האם הציונות היא אימפריאליסטית? תשובה משנת 1936

לפני זמן נתקלתי בספר Jews and Arabs in Palestine: Studies in a national and colonial problem, קובץ מאמרים שערך אנצו סרני בזמן שליחותו לארה"ב ויצא לאור בהוצאת "החלוץ" בניו-יורק בשנת 1936. אחד המאמרים בספר נקרא ?Is Zionism imperialistic, שנכתב על ידי חיים גרינברג, ופורסם במקור ב-Jewish Frontier, New York, January 1936. המאמר מציג כיוון מחשבה מקורי ומעניין, אז מצאתי לנכון לתרגם אותו לעברית, ולהביא כאן קטעים מתוכו. השנים שחלפו מאפשרות לנו כמובן פרספקטיבה אחרת על הדברים, במיוחד מכיוון שהמאמר מתמודד עם הלאומיות הפאן-ערבית, ולא עם הלאומיות הפרטיקולרית הפלסטינית, שהיא כיום הזרם הדומיננטי יותר (למרות חולשתה הבולטת וליקוייה העמוקים של הלאומיות הפלסטינית). אבל אני חושב שההגיון עדיין מעניין, ובהיפוך מסויים, הוא יכול להיות רלוונטי דווקא לשאלת הריבונות הישראלית הקיימת והנשאפת (לפחות בידי זרמים מסויימים) על חלקים מארץ ישראל בימינו.

פתיחת המאמר כפי שהוא מופיע בספר.

מכאן והלאה, ציטוטים מתוך המאמר:

להמשיך לקרוא

gas to gaza

אתרי החדשות דיווחו באמצע פברואר בקצרה (הארץ ו-ynet, כנראה על סמך אותה הודעה לתקשורת), וקצת יותר בהרחבה (כלכליסט, אבל לא דווקא עם התאמה בפרטים) על הסכם לחיבור תחנת הכוח של עזה לאספקת גז טבעי מישראל. ההסכם הוא עוד הזדמנות להתבונן במארג היחסים הבינלאומיים שעוטף אותנו.

תחנת הכח בעזה, צילום מתוך "google maps"

להמשיך לקרוא

על סדר היום – פוליטיקה אצל הערבים: אזרחי ישראל, פלסטינים ובמפרץ

שלוש נקודות מתוך הפוליטיקה בעולם הערבי שמסביבנו, שמצדיקות לטעמי תשומת לב בימים אלה: האפשרות לצמיחת אופוזיציה משמעותית לרשימה המשותפת בקרב הערבים-אזרחי ישראל, על הבחירות הצפויות(?) ברשות הפלסטינית, ועל יחסי ערב הסעודית-ישראל.

להמשיך לקרוא

השלום החסר: מחנה השלום – כרוניקה של מוות ידוע מראש

בעבר כבר כתבתי כאן על היעלמות "מחנה השלום" הישראלי, וגם קישרתי לכמה ציטוטים מהספר של רוס. ברשומה הזו אציג מספר התייחסויות בזמן אמת, לפיהן לפני פסגת קמפ-דיוויד בקיץ 2000, במהלכה ולאחר שהסתיימה, האמריקאים התריעו בפני ערפאת והצמרת הפלסטינית שכשלון התהליך וחוסר הגמישות מצדם יביאו ל"חיסול" של "מחנה השלום" בזירה הפוליטית בישראל, ולהפסקת התהליך לתקופה ארוכה. המציאות הוכיחה שהאזהרות היו במקומן.

תוצאות הבחירות לכנסת ה-15 (1999). "מחנה השלום" עם 38 מנדטים. תמונה: אורי פרקש,  Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International

תוצאות הבחירות לכנסת ה-16 (2003). "מחנה השלום" עם 28 מנדטים. תמונה: אורי פרקש,  Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International

להמשיך לקרוא

השלום החסר: תעלולי מאלי

רוב מאלי היה יועץ מיוחד לנשיא קלינטון וחבר בצוות האמריקאי שליווה את המו"מ בין ישראל לפלסטינים. הוא התבלט בין השאר בכך שכתב בשנת 2001 ביחד עם חוסיין אגא – אקדמאי לבנוני שהיה מקורב לאבו-מאזן ובהמשך ייצג אותו במו"מ חשאי מול ישראל – מאמר שמטיל את האחריות על כשלון פסגת קמפ-דיוויד על הצד הישראלי והאמריקאי. עד כמה שאני זוכר, מבין משתתפי הפסגה הלא פלסטינים, הוא היחיד שהטיל אחריות משמעותית לכשלון על ישראל, ודניס רוס ביקר אותו קשות על "סלחנותו" כלפי ערפאת במאמר המדובר.

ספרו של דניס רוס "השלום החסר" חושף שתי אנקדוטות במהלך פסגת קמפ-דיוויד בהן מאלי הרשה לעצמו "חופש פעולה" בניסוח מסמכים שלא על דעת המעורבים במו"מ.

להמשיך לקרוא

השלום החסר – סיכום הכישלון באפיק הסורי

בסופו של דבר, תהליך השלום שניהלה ממשלת ברק בתיווך ארה"ב עם סוריה לא הבשיל להסכם. ועידת שפרדסטאון נכשלה, וגם הנסיונות של הנשיא קלינטון להשיג התקדמות במפגש ישיר עם הנשיא אסד לא הצליחו. מה היו הסיבות לכשלון?

חאפז אל אסד. צילום: (james gordon (CC BY 2.0

להמשיך לקרוא

השלום החסר: הדלפה מסביבת ביילין – בין האפיק הסורי לפלסטיני

מאז הקמת מדינת ישראל, השאלה האם לנסות להגיע להסכם שלום עם כל השכנים בו זמנית או בהדרגה, ואם בהדרגה – עם מי קודם, היתה שאלת מפתח בתהליכים המדיניים שבין ישראל ושכנותיה. ברשומה קודמת ראינו כיצד חיבל רון לאודר, נאמנו של נתניהו, בנסיונות חידוש המו"מ בין ישראל לסוריה מצד ראש הממשלה ברק. בתחילת שנת 2000 חודש בועדת שפרדסטאון המו"מ בין ישראל לסוריה – מה שהציב כמובן את שאלת סדר העדיפויות והמיקוד: המו"מ עם הסורים או המו"מ על הסכם הקבע עם הפלסטינים. 

דר' יוסי ביילין Pikiwiki Israel

להמשיך לקרוא

השלום החסר: הטעיית לאודר מחבלת במו"מ עם סוריה

פרשה מעניינת מתוך התהליך המדיני בין ישראל לסוריה מספקת הצצה לפינה אפלה בדרכי ההתנהלות של הפוליטיקה והדיפלומטיה, ולמורכבות הבלתי-נדלית של העולם הזה: כיצד נאמנו של נתניהו הטעה במודע את ראש הממשלה ברק ואת הממשל בארה"ב בנוגע למו"מ עם סוריה.

רון לאודר. צילום: Michael Thaidigsmann

להמשיך לקרוא

השלום החסר: החיפזון של ברק

ב-6.7.1999 החל ברק את כהונתו (הקצרה) כראש הממשלה, ומיהר לקדם את התהליך המדיני במזרח התיכון. כעבור שבוע הוא נפגש עם הנשיא קלינטון, והסביר לו למה הוא ממהר. כשקוראים את הדברים, צריך לקחת בחשבון שאנחנו מקבלים אותם ממקור שני שאינו נטול אינטרסים, ושגם כשברק עצמו מסביר את מהלכיו הוא לאו דווקא מציג את ההסבר האמיתי. ובכל זאת, הדברים מעניינים.

להמשיך לקרוא

השלום החסר: האמון המפתיע(?) בין נתניהו ופרס

ברשומות קודמות בסדרה ראינו את יחסי אי-האמון בין רבין ופרס, שליוו את התהליכים המדיניים בתקופת ממשלת רבין. ומה קרה לאחר "המהפך" ב-1996, שבו נתניהו ניצח במפתיע (לפחות מבחינת הציבור בישראל באותו הזמן) את פרס בבחירות שלאחר רצח רבין?

להמשיך לקרוא