אחרי קצת יותר משבוע (רשומה קודמת כאן), כמה מחשבות ביחס למלחמה באוקראינה. אני לא מומחה לנושא, אין לי גישה למקורות ראשוניים, ואני לא עוסק במחקר שיטתי. אני עוקב אחרי כמה פרשנים וכותבים, וכמה ערוצי טלגרם. בעיקר אני מנסה להפעיל שכל ישר על פרטי המידע שנראה שאין מחלוקת לגביהם, ומנסה להבין אילו משמעויות ניתן ללמוד מהם. יש דברים שאנחנו יודעים. יש דברים שצריך להניח שהמעורבים היו צריכים לדעת.
תשומת הלב של העולם נשאבת לכיוון אוקראינה, שלפני כמה ימים פרצה בה מלחמה. מה יש לי להגיד עליה? לא הרבה. אלה לא נושאים שאני מתמחה בהם, ולא הקדשתי את הזמן הנחוץ כדי ללמוד אותם ברצינות, אפילו באופן בסיסי. ובכל זאת כמה מחשבות יש. לא בטוח שכולן לגמרי קוהרנטיות, אבל אני בספק אם המציאות היא לגמרי קוהרנטית.
באופן כללי, אני נמנע מלנסות להגדיר כאן מי צודק. זו שאלה פרשנית שאפשר לטעון שיש לה תשובה פשוטה וברורה, ואפשר לטעון אחרת. על פניו, ברור שעדיף הצד שחיים בו בדמוקרטיות ליברליות והשליטה של האוליגרכיה בו פחות בוטה וגלויה, ועדיין זה לא תמיד ייתן את כל התשובות. אני חושב שמה שאכתוב כאן רלוונטי גם בלי קשר לשאלה מי "הטובים" ומי "הרעים" בסיפור הזה.
הצילומים המלווים את הרשומה צולמו בביקור באוקראינה בקיץ 2018.
במושבה היהודית לשעבר "נהר-טוב"
בממר"י תרגמו מאמר מעניין של אשרף אל עג'רמי, לשעבר שר האסירים בממשלת הרשות הפלסטינית, שמעלה את השאלה האם הפלסטינים נכשלים בבניית לאומיות פלסטינית. אני חושב שכדאי לשים לב להנחת המוצא של עג'רמי: לתפישתו, מטרת התנועה הלאומית הפלסטינית היא לבנות חברה פלסטינית לאומית-מודרנית, והמאבק בכיבוש צריך להיבחן ביחס לזה: האם הוא מסייע למטרה זו או מרחיק את הפלסטינים ממנה.
סמל הרשות הפלסטינית
לפני זמן נתקלתי בספר Jews and Arabs in Palestine: Studies in a national and colonial problem, קובץ מאמרים שערך אנצו סרני בזמן שליחותו לארה"ב ויצא לאור בהוצאת "החלוץ" בניו-יורק בשנת 1936. אחד המאמרים בספר נקרא ?Is Zionism imperialistic, שנכתב על ידי חיים גרינברג, ופורסם במקור ב-Jewish Frontier, New York, January 1936. המאמר מציג כיוון מחשבה מקורי ומעניין, אז מצאתי לנכון לתרגם אותו לעברית, ולהביא כאן קטעים מתוכו. השנים שחלפו מאפשרות לנו כמובן פרספקטיבה אחרת על הדברים, במיוחד מכיוון שהמאמר מתמודד עם הלאומיות הפאן-ערבית, ולא עם הלאומיות הפרטיקולרית הפלסטינית, שהיא כיום הזרם הדומיננטי יותר (למרות חולשתה הבולטת וליקוייה העמוקים של הלאומיות הפלסטינית). אבל אני חושב שההגיון עדיין מעניין, ובהיפוך מסויים, הוא יכול להיות רלוונטי דווקא לשאלת הריבונות הישראלית הקיימת והנשאפת (לפחות בידי זרמים מסויימים) על חלקים מארץ ישראל בימינו.
פתיחת המאמר כפי שהוא מופיע בספר.
מכאן והלאה, ציטוטים מתוך המאמר:
אתרי החדשות דיווחו באמצע פברואר בקצרה (הארץ ו-ynet, כנראה על סמך אותה הודעה לתקשורת), וקצת יותר בהרחבה (כלכליסט, אבל לא דווקא עם התאמה בפרטים) על הסכם לחיבור תחנת הכוח של עזה לאספקת גז טבעי מישראל. ההסכם הוא עוד הזדמנות להתבונן במארג היחסים הבינלאומיים שעוטף אותנו.
תחנת הכח בעזה, צילום מתוך "google maps"
שלוש נקודות מתוך הפוליטיקה בעולם הערבי שמסביבנו, שמצדיקות לטעמי תשומת לב בימים אלה: האפשרות לצמיחת אופוזיציה משמעותית לרשימה המשותפת בקרב הערבים-אזרחי ישראל, על הבחירות הצפויות(?) ברשות הפלסטינית, ועל יחסי ערב הסעודית-ישראל.
רגע לפני החתימה על הסכם השלום עם איחוד האמירויות, קיבלנו הצהרה פובמית נוספת, על תהליך לנורמליזציה של היחסים בין ישראל לבחריין. עוד כמה נקודות לגבי התהליך.
ההצהרה המשותפת עם איחוד האמירויות, שבכמה מקומות כונתה בטעות "הסכם שלום", תפשה את כולם פחות או יותר לא מוכנים. זה כמובן לא הפריע לרבים לקפוץ מיד עם תובנות ופרשנויות, שכרגיל נחלקות וסותרות זו את זו, וכמעט תמיד מתאימות בדיוק לעמדות הקודמות של הכותב. אז הנה כמה נקודות שלי, שלא דווקא מרכיבות תמונה שלמה.
אחרי הרעש הגדול של ה"בגידה" של גנץ, של המו"מ הקואליציוני ושל נסיון החסימה בבג"צ, הגענו אל ספה של ממשלת האחדות. סדר היום בימים האחרונים עוסק בעיקר בכסאולוגיה – ולמעשה בכסאולוגיה הזוטרה. אבל אני חושב שהדבר המעניין יותר, במיוחד כשלמהלך הגדול של גנץ עדיין לא הוצג הסבר משכנע יותר מחולשת אופי, הוא סוגיית הרכב הממשלה שהתבהר היום סופית, ומשמעותה.
אחרי רשומת ההכנה מתחילת השבוע, שביקשה להניח את הקונספציה של אפשרות לקואופטציה של החמאס תמורת הכרה בשלטונו בעזה במסגרת יחסים עם ישראל, מגיע מאמר פוליטי-היסטורי-אקטואלי, שעוסק במאבק על אופי היחסים בין ישראל לרצועת עזה, כפי שהתנהל בתקופה שבין האביב והסתיו של שנת 2018.
עמדת תצפית 