כ"ט בנובמבר – בחזרה למשפחת העמים

רשומה שנכתבה עבור פוסט בדף הפייסבוק של מכון שיטים. 

ארץ-ישראל, כזירת מעבר בין עמקי הנילוס והסהר הפורה וצומת בדרכי המסחר בין המזרח והמערב, הצפון והדרום, היתה מאז ראשית התרבות האנושית זירת מאבק בין המעצמות האזוריות והעולמיות, שנאבקו על ההשפעה והשליטה בה.
גם התנועה הציונית פילסה את דרכה אל ארץ ישראל בתוך זירת המאבקים האלו, מתוך ניסיון לגייס את תמיכת המעצמות השונות, ובתקווה שההתיישבות היהודית תוכל להופיע כגורם נייטרלי המקהה את עוקץ המאבק ומאפשר שיתוף פעולה.

מפת תוצאות ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה: ירוק בעד, צהוב נמנע, חום נגד, ורוד נעדר.
רישיון: Attribution-ShareAlike 3.0 Unported (CC BY-SA 3.0)

להמשיך לקרוא

בין כפר לפרבר – חלק ראשון: הכפר העברי

במדינת ישראל אנחנו עדים לתופעה ייחודית, שלרוב חומקת מתודעתנו: ההתיישבות הכפרית-חקלאית היהודית היא כולה מודרנית – תוצר של מהלך מכוון שמטרתו יצירת התיישבות כפרית-חקלאית (ובהמשך גם תעשייתית). תהליכים שונים לאורך השנים ומגמות לעתיד מאיימים על הסיכוי לעצם קיומה של התיישבות שכזו. החלק הראשון של הרשומה הכפולה הזו יעסוק בעיצוב דמותו הייחודית של הכפר (היהודי) בארץ ישראל המודרנית. 

תוכנית המושב כפר יהושע, כפי שהוכנה על ידי האדריכל קאופמן. בטבעת החיצונית, המשקים החקלאיים. בתוך צורך ה-י': מבני הציבור, ובתי עובדי הציבור (על מגרשים קטנים, עם משקי עזר בלבד).

חלק ראשון – האופי הייחודי של ההתיישבות בישראל

להמשיך לקרוא

ליל חניה – הטקסט כפירוש, וכמה הערות

לפני כמה ימים האזנתי לפרק בפודקסט "שיר אחד" (של תאגיד השידור הציבורי. יש תמורה לאגרה) שעסק בשיר המופלא "ליל חניה" של נתן אלתרמן, שזכה ללחן מופלא לא פחות של יאיר רוזנבלום, ולביצוע נהדר של חנן יובל, אפרים שמיר וירדנה ארזי.

השיר נכתב בשפה מורכבת ובמבנה לא פשוט, והלחן המורכב של רוזנבלום (וגם הביצוע הסוחף) לא מקלים על הבנתו. אז בתור מי שסבור שהבנה מתחילה מהבנת הנקרא, החלטתי לעשות מעשה (שלא ייעשה?) ולהכין אותו להבנת הנקרא. להמשיך לקרוא

על זכרון ומודעות היסטורית

אחרי הפסקה די ארוכה בכתיבה פה (היו לי כמה סיבות טובות, וכמה סיבות לא טובות), הנה רשומה עם שתיים-שלוש מחשבות על זכרון ותודעה היסטורית. אחת המוטיבציות לכתוב ולפרסם אותה עכשיו היא כדי שתשבור את הפסקת הכתיבה, לפני שתעלה כאן בעוד כמה ימים רשומת סיכום השנה המסורתית. 

בתמונה: צילום שלא יהפוך לבסיס לגלויית 'השנה טובה' של השנה, שצולם בימים האחרונים שלפני המלחמה, באתר ארכיאולוכי ובו שרידי יישוב קדום ועיר חשובה שחרבה במאה הרביעית לספירה. 

להמשיך לקרוא

פיצויים למשפחות ילדי תימן: מציאות, חשבון ומיסגור

ה-1.6.2022 היה המועד האחרון (אחרי הארכה) להגשת פיצויים במסגרת ההסדר שהציעה הממשלה למשפחות בפרשת ילדי תימן וגו'. ההסדר, שהציע פיצוי של 150-200 אלף ש"ח לכל משפחה שפנתה לאחת משלוש ועדות החקירה (ובמצטבר, סכום לא מבוטל בכלל של כ-162 מיליון ש"ח), התקבל בהסתייגות גדולה מצד מי שדורשים קודם כל שהמדינה תכיר בתוצאות החטיפה. לכן, היה מעניין לראות מה תהיה מידת ההיענות של המשפחות להצעה. היה לא פחות מעניין לראות איך מסגרו את הדברים בכתבה מהימים האחרונים ב-ynet.

להמשיך לקרוא

ילדי תימן: פתיחת הקבר לא תקדם את הפרשה לפיתרון

אתר "כיפה" הזמינו אותי לכתוב טור על הפרשה, והוא התפרסם שם אתמול. בחרתי להתחיל מהזוית של פתיחת הקבר של עוזיאל חורי, שאם לא נדחתה אתמול על ידי בית המשפט (לא ראיתי פרסום), אמורה להתבצע היום. אני מפרסם אותו גם כאן, בתוספת כמה שורות שבגרסה ב"כיפה" ירדו בעריכה למטרת קיצור.

להמשיך לקרוא

הסתרה ושעתוק גזענות? בין תזה סוציולוגית למציאות היסטורית

הדיון בפרשת ילדי תימן נשאר לרוב בתחומי הפייסבוק או התקשורת. לעיתים הוא מבליח לזירה האקדמית, מה שמצדיק אולי התייחסות מיוחדת, כי בעוד שברשתות החברתיות ובתקשורת אין סטנדרט אמיתי לטענות שעולות בדיון, בזירה האקדמית לפחות אמור להיות סטנדרט כזה. 

ובכל זאת, צפיה בהרצאה קצרה שעסקה בנושא לימדה שלא תמיד הסטנדרנט הזה מיושם, ונראה שגם האחראים על הדיון לא תמיד מוכנים להציב אותו. 

ברשומה זו אציג כמה נקודות ביקורת בולטות על הרצאה של ד"ר דניאל דה מלאך בכנס האגודה הסוציולוגית הישראלית, שעיקרן הצבעה על טענות שגויות עובדתית או טענות כושלות באופן בולט שהציג דה מלאך, ואת ההתייחסות (או היעדרה) שקיבלתי לגביהן מדה מלאך ומפרופ' לב גרינברג, נשיא האגודה, שגם ישב בראש המושב בו ניתנה ההרצאה.

מכיוון שהדברים התארכו, אני מקדים ומביא פה את תמצית טענותי:

ב-8.2.22 הציג דה מלאך הרצאה קצרה בכנס האגודה הסוציולוגית הישראלית, שכותרתה: "הסתרה ארכיונית ושעתוק של גזענות: המקרה של ילדי תימן שנעלמו". אתם יכולים לצפות בה כאן (החל מדקה 1:08:09).

1.  "הסתרה ארכיונית"

דה מלאך טוען שישנו "חסיון יוצא דופן" על חומרי הארכיון הקשורים בפרשה – המציאות היא הפוכה, וחומרים אלה חשופים באופן חריג לטובה. 

2. "שעתוק של גזענות"

דה מלאך טוען שעל רקע היחס השלילי של ועדות החקירה כלפי המשפחות, אין פלא שצומחת גזענות – אלא שהועדות לא התייחסו אל המשפחות באופן שלילי כפי שהוא מתאר, ואת הטענה לגזענות שצומחת בעקבות היחס הזה הוא מבסס על שתי דוגמאות (בהן הוא מטפל באופן רשלני) שספק אם יש בהן גזענות, אבל זמנן שנים רבות לפני תחילת פעולת ועדות החקירה; ודוגמה שלישית שגם בה ספק אם יש גזענות, ובכל מקרה היא אינה נשענת על יחסה של ועדת החקירה למשפחות.

ומכאן בהרחבה.

להמשיך לקרוא

חלומות בציון: על שלוש אוטופיות ציוניות

לכבוד יום הרצל, אני מעלה כבוד יום הרצל, אני מעלה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: \"מסע לארץ ישראל בשנת ת\"ת באלף השלישי\" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), \"תל-אביב\" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו\"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).\nכל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר \"חברת השוק\" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת \"השוק החופשי\". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.\nבשונה מהאוטופיה התנ\"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.\nישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.לה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השלישי" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), "תל-אביב" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).

כל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר "חברת השוק" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת "השוק החופשי". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.

בשונה מהאוטופיה התנ"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.

ישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.

לנוחות הקוראים, ניתן להוריד את המאמר כאן ב-pdf, או להמשיך לקריאה כאן בהמשך.

להמשיך לקרוא

כשלי טיוטת דו"ח משרד הבריאות בפרשת ילדי תימן

בימים האחרונים פורסמו סוף סוף טיוטת הדו"ח שנכתבה במשרד הבריאות בנוגע למעורבות מערכת הבריאות בפרשת ילדי תימן וגו', וחוות הדעת שכתבה עליו פרופ' שפרה שוורץ. לנוכח חוות הדעת, הודיע משרד הבריאות שהוא לא יכול לסמוך את ידיו על טיוטת הדו"ח. זו הזדמנות טובה להצביע על כמה כשלים בוטים בדו"ח. הוא רצוף בכאלה מקצה אל קצה.

להמשיך לקרוא

התמורה הגדולה: תפקידו של הפשיזם

רשומה עשירית (ולפני אחרונה) בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). ברשומה הזו אביא קטעים מתוך עיסוקו של פולני בפשיזם, הופעתו והתפקיד שמילא בחברה, כרקע להופעת המשבר ששיאו במלחמת העולם השניה. כמו בנוגע למקרים אחרים, פולני מזהה בפשיזם תגובה לסיטואציה כלכלית-חברתית מסויימת. הסיבה לצמיחתו אינה טמונה בתכונה פנימית שלו או במאפיינים הייחודיים של החברות שבהן צמח, אלא בנסיבות שבהן צמח, ובתפקיד שאותו מילא בחברה.  להמשיך לקרוא