אחת השאלות המרכזיות בפרשת ילדי תימן היא כמובן "היכן הילדים שנחטפו?" מי שטוענים שהילדים נחטפו, ולא נפטרו כפי שמעידים המסמכים לגבי רובם המכריע, מסבירים שהם נמסרו לאימוץ, בארץ או בחו"ל. בשתי הרשומות הראשונות (1, 2) עסקתי בשאלה האם תחום האימוצים היה "פרוץ", וראינו שאם נעשו אימוצים כפי שבאופן לא מבוקר ו/או בתמורה לכסף, הרי שהם נעשו לא בגיבוי מערכת הרווחה והמשפט, אלא מאחורי גבה ובניגוד לעמדתה. בשתי הרשומות הקודמות (3, 4) עסקתי בשאלת היחס של מערכת הרווחה ובתי המשפט בישראל לאפשרות השניה שנטענה בנוגע לשאלת "היכן הילדים שנחטפו?" – האפשרות שנשלחו לאימוץ בחו"ל. ראינו שהעמדה היתה התנגדות עקרונית להוצאת ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל, הגם שמקרים בודדים בכל זאת קרו. ברשומה הזו, האחרונה בסדרה, נעסוק בסוגיה הזו מזווית מעניינת – התגובה של שגרירות ישראל בארה"ב לבקשות שהתקבלו מיהודים-אמריקאים לסיוע באימוץ ילדים מישראל – ונסכם את העיסוק בנושא.
יש מקום לציין שמלבד כמה שמועות שנבדקו ונמצאו כלא מבוססות, הטענה לגבי אימוץ בחו"ל נשענת בעיקר על ההיעדר של "חטופים" שאומצו בארץ ומשמשת כהסבר מדוע לא נמצאו חטופים כאלה.
עמדת תצפית 