ברשומה קודמת כבר השתרבבה הערכה אמריקאית לגבי מוכנתו של ערפאת להגיע להסכם קבע בתהליך המדיני עם ישראל:
I mused with John Podesta [ראש סגל הבית הלבן] that Arafat may simply not be up to making a deal. He is a revolutionary; he has made being a victim an art form; he can't redefine himself into someone who must end all claims and truly end the conflict.
ברשומה הזו ארחיב על הנקודה הזו, על בסיס מובאות נוספות מהספר של דניס רוס.
ערפאת עם נאיף חוותמה וכמאל נאצר, יוני 1970
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
ברשומה הזו – על תהליך אוסלו, וההסבר שמציע רוס להפיכתו לאפיק רשמי של שיחות בין ישראל לאש"פ.
יש כמה אנשים שחושבים ש"הסכם לונדון" שגיבש שר החוץ פרס עם המלך חוסיין באפריל 1987, ובעיקר סיכולו על ידי ראש הממשלה שמיר, היו החמצה היסטורית שמנעה את האפשרות להגיע להסכם מול הירדנים ולפתור את בעיית הגדה המערבית עוד לפני האינתיפדה הראשונה. זה אמנם מסתדר יפה עם התפישה של פרס כ"אדריכל השלום" ושל שמיר כראש ממשלה שמרן שדוגל ב"שב ואל תעשה", אבל זה לא העניין, וגם לא בדיוק מה שהיה. אז מה כן היה, ולמה הסכם לונדון היה הפרולוג בדרך להסכם אוסלו?
when we initially identified common ground, we also inevitably identified the area of ‘non-common ground’ – those places we had conflict. The challenge was how to eliminate those areas of disagreement. What helped us break through was Peres’s dramatic offer for Yasser Arafat to return to the territories (from Tunis) if we reached an agreement.
בתחילת חודש יולי 1993, חודשים ספורים לפני החתימה על הסכם אוסלו הראשון, הופיע ראש הממשלה רבין בפני חניכי המכללה לביטחון לאומי, להרצאה בנושא "האופציות לקידום התהליך המדיני ומדיניות הביטחון". לא מזמן התגלגל לידי רישום הדברים מההרצאה, שפורשת באופן יפה את התפישה המדינית-ביטחונית של רבין. את עיקריה אנסה להציג ברשומה זו. מכיוון שהדברים הלכו והתארכו, החלטתי לפתוח בתקציר בנקודות.
משהו על התהליך הסוציולוגי שבו השלום יצא מאוצר המילים של החברה הישראלית, כולל אינטואיציות אוטוביוגרפיות ותוצאות סקר להמחשה.
לפני כמה וכמה שנים העברתי סמינר בבית ספר נחשב למדי לקראת יום הזיכרון לרצח יצחק רבין. אחת התובנות שאיתן יצאתי ממנו היתה לגבי ההבדל הסוציולוגי בין מי שבגרו אל שנות ה-90, לבין מי שבגרו בשנות ה-2000, בהתיחסות לרעיון השלום.
השבוע הלך לעולמו ד"ר רון פונדק, אחד משני ה"אדריכלים" הראשיים של הסכמי אוסלו. לפני מספר חודשים קראתי את ספרו החדש "ערוץ חשאי", בו הוא גולל את השתלשלות האירועים שהביאה לטקס החתימה חתימה על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993. מה אפשר ללמוד מהספר?
עמדת תצפית 