השלום החסר: אהוד ברק והפוליטיקה של הנסיגה מלבנון

התקופה האחרונה, לרגל 20 שנים ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, הביאה איתה עיסוק תקשורתי מחודש במלחמה ברצועת הביטחון, ומן הסתם גם ביציאה ממנה. התוצר הבולט כנראה הוא הסדרה "מלחמה בלי שם" ששודרה בערוץ כאן 11. הסדרה היתה מעניינת לצפיה לטעמי, והציגה שילוב מעניין בין קטעי תיעוד מזמן אמת מארכיון רשות השידור, כולל ראיונות עם חיילים ומפקדים, ובין ראיונות מאוחרים עם מי שהיו חיילים, מפקדים ופעילים, שמסתכלים על האירועים ממרחק השנים. מכיוון שלסדרות כאלה יש השפעה ניכרת על הזיכרון הקולקטיבי ועל התודעה של הציבור, אחת הנקודות המעניינות לטעמי היא איזה נראטיב מוצג בסדרה לגבי הנסיגה מלבנון, ובעיקר לגבי הגורמים שהובילו אליה.

דברים שאפשר לפרסם ב"העוקץ"

לפייסבוק יש מדיניות פרסום שמנסה להפנות אלי דברים שיעניינו אותי. זה לא תמיד עובד כמו שצריך, ולראיה הם מפנים אלי תכנים ממומנים של "אחים וקיימים". מצד שני, אולי זו אשמתי, בתור מי שקורא לפעמים אפילו מאמרים ב"מידה" שלא נכתבו על ידי יגיל הנקין. בכל מקרה, הפעם הוא הפנה אלי תוכן ממומן מאתר "העוקץ", שגם הוא מפרסם בעיקר דברים שאני רחוק מלהסכים איתם, אבל לפעמים מועיל לראות אפילו מה יכול לקבל שם במה. 

במקרה הזה, מדובר במאמר שכתב עבד אבו שחאדה, פעיל בל"ד וסטודנט באוניברסיטה העברית. אז מה אומר שחאדה, בעקבות הצהרת טראמפ בנוגע לרעיון שירושלים היא אכן בירת ישראל ושגבולות הקבע שלה ייקבעו בעתיד במו"מ? הוא אומר כך [כל ההדגשות כאן ובהמשך שלי]:

עצם ההכרה ביישות הציונית כמדינה לגיטימית בתוך הקו הירוק, ההכרה בכך שמדינות העולם (כולל מדינות ערביות ומוסלמיות) מקיימות עמה יחסים דיפלומטיים ומאמצות את הרעיון שארה"ב היא גוף בינלאומי לגיטימי שיכול להכשיר את הכיבוש ותוך כדי כך מתעלמות מהפשעים היומיומיים שהכיבוש מבצע בעם הפלסטיני. כלומר, תוצאותיו של אותו שיח פוליטי שמתקיים ברגעים אלה הוא בהכרח הפסד לעם הפלסטיני ובהכרח ניצחון ליישות הכובשת;