שני דברים שנאספו לי בתקופה האחרונה, ומדגימים את אחת הבעיות ב"שוק חופשי" שבו העקרון המארגן הוא מיקסום הרווח, והתוצאה היא פגיעות קשות באנשים שמעורבים בו. וזה קורה מכיוון שבשונה מהמודל, ב"תחרות חופשית" אמיתית, ובמיוחד בכזו שלתוצאות שלה יש השפעות גדולות על איכות החיים של המתחרים, בני אדם אמיתיים נוטים לרמות, ולהוד רוממותו הצרכן אין את הפנאי והיכולת לעשות תמיד את הבחירה המושכלת בין המוצרים העומדים לבחירתו.
בניין מכון התקנים. צילום: עיצובית. CC BY-SA 3.0
לפני שבוע הסברתי בפוסט שמספר המקרים המאובחנים של המחלה – שמושפע מאוד ממספר ומדיניות הבדיקות – הוא נתון הרבה פחות רלוונטי מהנתון של חולים במצב בינוני+קשה, מכיוון שאלה המקרים שמגיעים לבתי החולים, ומי שלא נדרש לטיפול בבית חולים גם ככה לא ממש מדאיג אותנו אם יחלה או לא (כל עוד ישאר בבידוד מתאים ולא ידביק אחרים). לעומת זאת, אם מספר החולים שנזקקים לטיפול נמרץ מטפס מעבר לרף מסויים – יכולת המערכת לתת טיפול נמרץ לחולים – אחוזי התמותה של חולי קורונה ואחרים שזקוקים לטיפול נמרץ מזנק.
סיכמתי בכך שהגידול במקרים במצב בינוני קשה התאים לפונקציית מעריכית, הסברתי שהוא מייצג כנראה בעיקר הדבקות מהתקופה שלפני צעדי הבידוד החברתי הרציניים, ואמרתי שצריך לקוות להתמתנות בקצב הגידול. מה רואים בנתוני השבוע האחרון?
מה מצבנו מול הקורונה? מספר החולים הולך ומטפס במהירות, אבל מה זה אומר?
השאלה שמטרידה את כולם, אני מניח, זה האם אנחנו צפויים/עלולים להגיע במשך הזמן למצב של של איטליה/ספרד, או שנצליח לחמוק מזה. השאלה היא איך מעריכים את מצבנו. הכי קל, וזה מה שרובנו עושים, זה להסתכל על מספר המקרים המאובחנים. הבעיה היא שכמו שאנחנו יודעים, חלק משמעותי מהחולים לא חווים סימפטומים (וכנראה לא מודעים בכלל שחלו), ולא פחות חשוב – מספר המקרים המאובחנים קשור באופן משמעותי מאוד למספר הבדיקות המבוצעות (ולמדיניות שבוחרת את מי לבדוק). ולכן, אם רוצים להבין מה חומרת המצב שלנו, צריך לחפש נתון ממשי יותר.
ההנחה שלי היא כזו: המספר הרלוונטי לנו הוא מספר החולים בינוני+קשה. למה? להמשיך לקרוא
"בעלי" שדות הגז עושים קרטל גלוי, חברות התרופות חושפות את היעדר הגבולות הקטלני של הקפיטליזם, ועוד עדות פנימית חשובה מאוד מצמרת המערכת (השלובה למדי) של משרד האוצר והמגזר הפרטי, בעיקר הפיננסי. למשל, על החסרונות בהיעדרו של משבר כלכלי…
שנה אחרי שנפתח, בית החולים הפרטי (אם בעלות של קופ"ח מכבי נחשבת כ"פרטי". אני לא בטוח, בהתחשב בכך שחלק ניכר מבתי החולים הציבוריים הם של קופ"ח כללית) של אסותא באשדוד נקלע לגרעון של 150 מיליון ש"ח וביקש חילוץ מהאוצר. האוצר בתגובה מינה התנה את הסיוע בהצבת חשב מטעמו. מה התברר?
אחד ההיבטים המעניינים והמודחקים של החברה המערבית-קפיטליסטית, שאותם הזכרתי בעבר הוא צריכה אוניברסלית של סמים ממכרים, בדרגת סיכון וחוקיות משתנה (סוכר, ניקוטין, קפאין, גראס, אלכוהול, רטאלין, הרואין, משככי כאבים, תרופות נוגדות דיכאון ועוד ועוד) ולרוב גם במתאם לריבוד מעמדי. שחר סמוחה פרסם ב"גלובס" כתבה מעניינת שמציגה נתונים מהממים על ההתמכרות של ארה"ב למשככי כאבים אופיואידיים, כלומר, הקרובים הכימיים החוקיים של ההרואין להמשיך לקרוא
נתון חשוב מאוד ומדאיג מאוד על (אי) הבטיחות בענף הבניה בישראל, מתוך כתבה שעוסקת בנסיון העקום להתמודד עם התופעה בעזרת הגיון השוק וצמצום המעורבות הממשלתית, במקום באמצעות קביעת מדיניות פשוטה וביצועה.
חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.
אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס.
השיר האחד עשר באלבום, ריקוד משונה, עוסק במפגש בין ערבים ליהודים, במערכת הבריאות ובעולם שמחוץ לה.
מבחר התייחסויות קצרות (יחסית) והפניות לתשומת הלב, דברים שהצטברו עם הזמן:
הממשלה מבטיחה רווח מונופוליסטי לחברות הגז על מנת לא להנציח מונופול, התקשורת הכלכלית מוכרת את הלקוחות, ופרופ' אחד שמראה איך עושים רפואה ציבורית סופר-איכותית, ושזה לגמרי דבר אפשרי.
מקבץ עניינים מעניינים מהימים האחרונים, כולל דברים גלויי לב ממשרד האוצר, כיוון מעניין להסבר פרשת יעלון-ליברמן, והמקבילה הכלכלית של הודעה אפיפיורית שמקבלת את הטענה שמריה לא היתה בתולה. או לפחות בחלק מהמקרים לא היתה בתולה…
עמדת תצפית 