עד שנתו הארבעים: אוטודידקטיות והשכלה

לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39 (למניינם, בעברי יש לי עוד כמה ימים). אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר. אז זו תהיה הראשונה, והיא תעסוק בהיבטים של השכלה ואוטודידקטיות. 

בדף האודות של עמדת תצפית (ובמקור זה הגיע מדפי פרופיל שלי במקומות אחרים), ניסחתי את ההיבט הזה כך:

"סיימתי תוכנית לימודים לתואר ראשון ותעודת הוראה בהיסטוריה וחינוך בלתי פורמלי ועוד כמה דברים בבית מדרש "רכסים" במכללת בית ברל, ותואר שני מחקרי בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה. לומד הרבה גם (ואולי בעיקר) באוניברסיטה האוטודידקטית. מנסה להבין את העיקר החשוב על כמה שיותר דברים, ואיך הם מתחברים בינהם."

ספריית העיון הביתית שלי. בתמונה: מדפי הציונות, ארץ-ישראל, ביטחון ויחסי ציונים-ערבים, ספרות מלחמה, סוציאליזם וחברה, זהות יהודית. בחלקים שלא בתמונה: שירה, פרוזה עברית ומתורגמת, ספרי מסעות ומדע פופלרי.

להמשיך לקרוא

חלומות בציון: על שלוש אוטופיות ציוניות

לכבוד יום הרצל, אני מעלה כבוד יום הרצל, אני מעלה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: \"מסע לארץ ישראל בשנת ת\"ת באלף השלישי\" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), \"תל-אביב\" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו\"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).\nכל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר \"חברת השוק\" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת \"השוק החופשי\". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.\nבשונה מהאוטופיה התנ\"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.\nישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.לה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השלישי" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), "תל-אביב" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).

כל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר "חברת השוק" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת "השוק החופשי". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.

בשונה מהאוטופיה התנ"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.

ישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.

לנוחות הקוראים, ניתן להוריד את המאמר כאן ב-pdf, או להמשיך לקריאה כאן בהמשך.

להמשיך לקרוא

בתי המדרש החדשים

אחרי הרשומה הקודמת, שעסקה בשלושת הבתים היהודיים שלאחר חורבן המקדש, הרשומה הזו תעסוק בבית המדרש בימינו, ובעיקר בבית המדרש החדש.

גם כאן, למרות שזה תחום שאני עוסק בו, הידיעה שלי מן הסתם לא מושלמת, וייתכן שבתי מדרש מסויימים הצליחו להתגבר על האתגרים שעליהם אצביע כאן. במידה וכן, אשמח לשמוע על כך. הדברים בחלקם, הם דברים קשים. אין בהם מטרה לפגוע, ונאמנים פצעי אוהב…

שכל מה שכתוב כאן מייצג אותי ואת עמדותי, ולא את הגוף שבו אני מועסק.

להמשיך לקרוא

שלושת הבתים החדשים

רשומה שמבקשת להציע כמה הבחנות לגבי מוסדות תרבות מרכזיים בהיסטוריה של העם היהודי, ואולי גם משמעויות שעולות מההבחנות האלה. בעקבותיה תבוא רשומה שתעסוק בדפוסי לימוד שונים בבתי המדרש המתחדשים.

אני מסייג שההשכלה הפורמלית שלי בנושאי מחשבת ישראל והיסטוריה של התקופות האלה מוגבלת – ובכל מקרה, בחלק מהדברים אני מתייחס לנראטיב ההיסטורי ולא להיסטוריה עצמה – כך שאני מקווה שאם אני עושה כאן שגיאות, הן לא חמורות מדי…

סייג נוסף, מכיוון שהנושא משיק לתחום העיסוק שלי, הוא שכל מה שכתוב כאן מייצג אותי ואת עמדותי, ולא דווקא את הגוף שבו אני מועסק.

להמשיך לקרוא

קיצוניות, מצויינות, מקצוענות וציונות

חזרה לטור בן מאה של י.ח. ברנר, בעקבות "מכתב שמינסיטים" נשכח, שמציע זווית מעניינת לטעמי על שאלת החלוציות, ההגשמה, האליטה והאליטה המשרתת. 

להמשיך לקרוא

חלוצים אלמונים – על חלוציות, חינוך לחלוציות והתיישבות שנות ה-50

רשומה שהתבשלה אצלי כבר כמה שנים, על מקומו ותפקידו של החינוך לאור המיתוס החלוצי. הקוראים יזכו להיכרות עם שיר ומאמר יפים ונשכחים של אלתרמן, עם סרטון מעניין ביותר, וגם להמלצת קריאה עדכנית ומומלצת ביותר.

להמשיך לקרוא

לקראת בחירות – הדת כפוליטיקה

מבט בנתונים סטטיסטיים העלה נתון אולי מפתיע ובטוח מעניין ביותר בנוגע לגורמים שמשפיעים על ההצבעה בבחירות. מסתבר שמידת הדתיות היא גורם מכריע, והדבר הזה צריך ללמד אותנו כמה דברים חשובים.

להמשיך לקרוא

אופטימיות זהירה: מצב החינוך בחברה הערבית בישראל

קריאה בפרק העוסק בהשכלה ותעסוקה בקרב צעירים ערבים בתוך "דו"ח מצב המדינה 2017" של מרכז טאוב נותנת לדעתי שתי סיבות לאופטימיות זהירה. אחת בנוגע למצב הנוכחי, ואחת הצופה פני עתיד. 

להמשיך לקרוא

השיר החשוב של התקופה – ז' – מצבת השטן

חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.

אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס.

מהשיר הקודם על רבקה ספיר ונעמי שמר, האלבום מתקדם שורה אחת למעלה וזז שתי מצבות הצידה בבית העלמין של כנרת, ומגיע אל מצבת השטן.

"מצבת השטן", קברו של נתן איכר, הוא אחד הקברים המוכרים ביותר בבית העלמין בכנרת, וכשמביטים במצבה המאוד ייחודית הזו, אפשר להבין למה:

להמשיך לקרוא

על סדר היום: שכר המורים והלאומיות הפלסטינית

ליאור דטל פרסם כתבה מעניינת ב"דה-מרקר" שהמערכת הצליחה כמובן למסגר בצורה נוראית בכותרת המשנה, אבל בכתבה עצמה יש כמה נתונים חשובים מאוד על שכר המורים, גם אם חלקם לא מקבל הדגשה מספקת.

שני אינטלקטואלים פלסטינים שהיו מעורבים במו"מ מול ישראל מפרסמים בניו-יורקר אזהרה מפני העתיד , שמעידה גם על המצב העגום של הפלסטינים.

להמשיך לקרוא