המשך הארוך: שורש הבעיה ומתווה הפתרון

לפני מעט יותר מחודש כתבתי כאן רשומה ארוכה שמציעה ניתוח של המצב הנוכחי מתוך פרספקטיבה של המגמות הפוליטיות המרכזיות בעשורים האחרונים. הגדרתי שם את המכנה המשותף של  הקואליציה הנוכחית כ:

"ניכור לתפישות היסוד של מדינת לאום מודרנית, על שלטון החוק והשוויון בפני החוק, הכלליות והסולידריות שלה; פירוק כליה הממשיים וחברת האזרחים שעליה היא מבוססת, והחלפתה בתפישות מגזריות־שבטיות דתיות וקפיטליסטיות. כלומר, פעולה אנטי־לאומית, של קואליציה שהמכנה המשותף לה הוא ההתנגדות לזרם המרכזי של הציונות: התנגדות חרדית, משיחית, קפיטליסטית או סתם רוויזיוניסטית."  

ברשומה הזו אני רוצה לפתח את מה שהעלתי כנקודה בסיום, בנוגע לצורך, במשך הארוך 

להבין איך מקדמים ובקידום בפועל של מהלכים שיעצבו מחדש את תשתיות החברה הישראלית, באופן שבונה מחדש את התשתיות החברתיות והארגוניות של השמאל הציוני, ובמקביל מחליש ומפרק את התשתיות החברתיות והארגוניות שעליהן נשען הכוח של הימין הלא־ציוני

מכיוון שהדברים התארכו, פיצלתי את הרשומה לשניים, ואחרי החלק הראשון שעסק בהמשגה, החלק השני יעסוק בסימון בעיית היסוד ומתווה הפיתרון.

המשך הארוך: בעיית היסוד חוזרת לסדר היום

לפני מעט יותר מחודש כתבתי כאן רשומה ארוכה שמציעה ניתוח של המצב הנוכחי מתוך פרספקטיבה של המגמות הפוליטיות המרכזיות בעשורים האחרונים. הגדרתי שם את המכנה המשותף של  הקואליציה הנוכחית כ:

"ניכור לתפישות היסוד של מדינת לאום מודרנית, על שלטון החוק והשוויון בפני החוק, הכלליות והסולידריות שלה; פירוק כליה הממשיים וחברת האזרחים שעליה היא מבוססת, והחלפתה בתפישות מגזריות־שבטיות דתיות וקפיטליסטיות. כלומר, פעולה אנטי־לאומית, של קואליציה שהמכנה המשותף לה הוא ההתנגדות לזרם המרכזי של הציונות: התנגדות חרדית, משיחית, קפיטליסטית או סתם רוויזיוניסטית."  

ברשומה הזו אני רוצה לפתח את מה שהעלתי כנקודה בסיום, בנוגע לצורך, במשך הארוך 

להבין איך מקדמים ובקידום בפועל של מהלכים שיעצבו מחדש את תשתיות החברה הישראלית, באופן שבונה מחדש את התשתיות החברתיות והארגוניות של השמאל הציוני, ובמקביל מחליש ומפרק את התשתיות החברתיות והארגוניות שעליהן נשען הכוח של הימין הלא־ציוני

מכיוון שהדברים התארכו, פיצלתי את הרשומה לשתיים וזה החלק הראשון, שיפתח את ההמשגה. 

האם נתניהו מאמין לביבי, ועוד כמה מחשבות שלאחר בחירות

כמה מחשבות בעקבות תוצאות הבחירות לכנסת ה-25. אני לא מתכוון להכנס לניתוח של מה שהוליך לתוצאה הספציפית, אלא יותר למה הלאה, ועוד מחשבה או שתיים. על רכיבה על גבי נמרים, דגים במים ומהגרים.  

א) השאלה הגדולה לטעמי היא האם נתניהו מאמין לביבי, כלומר למסרים שסביבתו שידרה לציבור, ולחששות שמתנגדיו שידרו לציבור (שבמובן מסויים לא היו רחוקים מאוד מאלה שסביבת נתניהו שידרה לציבור)?

בנימין נתניהו. צילום: אבי אוחיון, לע"מ.
CC BY-SA 3.0

התמורה הגדולה: תפקידו של הפשיזם

רשומה עשירית (ולפני אחרונה) בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). ברשומה הזו אביא קטעים מתוך עיסוקו של פולני בפשיזם, הופעתו והתפקיד שמילא בחברה, כרקע להופעת המשבר ששיאו במלחמת העולם השניה. כמו בנוגע למקרים אחרים, פולני מזהה בפשיזם תגובה לסיטואציה כלכלית-חברתית מסויימת. הסיבה לצמיחתו אינה טמונה בתכונה פנימית שלו או במאפיינים הייחודיים של החברות שבהן צמח, אלא בנסיבות שבהן צמח, ובתפקיד שאותו מילא בחברה. 

התמורה הגדולה: השוק, הדמוקרטיה והדרך אל המלחמה

רשומה תשיעית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). אנחנו רגילים לקשר בין ליברליזם, וגם ליברליזם כלכלי לבין דמוקרטיה. אלא שהקשר הזה לא רק שאינו מובן מאליו, אלא שבמידה רבה הוא קשר הפוך. הליברליזם, כגישה שמתמקדת בחירויות האדם, כלומר בחופש שלו מהתערבות חיצונית בחייו, מבקש להגביל ולצמצם ככל האפשר את היכולת של השלטון, גם שלטון דמוקרטי, להתערב בחייו. עצם רעיון השוק החופשי (או במושג של פולני: "השוק המווסת את עצמו") דורש למנוע כל התערבות חיצונית במערכת השוק, כלומר להוציא אותו מתחומי ההשפעה של השלטון.

הכלכלה הליברלית יוצרת הפרדה בין הזירה הפוליטית, לבין הזירה הכלכלית שבה הפוליטיקה נדרשת שלא להתערב. ברור שמהלך כזה הוא מהלך שמגביל את הדמוקרטיה, קושר את ידיה, ובמידה רבה מרוקן אותה מתוכן. פולני מראה גם שמי שקידמו את יצירת המערכת של חברת השוק פעלו לבלימת התפתחות הדמוקרטיה. שהרי הכנסת הציבור הרחב של העובדים אל השתתפות במערכת השלטונית היתה צפויה להביא לדרישה להתערבות במערכת או לבלימת התפתחותה. לכן, על מנת לאפשר את יצירת חברת השוק, היה צורך לבלום את יצירתו של משטר דמוקרטי

על סדר היום: הבנק והאוצר

בבנק ישראל הגיעו למסקנה שמדיניות תת-ההשקעה של משרד האוצר מונעת מישראל כל סיכוי להדביק את הפער מהמדינות המתפתחות, וסופה שתוליך אותנו להיות מדינת עולם שני.

במשרד האוצר, בתגובה, מקטרים שהם נשארו הגננת היחידה שלוקחת על עצמה את משא האדם הלבן ומרסנת את הילדים חסרי האחריות, וחושבים שמתפקידם לתת (כלומר לא לתת) לפוליטיקאים "זכות" להגדיל את התקציב.

על מאבק התפישות של בנק ישראל ומשרד האוצר, והסיכוי של מדינת ישראל להיות במקום טוב בעולם הראשון במקום להתדרדר לעולם השני. 

–

כשהפוליטי הוא האישי

רשומה שפורסמה לפני כשבוע כרשומת אורח בבלוג "הינשוף" של פרופ' דני אורבך, על הפוטנציאל הבעייתי בהפיכת העיסוק בפוליטיקה לתחביב ולחלק מהדימוי העצמי (והסביבתי) של האדם. היא מתקשרת לסוג השני, המעורבות האידיאולוגית", מבין שלושת סוגי המעורבות הפוליטית שעליהם כתבתי בעבר. 

בעקבות הערה של הקורא יותם גבעולי, שיניתי בכמה מקומות גוף המאמר בכמה מקומות את השימוש במילה "זהות" (במובן של identity), והחלפתי אותה ב"דימוי" (image). 

על סדר היום: מלחמות התקציב

כבר כמעט שכחנו איך זה מרגיש, אבל בימים האחרונים ובחודשים הקרובים אנחנו שוב בתקופה של דיוני תקציב. וכשעושים דיוני תקציב, עולים נושאים מעשיים לסדר היום, ויש לכולם הזדמנות לכעוס על כל מיני דברים וגורמים, וגם על הפוליטיקאים החביבים עליהם שלא נלחמים מספיק חזק (שהרי על הלא חביבים אין טעם לכעוס, כי אנחנו לא מתאכזבים מהם). 

צילום מסך מסרטון של תאגיד השידור הציבורי

ספקולציה חפוזה בימי משבר פוליטי

הצעה להסבר מה קורה במערכת הפוליטית בימים האחרונים סביב סוגיית שר הפנים. אין לי דרך לאמת אותה. אולי היא תתגלה בקרוב כחסרת קשר למציאות. אולי היסטוריונים בעתיד יגידו שזיהיתי מוקדם.

אז למי מצביעים?

אני לא זוכר מערכת בחירות שבה כל כך לא היה ברור לי למי אני הולך להצביע. אני עדיין שוקל להוציא את הפתקים הרלוונטיים ולתת לתצפיתנית-ג'וניור לבחור אחד מביניהם. אבל בכל זאת, אכתוב כאן כמה שיקולים מזוית המבט שלי, שאולי יוליכו בסוף גם לבחירה.