חתימת הצהרת העקרונות ("הסכם אוסלו") בוושינגטון לא היתה הסכם שלום, אלא הסכם על המסגרת לתהליך השלום שיתחיל אחריה. חשוב גם לזכור שמשמעותה העיקרית היתה כנראה לא ההתקדמות המהותית בתהליך, אלא התמורה – המעבר ממו"מ מול משלחת של נציגים פלסטינים מהגדה המערבית להכרה ומו"מ מול הנהגת אש"פ שישבה בתוניס.
אלא שזמן קצר לאחר החתימה על הצהרת העקרונות, התברר שהוסכם בה על מעט, ולעומת זאת נחשפו פערים משמעותיים בציפיות.
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
ברשומה הקודמת ראינו כיצד פרס אמר שההכרה באש"פ אינה מתחייבת מהסכם אוסלו אלא היא החלטה ישראלית, וכיצד מחלקת המדינה של ארה"ב לא הסכימה איתו, ודרשה הכרה הדדית גלויה בין ישראל לאש"פ כתנאי לאירוח טקס החתימה. ברשומה הזו על הדרמה (או הפארסה) ברגעים האחרונים שלפני חתימת ההסכם, שגם היא נסובה סביב שאלת ההכרה באש"פ.
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
ברשומה הזו – על המחלוקת בין פרס לרוס, האם החתימה על ההסכם מחייבת הכרה רשמית באש"פ.
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
ברשומה הזו – על תהליך אוסלו, וההסבר שמציע רוס להפיכתו לאפיק רשמי של שיחות בין ישראל לאש"פ.
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
ברשומה הזו – על הרקע שהביא את רבין להסכים למגעים עם אש"פ (תוניס) והיחס שלו לערפאת.
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
ברשומה הראשונה – על יוזמה מדינית נשכחת משלהי שנות ה-90, ועל ההבחנה שבין הפלסטינים בגדה לבין הנהגת אש"פ בתוניס.
תסלחו לי שבזמן שהזירה הפוליטית סוערת סביב אי-התרחשות, אני מבקש לעסוק בפוליטיקה עצמה. מטרת הרשומה הזו היא להניח מסגרת מחשבה קונספטואלית, על האפשרות לעשות קואופטציה לארגון החמאס, ולהפוך אותו מאויב לוחם לקבלן ביטחון של ישראל. הרשומה היא גם מבוא למאמר ארוך שאני מתכוון לפרסם ביום שלישי (לפחות אם לא תקום במפתיע ממשלה עד אז), שיעסוק בפרשה פוליטית מהעבר הקרוב, שבמרכזה הפוליטיקה שסביב סוגיית היחסים בין ישראל לרצועת עזה, שבמידה רבה עומדת מאחורי המשבר הפוליטי שמשתק את המערכת שלנו כבר יותר משנה.
יש כמה אנשים שחושבים ש"הסכם לונדון" שגיבש שר החוץ פרס עם המלך חוסיין באפריל 1987, ובעיקר סיכולו על ידי ראש הממשלה שמיר, היו החמצה היסטורית שמנעה את האפשרות להגיע להסכם מול הירדנים ולפתור את בעיית הגדה המערבית עוד לפני האינתיפדה הראשונה. זה אמנם מסתדר יפה עם התפישה של פרס כ"אדריכל השלום" ושל שמיר כראש ממשלה שמרן שדוגל ב"שב ואל תעשה", אבל זה לא העניין, וגם לא בדיוק מה שהיה. אז מה כן היה, ולמה הסכם לונדון היה הפרולוג בדרך להסכם אוסלו?
שלושה דברים ששווים תשומת לב מהתקופה האחרונה: בזמן שתנובה משלמת קנס חסר תקדים על עבריינות, מבקר המדינה תוהה מדוע היא קיבלה פטור ממס, בירדן מהרהרים על חזרה אל הגדה המערבית של הממלכה, ופרוייקט צילום באשדוד מאפשר להציץ אל תרבות המגורים ואל המרחב הציבורי.
בשנים בהן המציאות שמסביבנו משתנה מיום ליום, ודברים שחשבנו ליסודיים וכמעט טבעיים הולכים ומתערערים, נחמד לפעמים לפגוש יציבות רעיונית, שלא לומר קבעון וקפאון, כמעט קפסולות זמן. למשל, מרשים עד כמה מצליחים בכירי מק"י לשמר את הרטוריקה ואת עולם המושגים הקומוניסטיים יותר מ-25 שנים אחרי קריסת העולם הזה, ומבחינתם מה שקורה בסוריה הוא בסך הכל עוד שלב במאבק המתמיד של הלאומיות הערבית נגד האימפריאליזם הקפיטליסטי-אמריקאי באמצעותו בעלי בריתו הציונים והסעודים. וגם אצל האורתודוכסיה הפוליטית הפלסטינית נראה שאין כל חדש. אביא שתי דוגמאות שנתקלתי בהן לאחרונה.
עמדת תצפית 