התמורה הגדולה: תפקידו של הפשיזם

רשומה עשירית (ולפני אחרונה) בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). ברשומה הזו אביא קטעים מתוך עיסוקו של פולני בפשיזם, הופעתו והתפקיד שמילא בחברה, כרקע להופעת המשבר ששיאו במלחמת העולם השניה. כמו בנוגע למקרים אחרים, פולני מזהה בפשיזם תגובה לסיטואציה כלכלית-חברתית מסויימת. הסיבה לצמיחתו אינה טמונה בתכונה פנימית שלו או במאפיינים הייחודיים של החברות שבהן צמח, אלא בנסיבות שבהן צמח, ובתפקיד שאותו מילא בחברה.  להמשיך לקרוא

התמורה הגדולה: השוק, הדמוקרטיה והדרך אל המלחמה

רשומה תשיעית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). אנחנו רגילים לקשר בין ליברליזם, וגם ליברליזם כלכלי לבין דמוקרטיה. אלא שהקשר הזה לא רק שאינו מובן מאליו, אלא שבמידה רבה הוא קשר הפוך. הליברליזם, כגישה שמתמקדת בחירויות האדם, כלומר בחופש שלו מהתערבות חיצונית בחייו, מבקש להגביל ולצמצם ככל האפשר את היכולת של השלטון, גם שלטון דמוקרטי, להתערב בחייו. עצם רעיון השוק החופשי (או במושג של פולני: "השוק המווסת את עצמו") דורש למנוע כל התערבות חיצונית במערכת השוק, כלומר להוציא אותו מתחומי ההשפעה של השלטון.

 

הכלכלה הליברלית יוצרת הפרדה בין הזירה הפוליטית, לבין הזירה הכלכלית שבה הפוליטיקה נדרשת שלא להתערב. ברור שמהלך כזה הוא מהלך שמגביל את הדמוקרטיה, קושר את ידיה, ובמידה רבה מרוקן אותה מתוכן. פולני מראה גם שמי שקידמו את יצירת המערכת של חברת השוק פעלו לבלימת התפתחות הדמוקרטיה. שהרי הכנסת הציבור הרחב של העובדים אל השתתפות במערכת השלטונית היתה צפויה להביא לדרישה להתערבות במערכת או לבלימת התפתחותה. לכן, על מנת לאפשר את יצירת חברת השוק, היה צורך לבלום את יצירתו של משטר דמוקרטי [עמ' 216-214, ההדגשות שלי]:

"כשהתנועה הצ'ארטיסטית דרשה לאפשר את כניסתם של המנושלים אל חיי המדינה, ההפרדה בין הכלכלה לפוליטיקה חדלה להיות סוגיה אקדמית גרידא, והפכה לרכיב בלתי נפרד של המערכת החברתית. הלא טירוף יהיה למסור את ניהול חוק העניים החדש, על שיטותיו המדעיות לגרימת עינויים נפשיים, לידי הנציגים של אותם אנשים שבעבורם הטיפול הזה נועד. לורד מקולי היה אך עקבי כשבנאומו בבית הלורדים – אחד הנאומים הרהוטים שנשמעו אי פעם מפי ליברל דגול – דרש לדחות על הסף את דרישתם של הצ'ארטיסטים בשם מוסד הקניין, שעליו נשענת הציוויליזציה כולה; […] אך ככל ששוק העבודה עיוות את חייהם של העובדים, כן הלכה והתעצמה דרישתם לקבל זכות הצבעה. הדרישה לכינון ממשל ייצוגי עממי הייתה המקור הפוליטי למתח ששרר בחברה.

בתנאים הללו, החוקתיות קיבלה פירוש חדש לחלוטין. עד אז, אמצעי ההגנה החוקתיים נגד התערבות לא חוקית בזכויות הקניין כוּונו אך ורק כלפי צוותים שרירותיים שהוטלו מגבוה. תפישתו של לוק לא חרגה מגבולות הקניין הקקעי והמסחרי, ומטרתה הייתה רק למנוע צווים דורסניים מטעם המלכות […].

מאה שנים אחר כך היה צורך להגן על ההון התעשייתי ולא על ההון המסחרי, וההגנה נדרשה מפני העם ולא מפני המלוכה. […] הפרדת הרשויות, שמונטסקיֶה (1748) הגה בינתיים, שימשה עתה כלי להרחקת בני האדם מהשליטה על חייהם הכלכליים. החוקה האמריקנית […] בודדה את הספרה הכלכלית והוציאה אותה לחלוטין משליטת החוקה – ובכך העניקה לקניין הפרטי את ההגנה הגבוהה שאפשר לצפות לה, ויצרה את חברת השוק היחידה בעולם שמושתתת על אדני המשפט. אף על פי שהייתה זכות הצבעה לכול, המצביעים האמריקנים היו חסרי אונים למול בעלי הקניין.

באנגליה, הסירוב להעניק זכות הצבעה למעמד הפועלים הפך לחוק הלא כתוב של החוקה. […] רק לאחר שמעמד הפועלים חווה את הרעב של שנות הארבעים, וקם דור כנוע שקצר את פירות תור הזהב של הקפיטליזם; רק לאחר ששכבת הצמרת של עובדים מיומנים הקימה איגודים משלה וזנחה את המון הפועלים מוכה העוני; רק לאחר שהפועלים נכנעו למערכת שחוק העניים החדש ביקש לכפות עליהם – רק אז הורשה הרובד של בעלי השכר הגבוה יותר להשתתף במועצות המדינה. הצ'ארטיסטים לחמו למען הזכות לעצור את מטחנת השוק שטחנה את חייהם של בני האדם; אבל בני האדם קיבלו זכויות רק לאחר שנעשתה ההתאמה למציאות החדשה, נוראה ככל שהייתה. ממקולי עד מיזס, מספנסר עד סאמנר, בתוך אנגליה ומחוצה לה, לא נמצא ליברל לוחמני אחד שנמנע מלהביע את אמונתו שהדמוקרטיה העממית הציבה סכנה לקפיטליזם."

 

גם כיום, הליברלים והניאו ליברלים – מאנשי האוצר הרואים בעצמם "שומרי הסף" מפני ה"פוליטיקאים חסרי האחריות" – שלא לדבר על אלה שרואים בעצמם מובילי מדיניות – ועד מפיצי התעמולה של "קהלת" והליברטריאנים – מתנגדים להתערבות השלטון בתחום הכלכלי (כאילו הוא נבדל מכל שאר התחומים, שבהם "לגיטימי" שהשלטון יעסוק) ולמעשה מתנגדים לדמוקרטיה, מאחר וזו מסכנת את חברת השוק. אותם אלה שטוענים כנגד כל התערבות שלטונית בחירות של אנשים לבחור בחירות חסרות אחריות או מזיקות ומציירים אותה כ"פטרונות" (למשל כשהמדינה מבקשת לקבוע חובה לחסוך לפנסיה או לגבות מס על התנהגות מזיקה לבריאות), דורשים באופן שאין פטרוני ממנו לכפות על כולם את חברת השוק, מכיוון שההמונים הנבערים לא מסוגלים להבין בעצמם שזה מה שטוב להם.

בהמשך, חוזר פולני אל הרקע למשבר הגדול של תקופתו, ומתאר כיצד הנסיון הנחוש לשקם את מערכת השוק, שנפגעה אנושות במלחמת העולם הראשונה, נעשה גם במחיר של הקרבת הדמוקרטיה, ובכל זאת נכשל ויצר את התנאים לפריצת מלחמת העולם השניה [עמ' 222-220]:

"באופן בלתי נמנע שבו והופיעו בעיות היסוד של חברת השוק: שאלת ההתערבות וסוגיית המטבע. בעיות אלו עמדו במוקד הפוליטיקה בשנות העשרים של המאה העשרים. […]

הליברליזם הכלכלי עשה מאמץ עליון להחזיר את הוויסות העצמי של המערכת על ידי ביטול מדיניות ההתערבות, שהפריע לפעולתם החופשית של שוקי האדמה, העבודה והכסף. […] למעשה, הליברליזם הכלכלי הפך לחוד החנית של הנסיון ההרואי לשקם את הסחר העולמי, להסיר ככל האפשר את המכשולים העומדים בדרכה של ניידות העבודה, ולשקם את יציבות שערי החליפין. ליעד האחרון הזה הייתה קדימות על פני האחרים; שכן אם לא יוחזר האמון במטבעות, מנגנון השוק לא יוכל לתפקד, ובמקרה כזה אי־אפשר לצפות מהממשלות של יגנו על חייהם של תושבי המדינה בכל האמצעים העומדים לרשותן. […]

הייתה עוד סיבה מיידית יותר, להציב בראש סדר העדיפויות את שיקום המערכת המוניטרית הבינלאומית: לנוכח השווקים המשובשים ושערי החליפין הלא יציבים, האשראי הבינלאומי מילא תפקיד חיוני יותר ויותר. לפני "המלחמה הגדולה" […] אשראי ניתן על בסיס עסקי, ורק למי שנראו ראויים לאמון. כעת המצב היה שונה לחלוטין: נוצרו חובות על רקע מדיני, כמו פיצויים שמדינות אולצו לשלם, וניתנו הלוואות על בסיס מדיני־למחצה כדי לאפשר את תשלומי הפיצויים. אך היו גם הלוואות שניתנו מסיבות הקשורות למדיניות כלכלית, שנועדו לייצב את המחירים העולמיים או לשקם את תקן הזהב. […]

ההישג של ז'נבה היה מרשים בדרכו. אלמלא הייתה המטרה בלתי מושגת מעצם מהותה, הניסיון להשיגה היה בוודאי נוחל הצלחה, בהיותו ראוי, מתמיד ונחוש כל כך. במצב העניינים ששרר, נראה ששום התערבות לא הייתה הרסנית יותר בתוצאותיה מההתערבות של ז'נבה. […] בין 1923, כשהמרק הגרמני התרסק בתוך כמה חודשים, לבית תחילת 1930, כשכל המטבעות החשובים בעולם חזרו לזהב, ז'נבה השתמשה במנגנון האשראי העולמי כדי להעביר את נטל הכלכלות הלא לגמרי מיוצבות של מזרח אירופה – תחילה אל כתפי המדינות המערביות המנצחות, ואחר כך אל הכתפיים הרחבות אף יותר של ארצות הברית של אמריקה. הקריסה באמריקה התרחשה בעיצומו של המחזור העסקי הרגיל, אבל עד שהיא הגיעה, הרשת הפיננסית שטוו ז'נבה והבנקאות האנגלוסקסית כבר סיבכה את כלכלת העולם והטביעה את הספינה.

אך היה מדובר ביותר מזה. במהלך שנות העשרים קבעה ז'נבה ששאלות הקשורות להתארגנות חברתית חייבות להיות כפופות לצורכי שיקום המטבע. דפלציה הייתה הצורך החשוב ביותר, והמוסדות הלאומיים נדרשו להתאים את עצמם אליו ככל יכולתם. […] הממשלות היו חייבות להתערב כדי להוריד את מחירי הסחורות שהתקיים בהן מונופול, להקטין את מסגרות השכר שכבר הייתה עליהן הסכמה, ולקצץ ברנטות. האידיאל של חסידי הדפלציה הפך להיות "כלכלה חופשית תחת ממשלה חזקה". אך בעוד שהביטוי "ממשלה חזקה" התכוון לכך – קרי הפעלת כוחות לשעת חירום והשעיה של החירויות הציבוריות; הביטוי "כלכלה חופשית" התכוון למעשה להפך מכך – קרי כלכלה שבה הממשלה מתאמת את המחירים והשכר (גם אם ההתאמה נעשית מתוך כוונה ברורה לשקם את חופש החליפין ואת השווקים הפנימיים החופשיים). העדיפות העליונה שניתנה לשמירה על שערי החליפין הייתה כרוכה בהקרבה, במלוא מובן המילה, של שני עמודי התווך של הקפיטליזם הליברלי: שווקים חופשיים וממשלות חופשיות. ז'נבה ייצגה אפוא שינוי ביעד, אך לא שינוי בשיטה: הממשלות האינפלציוניות, שז'נבה הוקיעה אותן, הכפיפו את יציבות המטבע ליציבות ההכנסות והתעסוקה, ואילו הממשלות הדפלציוניות, שז'נבה העניקה להן את מושכות ההנהגה, התערבו לא פחות כדי להכפיף את יציבות ההכנסות והתעסוקה ליציבות המטבע. […] במהלך אותם ניסיונות דפלציוניים עקרים, השווקים החופשים לא שוקמו, אך הממשלות החופשיות הוקרבו גם הוקרבו. הכלכלנים הליברלים, על אף שבתיאוריה התנגדו למדיניות ההתערבות ולאינפלציה גם יחד, בחרו להציב את אידיאל המטבע האיתן מעל לאידיאל האי־התערבות. […] העקשנות שבה ליברלים כלכליים, במשך עשור מכריע, תמכו במדיניות התערבות אוטוריטרית בשירות המדיניות הדפלציונית, הביאה לידי היחלשות גורלית של הכוחות הדמוקרטיים, שאלמלא כן יכלו למנוע את הקטסטרופה הפשיסטית."

על סדר היום: הבנק והאוצר

בבנק ישראל הגיעו למסקנה שמדיניות תת-ההשקעה של משרד האוצר מונעת מישראל כל סיכוי להדביק את הפער מהמדינות המתפתחות, וסופה שתוליך אותנו להיות מדינת עולם שני.
במשרד האוצר, בתגובה, מקטרים שהם נשארו הגננת היחידה שלוקחת על עצמה את משא האדם הלבן ומרסנת את הילדים חסרי האחריות, וחושבים שמתפקידם לתת (כלומר לא לתת) לפוליטיקאים "זכות" להגדיל את התקציב.

על מאבק התפישות של בנק ישראל ומשרד האוצר, והסיכוי של מדינת ישראל להיות במקום טוב בעולם הראשון במקום להתדרדר לעולם השני. 

להמשיך לקרוא

כשהפוליטי הוא האישי

רשומה שפורסמה לפני כשבוע כרשומת אורח בבלוג "הינשוף" של פרופ' דני אורבך, על הפוטנציאל הבעייתי בהפיכת העיסוק בפוליטיקה לתחביב ולחלק מהדימוי העצמי (והסביבתי) של האדם. היא מתקשרת לסוג השני, המעורבות האידיאולוגית", מבין שלושת סוגי המעורבות הפוליטית שעליהם כתבתי בעבר

בעקבות הערה של הקורא יותם גבעולי, שיניתי בכמה מקומות גוף המאמר בכמה מקומות את השימוש במילה "זהות" (במובן של identity), והחלפתי אותה ב"דימוי" (image). 

להמשיך לקרוא

על סדר היום: מלחמות התקציב

כבר כמעט שכחנו איך זה מרגיש, אבל בימים האחרונים ובחודשים הקרובים אנחנו שוב בתקופה של דיוני תקציב. וכשעושים דיוני תקציב, עולים נושאים מעשיים לסדר היום, ויש לכולם הזדמנות לכעוס על כל מיני דברים וגורמים, וגם על הפוליטיקאים החביבים עליהם שלא נלחמים מספיק חזק (שהרי על הלא חביבים אין טעם לכעוס, כי אנחנו לא מתאכזבים מהם). 

צילום מסך מסרטון של תאגיד השידור הציבורי

להמשיך לקרוא

ספקולציה חפוזה בימי משבר פוליטי

הצעה להסבר מה קורה במערכת הפוליטית בימים האחרונים סביב סוגיית שר הפנים. אין לי דרך לאמת אותה. אולי היא תתגלה בקרוב כחסרת קשר למציאות. אולי היסטוריונים בעתיד יגידו שזיהיתי מוקדם.

להמשיך לקרוא

אז למי מצביעים?

אני לא זוכר מערכת בחירות שבה כל כך לא היה ברור לי למי אני הולך להצביע. אני עדיין שוקל להוציא את הפתקים הרלוונטיים ולתת לתצפיתנית-ג'וניור לבחור אחד מביניהם. אבל בכל זאת, אכתוב כאן כמה שיקולים מזוית המבט שלי, שאולי יוליכו בסוף גם לבחירה.

להמשיך לקרוא

על סדר היום: שלוש הערות בנקודה הנוכחית של מערכת הבחירות

שלוש הערות על מצב המערכת הפוליטית: הפרסונליזציה של הפוליטיקה, פיצולים ואיחודים, והמפלגה החסרה (מבחינתי).

קולאז' מהרשתות החברתיות. אני לא יודע מי היוצר. אם מישהו הוא היוצר ורוצה קרדיט, שיגיד.

להמשיך לקרוא

משבר המיניסטריון: כולם מדברים על בחירות, אף אחד לא מדבר על תקציב

חמש נקודות בעקבות נקודת השיא שהתחוללה הלילה במשבר הפוליטי. אלא אם תתחולל הפתעה כבירה ובשעות הקרובות יצליחו לדחות את המועד המחייב להעברת התקציב, והכנסת (עדיין) לא תתפזר). 

מליאת הכנסת. צילום: איציק אדרי, https://creativecommons.org/licenses/by/2.5

א. כולם מדברים על בחירות, אף אחד לא מדבר על התקציב – כלומר, כולם מדברים על אישור תקציב המדינה כי לפי החוק אם הכנסת לא מאשרת תקציב מדינה עד למועד מסויים (המועד עצמו, כמו שלמדנו בתקופה האחרונה, גמיש למדי), היא מתפזרת והולכים לבחירות. זה מה שצפוי לקרות היום (22.12) בחצות, אם לא תתחולל הפתעה גדולה. אלא שמעבר להיותו מכשיר לפיזור הכנסת, תקציב המדינה הוא כלי המדיניות המשמעותי ביותר והסמן המשמעותי ביותר לסדרי העדיפויות של ממשלה בישראל. העיסוק האינטנסיבי בסוגיית אישור התקציב מכסה על היעדר העיסוק בסוגיית תוכן התקציב – כלומר סוגיית המדיניות.

להמשיך לקרוא

בלאגן מאורגן – הסיטואציה הפוליטית במבט רחב

"שמע כל אמת יוצאת לאור
עם פצצת זמן מרשרשת
מי שיכול לספור כל חור
שוכח את הרשת"
נסיון לארגן – קודם כל לעצמי – בכמה נקודות את ההמולה הפוליטית שבה אנחנו חיים בחודשים האחרונים. הכלים: הרחבת מבט, התמקדות במגמות ולא בנקודות, באירועים ולא בשיח.

הנחת המוצא שלי היא שבעיקר מנקודת המבט של נתניהו, רוב מה שאנחנו חווים זה לא מחדל אלא מדיניות, לא באג אלא הפיצ'ר.

להמשיך לקרוא