תיאוריית קונספירציה במסווה של מחקר – תגובה למאמרו של דה מלאך

תגובה שכתבתי למאמר שפרסם לאחרונה ד"ר דניאל דה מלאך בעיתון הארץ, לפיו ועדות החקירה שעסקו בפרשת ילדי תימן קבעו את מסקנותיהן על סמך מסמכים מזוייפים, והסתירו בזדון את מודעותן לכך. במקור שאפתי שיפורסם בבמה שזוכה לתפוצה רחבה יותר, אבל זה לא הסתייע.

---

במאמר ארוך שפרסם לאחרונה ב"הארץ" דניאל דה מלאך, הוא פורש תיאוריית קונספירציה מרחיקת לכת בנוגע לפרשת ילדי תימן. לטענתו, ההסבר לסתירות המופיעות בין פרטים המופיעים בעדויות המשפחות בנוגע לנסיבות היעלמות הילדים לבין המסמכים שאיתרה ועדת החקירה הממלכתית והמסקנות אליהן הגיעה בעקבותיהם – לפיהן הרוב המכריע של הילדים נפטרו – הוא ש"חלק ניכר ממסמכי הפטירה והקבורה נוצרו כחלק מפרוייקט הטעיה רחב מימדים, שמטרתו להסתיר מהמשפחות ומהציבור את הנסיבות האמיתיות של היעלמות הילדים."

בדומה לכל תיאוריית קונספירציה קלאסית, גם זו שהציג דה מלאך לוקה בהתעלמות מכל מידע סותר או מהסברים פשוטים יותר שאינם משרתים את התיאוריה, ומכשלים לוגיים פנימיים.

בראש ובראשונה, הטענה לרישום כוזב ולזיוף נרחב של מסמכים נשענת על ההגיון לפיו מסמכים אלה זוייפו על מנת להסתיר את העובדה שהילדים לא נפטרו כפי שהסיקו הועדות. אלא שהגיון זה נסתר על ידי העובדה הבסיסית

בדואים בנגב – המלצת קריאה

כבר כתבתי כאן בעבר בכמה הזדמנויות על הבדואים בנגב, ובתקופה האחרונה הגיע אלי ספר חדש, שהוא קובץ מעניין בהחלט של מאמרים שעוסקים בבדואים בנגב.

קודם כל, מילה טובה על כך שהספר, בהוצאה של מרכז הרצל לחקר הציונות וקתדרת חייקין (שניהם גופים במסגרת/שקשורים לאוניברסיטת חיפה) זמין דיגיטלית בחינם, בדומה לשאר הפרסומים וכתב העת של קתדרת חייקין.

דבר שני, הוא מעניין בגלל שבשונה מהגישות הקוטביות שמתייחסות לבדואים (בין אם בגישה עויינת ובין אם בגישה אוהדת) כאל מקשה אחת, כאן מוצגות גם המורכבויות, והראשונה שבהן שראוי שתהיה ידע בסיסי: כמו במקרים רבים אחרים (כלומר, כמו כל אוכלוסיה אנושית), גם "הבדואים בנגב" אינם אוכלוסיה הומוגנית.

מחשבות קצרות: חלק א'

אוסף של כל מיני מחשבות ותובנות שהצטברו אצלי מזמן ובתקופה האחרונה. את חלקם אין לי כוח לפתח לרשומה בפני עצמה. את חלקם אני לא בטוח שיש לאן עוד לפתח. 

מכונת המיתוסים: ניצחון קטן, חלקי ובלתי־מספיק

בשבועות של סוף פברואר ותחילת מרץ שודרה בערוץ 11 של תאגיד השידור הציבור 'כאן' הסדרה ה"דוקומנטרית" בת ארבעת הפרקים "מכונת המיתוסים". אני הסתפקתי בצפיה בטיפה פחות מארבע הדקות בפרק השני שהוקדשו לפרשת ילדי תימן. באופן לא מפתיע, הסדרה טיפלה במיתוס הזה באופן חד צדדי ביותר, ובמקום להתמודד עם המיתוס המרכזי בפרשה (טענות החטיפה) בעיקר טיפחה מיתוס ונראטיב שקרי לגבי עוזי משולם ותפקידו בפרשה. עם זאת, בדברי הקריינות נשזר משפט אחד כללי, שהיה כל כך שגוי עובדתית, שהחלטתי לנסות לתקן את הנקודה הזו. קצת להפתעתי, זה היה הרבה יותר קשה ממה שאפשר היה לצפות מגוף תקשורת שמכבד את עצמו. פחות להפתעתי אבל בהחלט לאכזבתי, גם כאשר הם הכירו בשגיאה, הנכונות לתיקון היתה רחוקה מלהיות מספקת ולכבד את הצופים.

תוצאת המהלך: תיקון באזור הפרטים של הפרק ביוטיוב.

עכשיו, כשהמים לוחצים בעוז

האיור באדיבות מידג'ורני, שמסיבה לא ברורה סירב להוסיף לו מפציצים.

למי שרוצה פסקול, אני מציע את זה (יש עוד ביצועים. אני לא מתחייב על האיכות, אבל אני אוהב אותו):

עכשיו כשהמים לוחצים בעוז/ יהודה עמיחי

 

עכשיו, כשהמים לוחצים בעוז

על קירות הסכרים,

עכשיו, כשהחסידות הלבנות, השבות,

נהפכות באמצע הרקיע ללהקות מטוסי סילון,

המשך הארוך: שורש הבעיה ומתווה הפתרון

לפני מעט יותר מחודש כתבתי כאן רשומה ארוכה שמציעה ניתוח של המצב הנוכחי מתוך פרספקטיבה של המגמות הפוליטיות המרכזיות בעשורים האחרונים. הגדרתי שם את המכנה המשותף של  הקואליציה הנוכחית כ:

"ניכור לתפישות היסוד של מדינת לאום מודרנית, על שלטון החוק והשוויון בפני החוק, הכלליות והסולידריות שלה; פירוק כליה הממשיים וחברת האזרחים שעליה היא מבוססת, והחלפתה בתפישות מגזריות־שבטיות דתיות וקפיטליסטיות. כלומר, פעולה אנטי־לאומית, של קואליציה שהמכנה המשותף לה הוא ההתנגדות לזרם המרכזי של הציונות: התנגדות חרדית, משיחית, קפיטליסטית או סתם רוויזיוניסטית."  

ברשומה הזו אני רוצה לפתח את מה שהעלתי כנקודה בסיום, בנוגע לצורך, במשך הארוך 

להבין איך מקדמים ובקידום בפועל של מהלכים שיעצבו מחדש את תשתיות החברה הישראלית, באופן שבונה מחדש את התשתיות החברתיות והארגוניות של השמאל הציוני, ובמקביל מחליש ומפרק את התשתיות החברתיות והארגוניות שעליהן נשען הכוח של הימין הלא־ציוני

מכיוון שהדברים התארכו, פיצלתי את הרשומה לשניים, ואחרי החלק הראשון שעסק בהמשגה, החלק השני יעסוק בסימון בעיית היסוד ומתווה הפיתרון.

המשך הארוך: בעיית היסוד חוזרת לסדר היום

לפני מעט יותר מחודש כתבתי כאן רשומה ארוכה שמציעה ניתוח של המצב הנוכחי מתוך פרספקטיבה של המגמות הפוליטיות המרכזיות בעשורים האחרונים. הגדרתי שם את המכנה המשותף של  הקואליציה הנוכחית כ:

"ניכור לתפישות היסוד של מדינת לאום מודרנית, על שלטון החוק והשוויון בפני החוק, הכלליות והסולידריות שלה; פירוק כליה הממשיים וחברת האזרחים שעליה היא מבוססת, והחלפתה בתפישות מגזריות־שבטיות דתיות וקפיטליסטיות. כלומר, פעולה אנטי־לאומית, של קואליציה שהמכנה המשותף לה הוא ההתנגדות לזרם המרכזי של הציונות: התנגדות חרדית, משיחית, קפיטליסטית או סתם רוויזיוניסטית."  

ברשומה הזו אני רוצה לפתח את מה שהעלתי כנקודה בסיום, בנוגע לצורך, במשך הארוך 

להבין איך מקדמים ובקידום בפועל של מהלכים שיעצבו מחדש את תשתיות החברה הישראלית, באופן שבונה מחדש את התשתיות החברתיות והארגוניות של השמאל הציוני, ובמקביל מחליש ומפרק את התשתיות החברתיות והארגוניות שעליהן נשען הכוח של הימין הלא־ציוני

מכיוון שהדברים התארכו, פיצלתי את הרשומה לשתיים וזה החלק הראשון, שיפתח את ההמשגה. 

לתבוע את עלבונם של הפופוליסטים

ההשמצה הנפוצה במילון הפוליטי היא "פופליזם". רבים רבים משתמשים בה כנגד יריביהם, במטרה לתאר אותם כאופורטוניסטים המציגים טענות שטחיות ומדיניות פשטנית וחסרת אחריות במטרה לקרוץ לרגשות "העם הפשוט". אלא שהתנועה והמפלגה הפופוליסטית היו גופים ממשיים בהיסטוריה, ובתור אחד היחידים בישראל כנראה שעסק בהיסטוריה שלהם, אני חושד שהעובדה ששמם הפך לכינוי הגנאי הנפוץ בזירה לא מעיד על אופי פעולתם הממשי, אלא דווקא על כך שהיוו סיכון ממשי ליריביהם החברתיים והפוליטיים שעליהם קראו תיגר – שדאגו מצידם להפוך את עצם שמם להשמצה שכל אחד יבקש להתנער ממנה. אז אני מבקש לתבוע את עלבונם ההיסטורי, ולהאיר את הדברים באור אחר.

תמונת מצב: תצפית על המֶשֶך הארוך

לפני כמה שבועות כתבתי רשומה על על כך שלמעשה נתניהו לא הצליח להקים ממשלה, אלא כתלות בלהטוטנות שנועדה לעקוף את אי הכשירות של דרעי לכהן כשר. בינתיים נראה שש"ס מכילה את המשבר עד שיימצא טריק אחר לעקוף את המכשול, ועד שטריק כזה יימצא אנחנו חיים באנומליה שבה אין שר בריאות ושר פנים, כי גם נתניהו לא כשיר משפטית לכהן כשר (מכיוון שתלוי נגדו אישום פלילי), אלא רק כראש ממשלה.

בסיום הרשומה, כתבתי שיש מקום לניתוח עמוק יותר וארוך טווח יותר של הגורמים הפועלים. ברשומה הזו אנסה להציע ניתוח כזה. הוא מתבסס על התשובה לשאלה: מהו הפרוייקט הפוליטי הגדול, ארוך הטווח, של השותפים העיקריים בקואליציה. לא דווקא לפי סדר מסויים.

ממשלת ישראל ה-37. צילום: אבי אוחיון, לע"מ, CC BY-SA 3.0

לא עלה בידו

ב-29.12.2022 הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע, בראשות בנימין נתניהו. פסיקת בג"צ שהתקבלה לפני כמה ימים ופסלה את אריה דרעי מכהונת שר הפכה גם את גם את הממשלה הזו לממשלה שקמה במרמה.