטרת הרשומה הזו היא להניח מסגרת מחשבה קונספטואלית, על האפשרות לעשות קואופטציה לארגון החמאס, ולהפוך אותו מאויב לוחם לקבלן ביטחון של ישראל. הרשומה היא גם מבוא למאמר ארוך שאני מתכוון לפרסם ביום שלישי (לפחות אם לא תקום במפתיע ממשלה עד אז), שיעסוק בפרשה פוליטית מהעבר הקרוב, שבמרכזה הפוליטיקה שסביב סוגיית היחסים בין ישראל לרצועת עזה, שבמידה רבה עומדת מאחורי המשבר הפוליטי שמשתק את המערכת שלנו כבר יותר משנה. 

עזה בין החמאס לג'יהאד האסלאמי

הטילים עדיין עפים באוויר, וכנראה ימשיכו לעוף לפחות עוד כמה שעות, ואולי זו בדיוק הזמן להבחנה חשובה:

ברצועת עזה פועלים שני ארגונים צבאיים חשובים: החמאס, שהוא גם השליט האזרחי ברצועה, והג'יהאד האסלאמי. הם נבדלים בהיבט חשוב מאוד:

החמאס תמרן לאורך השנים ועדיין מתמרן בין פטרונים שונים, בעיקר בציר שבין איראן לאחים המוסלמים (טורקיה, קטאר וממשל מורסי במצרים). בשנים האחרונות יחסיו עם הציר האיראני התערערו בגלל סרובו לתמוך במשטר אסד בסוריה לאורך מלחמת האזרחים (מה שהביא לסילוק הנהגתו מדמשק).

הג'יהאד האסלאמי, לעומתו, הוא נאמן איראני מובהק. ומשמש למעשה כזרוע פרוקסי אירנית, שכמו החיזבאללה מעבירה את רוב השנים האחרונות בשמירה על השקט (בהקשר הישראלי) והמתנה ליום פקודה.

והנה עוד הבחנה חשובה:

בשנים האחרונות החמאס מנהל מגעים עקיפים ואיטיים עם ממשלת נתניהו במטרה לייצב את שלטונו, ולמעשה להגיע להסדרה מול ישראל, שתבסס את שלטונו ברצועת עזה. העימותים על הגדר הם כלי תקשורת שלו (ואולי העיקרי) מול ישראל, וניכר ששליטתו ברמת האלימות שלהם היתה טובה מאוד.

לעומת זאת, הג'יהאד האסלאמי אחראי כנראה לרוב אירועי ירי הרקטות בתקופה האחרונה, במטרה להקשות על התהליך הזה.

ועכשיו מקרה מבחן מעניין שנקבל עליו תשובה בימים הקרובים – ישראל חיסלה בכיר בג'יהאד האסלאמי. החיסול הזה יכול להתפרש גם כנסיון לתקוע "טריז" ברור בינו לבין החמאס, והמבחן הוא תגובת החמאס. האם החמאס יגרר למעורבות בסבב הזה ויתייצב לצד הגי'האד האסלאמי, בניגוד למגמת ההסדרה מול ישראל, או שהוא יביט מהצד כיצד הג'יהאד האסלאמי מתכתש עם ישראל (בעיתוי שהיא בחרה) וסופג מכות, באופן שדווקא יקל עליו להמשיך במגמת ההסדרה.

אני מעריך שההודעה הישראלית לפיה לא מדובר בחזרה למדיניות הסיכולים אלא בחיסול של "פצצה מתקתקת" נועדה לאוזני החמאס, במטרה להקל עליו להימנע מהצטרפות לתגובה. גם הגורמים שלקחו אחריות על הירי כלפי ישראל עד כה (10:00) הם גורמים שוליים – ביטוי לזהירות מעימות חזיתי מוצהר מדי. התגובה הישירה של הג'יהאד האסלאמי צפוי כנראה בהמשך.

עדכון מההודעה של הרמטכ"ל וראש השב"כ (12:40) –

הרמטכ"ל:

"הוא האיש שאחראי למרבית הפיגועים שיצאו מהרצועה במהלך השנה האחרונה וגם לפני כן. […] הוא האיש שבמידה רבה ערער את הביטחון והיציבות בדרום הארץ – ובמיוחד בעוטף עזה. הוא האיש שפעל בכל דרך לחבל בניסיונות להרגעה מול חמאס"

ראש השב"כ: הוא לא מקבל את ההסדרה עם חמאס…

נחיה ונראה

עזה במבט רחב

אחרי עוד "סבב" לחימה ושיגורים קצר, במקביל לשיחות על הסדרה ארוכת טווח, חשבתי לכתוב משהו שמסתכל על הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר (ובנקודות). 

על סדר היום: פלסטינים בעזה, פלסטינים בגדה, ערבים באזור ונוכלים בבנק הפועלים

ארבעה דברים שהצטברו אצלי בימים האחרונים ונראו לי שמצדיקים תשומת לב: משהו מועיל שמצאתי באתר הירוד של "העוקץ", משהו ירוד שמצאתי באתר של "הארץ", טורים מעניינים של כותבים ערבים שמצאתי ב"ממר"י", ועדות מדה-מרקר על כך שבבנק הפועלים (עוד פעם) מתנהגים כמו נוכלים.

דברים שאפשר לפרסם ב"העוקץ"

לפייסבוק יש מדיניות פרסום שמנסה להפנות אלי דברים שיעניינו אותי. זה לא תמיד עובד כמו שצריך, ולראיה הם מפנים אלי תכנים ממומנים של "אחים וקיימים". מצד שני, אולי זו אשמתי, בתור מי שקורא לפעמים אפילו מאמרים ב"מידה" שלא נכתבו על ידי יגיל הנקין. בכל מקרה, הפעם הוא הפנה אלי תוכן ממומן מאתר "העוקץ", שגם הוא מפרסם בעיקר דברים שאני רחוק מלהסכים איתם, אבל לפעמים מועיל לראות אפילו מה יכול לקבל שם במה. 

במקרה הזה, מדובר במאמר שכתב עבד אבו שחאדה, פעיל בל"ד וסטודנט באוניברסיטה העברית. אז מה אומר שחאדה, בעקבות הצהרת טראמפ בנוגע לרעיון שירושלים היא אכן בירת ישראל ושגבולות הקבע שלה ייקבעו בעתיד במו"מ? הוא אומר כך [כל ההדגשות כאן ובהמשך שלי]:

עצם ההכרה ביישות הציונית כמדינה לגיטימית בתוך הקו הירוק, ההכרה בכך שמדינות העולם (כולל מדינות ערביות ומוסלמיות) מקיימות עמה יחסים דיפלומטיים ומאמצות את הרעיון שארה"ב היא גוף בינלאומי לגיטימי שיכול להכשיר את הכיבוש ותוך כדי כך מתעלמות מהפשעים היומיומיים שהכיבוש מבצע בעם הפלסטיני. כלומר, תוצאותיו של אותו שיח פוליטי שמתקיים ברגעים אלה הוא בהכרח הפסד לעם הפלסטיני ובהכרח ניצחון ליישות הכובשת;

על סדר היום: פלסטינים ופרות חלב

התהליכים האזורים והפנים פלסטיניים בסוגיית עזה ממשיכים להתגלגל, ובינתיים ממשלת המחנה האנטי-לאומי (בהובלת צמרת אנשי "הציונות-הדתית" במשרד החקלאות) ממשיכה להיערך לפירוק המערכת הלאומית ומסירתה לידיים של בעלי הון פרטיים, הפעם בתחום ייצור החלב. וגם בונוס קטן שגיליתי במהלך הכנת הרשומה – על מקורות המימון של הימין הקיצוני). 

הבט סביב: המאבק (האמיתי) על הריבונות בהר הבית

השיח הישראלי בשבוע האחרון, מאז פתיחת הר הבית מחדש ביום ראשון, במהלך ימי המתיחות של השבוע וגם אחרי שהצטבר מחיר הדמים של יום שישי (שצריך להגיד שחלק ממנו מקרי, בהתחשב במספר נסיונות הפיגועים המסוכלים בפגיעות קלות או ללא פגיעה באופן יום-יומי), התמקד במערכת קבלת ההחלטות של הצד הישראלי. זאת בין השאר מכיוון שהניח כמובן מאליו שהצד האסלאמי יגיב באלימות קשה להתעקשות הישראלית. ההנחה הזו נכונה למדי במימד של בחירת הצד האסלאמי באלימות קשה, אבל היא שמה הרבה יותר מדי משקל על ישראל והיכולת שלה להימנע מכך. השגיאה נובעת להערכתי במיקוד יתר (מובן בחלקו, שגוי ומזיק מאוד בחלקו) בישראל ובקו העימות הבולט בינה לבין הערבים והמוסלמים, תוך התעלמות (במידה רבה מתוך בורות, שנובעת במידה מסויימת מעצלות מחשבתית) מקו התפר הפחות בולט אבל המשמעותי יותר שעובר בין ערבים לערבים (וגם לכמה לא-ערבים) ובין מוסלמים ומוסלמים. רשומה זו תביא נסיון להביט אל קו העימות הזה, שלאורכו מתנהל המאבק האמיתי על הריבונות בהר הבית.