הרשומה הקודמת עסקה באסרטגיית הקורבנוּת הפלסטינית, בלגיטימציה של המנהיגים בשני הצדדים להתקדם לשלום, ובצורך של העולם הערבי להכיר בלגיטימציה של ישראל כדי לאפשר למנהיגים ערבים את התנאים להגיע לשלום איתה. ברשומה הזו, האחרונה בסדרה, ארחיב על הנקודה האחרונה, ואוסיף סיכום קצר לסדרה כולה.
רשומה זו היא הראשונה מבין שתיים שתעסוק בתובנות הכלליות שמעלה רוס בסיכום הספר. היא תעסוק בעמדה היסודית הפלסטינית, בשאלת הלגיטימציה של המנהיגים בשני הצדדים, ובמה שצריך להשתנות כדי להגיע לשלום.
ברשומה קודמת כבר השתרבבה הערכה אמריקאית לגבי מוכנתו של ערפאת להגיע להסכם קבע בתהליך המדיני עם ישראל:
I mused with John Podesta [ראש סגל הבית הלבן] that Arafat may simply not be up to making a deal. He is a revolutionary; he has made being a victim an art form; he can't redefine himself into someone who must end all claims and truly end the conflict.
ברשומה הזו ארחיב על הנקודה הזו, על בסיס מובאות נוספות מהספר של דניס רוס.
ערפאת עם נאיף חוותמה וכמאל נאצר, יוני 1970
אחד הקשיים הגדולים שעמדו (ועומדים) בפני הנסיון להגיע להסכם בין ישראל והפלסטינים נובע מפער עמוק בגישה של שני הצדדים ביחס למו"מ. קטע מספרו של דניס רוס מגלה לנו שפער דומה הופיע גם בתוך הצוות האמריקאי שליווה את התהליך. להמשיך לקרוא
בעבר כבר כתבתי כאן על היעלמות "מחנה השלום" הישראלי, וגם קישרתי לכמה ציטוטים מהספר של רוס. ברשומה הזו אציג מספר התייחסויות בזמן אמת, לפיהן לפני פסגת קמפ-דיוויד בקיץ 2000, במהלכה ולאחר שהסתיימה, האמריקאים התריעו בפני ערפאת והצמרת הפלסטינית שכשלון התהליך וחוסר הגמישות מצדם יביאו ל"חיסול" של "מחנה השלום" בזירה הפוליטית בישראל, ולהפסקת התהליך לתקופה ארוכה. המציאות הוכיחה שהאזהרות היו במקומן.
תוצאות הבחירות לכנסת ה-15 (1999). "מחנה השלום" עם 38 מנדטים. תמונה: אורי פרקש, Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International
תוצאות הבחירות לכנסת ה-16 (2003). "מחנה השלום" עם 28 מנדטים. תמונה: אורי פרקש, Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International
רוב מאלי היה יועץ מיוחד לנשיא קלינטון וחבר בצוות האמריקאי שליווה את המו"מ בין ישראל לפלסטינים. הוא התבלט בין השאר בכך שכתב בשנת 2001 ביחד עם חוסיין אגא – אקדמאי לבנוני שהיה מקורב לאבו-מאזן ובהמשך ייצג אותו במו"מ חשאי מול ישראל – מאמר שמטיל את האחריות על כשלון פסגת קמפ-דיוויד על הצד הישראלי והאמריקאי. עד כמה שאני זוכר, מבין משתתפי הפסגה הלא פלסטינים, הוא היחיד שהטיל אחריות משמעותית לכשלון על ישראל, ודניס רוס ביקר אותו קשות על "סלחנותו" כלפי ערפאת במאמר המדובר.
ספרו של דניס רוס "השלום החסר" חושף שתי אנקדוטות במהלך פסגת קמפ-דיוויד בהן מאלי הרשה לעצמו "חופש פעולה" בניסוח מסמכים שלא על דעת המעורבים במו"מ.
בסופו של דבר, תהליך השלום שניהלה ממשלת ברק בתיווך ארה"ב עם סוריה לא הבשיל להסכם. ועידת שפרדסטאון נכשלה, וגם הנסיונות של הנשיא קלינטון להשיג התקדמות במפגש ישיר עם הנשיא אסד לא הצליחו. מה היו הסיבות לכשלון?
חאפז אל אסד. צילום: (james gordon (CC BY 2.0
מאז הקמת מדינת ישראל, השאלה האם לנסות להגיע להסכם שלום עם כל השכנים בו זמנית או בהדרגה, ואם בהדרגה – עם מי קודם, היתה שאלת מפתח בתהליכים המדיניים שבין ישראל ושכנותיה. ברשומה קודמת ראינו כיצד חיבל רון לאודר, נאמנו של נתניהו, בנסיונות חידוש המו"מ בין ישראל לסוריה מצד ראש הממשלה ברק. בתחילת שנת 2000 חודש בועדת שפרדסטאון המו"מ בין ישראל לסוריה – מה שהציב כמובן את שאלת סדר העדיפויות והמיקוד: המו"מ עם הסורים או המו"מ על הסכם הקבע עם הפלסטינים.
דר' יוסי ביילין Pikiwiki Israel
פרשה מעניינת מתוך התהליך המדיני בין ישראל לסוריה מספקת הצצה לפינה אפלה בדרכי ההתנהלות של הפוליטיקה והדיפלומטיה, ולמורכבות הבלתי-נדלית של העולם הזה: כיצד נאמנו של נתניהו הטעה במודע את ראש הממשלה ברק ואת הממשל בארה"ב בנוגע למו"מ עם סוריה.
רון לאודר. צילום: Michael Thaidigsmann
ב-6.7.1999 החל ברק את כהונתו (הקצרה) כראש הממשלה, ומיהר לקדם את התהליך המדיני במזרח התיכון. כעבור שבוע הוא נפגש עם הנשיא קלינטון, והסביר לו למה הוא ממהר. כשקוראים את הדברים, צריך לקחת בחשבון שאנחנו מקבלים אותם ממקור שני שאינו נטול אינטרסים, ושגם כשברק עצמו מסביר את מהלכיו הוא לאו דווקא מציג את ההסבר האמיתי. ובכל זאת, הדברים מעניינים.
עמדת תצפית 