השלום החסר: האם מדינה פלסטינית היתה מובנת מאליה?

אחד ממושגי המפתח של תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים הוא "עיקרון שתי המדינות". בגרסה הישראלית מדובר על "שתי מדינות לשני עמים". הצמרת הפלסטינית נוהגת להסתפק ב"שתי מדינות", כי לשיטתם היהודים הם לא ממש עם, והמדינה הלא פלסטנית תהיה "דו-לאומית". בכל מקרה, האם הסכמי אוסלו התבססו על העיקרון הזה?

להמשיך לקרוא

אימוצי שנות ה-50 – האם לאפשר אימוץ לחו"ל? מבט מארה"ב

אחת השאלות המרכזיות בפרשת ילדי תימן היא כמובן "היכן הילדים שנחטפו?" מי שטוענים שהילדים נחטפו, ולא נפטרו כפי שמעידים המסמכים לגבי רובם המכריע, מסבירים שהם נמסרו לאימוץ, בארץ או בחו"ל. בשתי הרשומות הראשונות (1, 2) עסקתי בשאלה האם תחום האימוצים היה "פרוץ", וראינו שאם נעשו אימוצים כפי שבאופן לא מבוקר ו/או בתמורה לכסף, הרי שהם נעשו לא בגיבוי מערכת הרווחה והמשפט, אלא מאחורי גבה ובניגוד לעמדתה. בשתי הרשומות הקודמות (3, 4) עסקתי בשאלת היחס של מערכת הרווחה ובתי המשפט בישראל לאפשרות השניה שנטענה בנוגע לשאלת "היכן הילדים שנחטפו?" – האפשרות שנשלחו לאימוץ בחו"ל. ראינו שהעמדה היתה התנגדות עקרונית להוצאת ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל, הגם שמקרים בודדים בכל זאת קרו. ברשומה הזו, האחרונה בסדרה, נעסוק בסוגיה הזו מזווית מעניינת – התגובה של שגרירות ישראל בארה"ב לבקשות שהתקבלו מיהודים-אמריקאים לסיוע באימוץ ילדים מישראל – ונסכם את העיסוק בנושא. 

יש מקום לציין שמלבד כמה שמועות שנבדקו ונמצאו כלא מבוססות, הטענה לגבי אימוץ בחו"ל נשענת בעיקר על ההיעדר של "חטופים" שאומצו בארץ ומשמשת כהסבר מדוע לא נמצאו חטופים כאלה.

להמשיך לקרוא

את אני (ארה"ב) והממשלה הבאה

אחרי הרעש הגדול של ה"בגידה" של גנץ, של המו"מ הקואליציוני ושל נסיון החסימה בבג"צ, הגענו אל ספה של ממשלת האחדות. סדר היום בימים האחרונים עוסק בעיקר בכסאולוגיה – ולמעשה בכסאולוגיה הזוטרה. אבל אני חושב שהדבר המעניין יותר, במיוחד כשלמהלך הגדול של גנץ עדיין לא הוצג הסבר משכנע יותר מחולשת אופי, הוא סוגיית הרכב הממשלה שהתבהר היום סופית, ומשמעותה. 

להמשיך לקרוא

פלורליזם וריבונות

הרשומה הזו מבוססת על פוסט שפרסמתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג, אבל ידעתי שעוד יהפוך לרשומה. הדברים נכתבו כתגובה לפוסט הזה של הלה ברק קלור, מרכזת תוכנית אקדמית ללימודי יהדות ארה"ב (אם אני לא טועה, תוכנית רודרמן באוניברסיטת חיפה), שמקנא בפלורליזם של יהדות ארה"ב.

 

התיאור של הלה את המפגש של סטודנטים יהודים-ישראלים עם הקהילה היהודית בארה"ב וההבדל שהוא מסמן בין שתי צורות הקיום של היהדות, הוא נקודת עיוורון נפוצה למדי בקרב יהודים-ליברלים בישראל.
בהכללה, בעיני יהודים-ליברלים בישראל, יהדות ארה"ב נראית מגוונת ופלורליסטית (ופורחת ותוססת), בעוד שבישראל הם רואים גרסה אורתודוכסית נוקשה, אנטי-פלורליסטית וכמעט בלעדית.
אבל הפרספקטיבה הזו שגויה לטעמי מן היסוד. להמשיך לקרוא

בנון עם טאוב ועוד טאוב

דברים ששווה לשים אליהם לב בשני דברים של גדי טאוב שהתפרסמו בהארץ. ושווה לשים אליהם לב למרות שחברים שלי שלמדו ולימדו בחדווה את ההגות של טאוב כשביקרה בחריפות את הפוסט-מודרניזם מבקשים להחרים את כתביו כאשר הוא מבקר את הליברליזם של פוליטיקת הזהויות (ובעיקר כשהוא לא מקבל את העמדה הרווחת של הליברליזם הזה בנוגע לזנות). אבל מה לעשות שלביקורת הזו יש כמה טענות רציניות מאוד?

להמשיך לקרוא

חברה מסוממת: מגפת האופיואידים הורגת את אזרחי ארה"ב

אחד ההיבטים המעניינים והמודחקים של החברה המערבית-קפיטליסטית, שאותם הזכרתי בעבר הוא צריכה אוניברסלית של סמים ממכרים, בדרגת סיכון וחוקיות משתנה (סוכר, ניקוטין, קפאין, גראס, אלכוהול, רטאלין, הרואין, משככי כאבים, תרופות נוגדות דיכאון ועוד ועוד) ולרוב גם במתאם לריבוד מעמדי. שחר סמוחה פרסם ב"גלובס" כתבה מעניינת שמציגה נתונים מהממים על ההתמכרות של ארה"ב למשככי כאבים אופיואידיים, כלומר, הקרובים הכימיים החוקיים של ההרואין להמשיך לקרוא

הבט סביב: מקטאר עד עזה וסיני

דברים חשובים שרואים מהמפרץ הפרסי ועד עזה, וגם הצצה קטנה לשכנים בסיני

להמשיך לקרוא

הדרך ליום הכיפורים: שבירת קונספצית השלום שהוחמץ

האגדה הידועה גם בשם "הזיכרון הציבורי כפי שעוצב על-ידי פוליטיקאים וכלי תקשורת בעלי עניין" מספרת שבשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים החמיצה ישראל את הסיכוי לשלום בגלל היהירות והשחצנות שהוליד הניצחון ב-1967, ובגלל שדיין חשב ש"עדיף שארם-א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם-א-שייח", ובגלל שגולדה היתה מאוד לא נחמדה, לא רק כלפי מזרחים. האגדה הזו סובלת מבעיה נפוצה של הזיכרון הציבורי – היא לא תואמת את התמונה המצטיירת מתוך המחקר ההיסטורי. אז מה קרה בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים? 

להמשיך לקרוא

על סדר היום: מצרים וארה"ב

בינתיים מכל הפיאסקו, נראה שעדיין אין הרכב קואליציה חדש, אלא רק שר ביטחון חדש (נתניהו, נכון לעכשיו) ומתווה גז חדש. וגם משהו לגבי טראמפ והבחירות בארה"ב

להמשיך לקרוא

ד"ר קיסינג'ר ומיסטר פון קלאוזביץ

קראתי בתקופה האחרונה את הספר "משבר: מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם", בו מובאים תמלילי שיחות הטלפון שניהל הנרי קיסינג'ר כמזכיר המדינה של ארה"ב במהלך מלחמת יום הכיפורים. הקריאה בספר מדגימה יפה את אמירתו הידועה של קרל פון קלאוזביץ, לפיה "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים".

להמשיך לקרוא