השלום החסר: מחנה השלום – כרוניקה של מוות ידוע מראש

בעבר כבר כתבתי כאן על היעלמות "מחנה השלום" הישראלי, וגם קישרתי לכמה ציטוטים מהספר של רוס. ברשומה הזו אציג מספר התייחסויות בזמן אמת, לפיהן לפני פסגת קמפ-דיוויד בקיץ 2000, במהלכה ולאחר שהסתיימה, האמריקאים התריעו בפני ערפאת והצמרת הפלסטינית שכשלון התהליך וחוסר הגמישות מצדם יביאו ל"חיסול" של "מחנה השלום" בזירה הפוליטית בישראל, ולהפסקת התהליך לתקופה ארוכה. המציאות הוכיחה שהאזהרות היו במקומן.

תוצאות הבחירות לכנסת ה-15 (1999). "מחנה השלום" עם 38 מנדטים. תמונה: אורי פרקש,  Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International

תוצאות הבחירות לכנסת ה-16 (2003). "מחנה השלום" עם 28 מנדטים. תמונה: אורי פרקש,  Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International

השלום החסר – סיכום הכישלון באפיק הסורי

בסופו של דבר, תהליך השלום שניהלה ממשלת ברק בתיווך ארה"ב עם סוריה לא הבשיל להסכם. ועידת שפרדסטאון נכשלה, וגם הנסיונות של הנשיא קלינטון להשיג התקדמות במפגש ישיר עם הנשיא אסד לא הצליחו. מה היו הסיבות לכשלון?

חאפז אל אסד. צילום: (james gordon (CC BY 2.0

השלום החסר: הדלפה מסביבת ביילין – בין האפיק הסורי לפלסטיני

מאז הקמת מדינת ישראל, השאלה האם לנסות להגיע להסכם שלום עם כל השכנים בו זמנית או בהדרגה, ואם בהדרגה – עם מי קודם, היתה שאלת מפתח בתהליכים המדיניים שבין ישראל ושכנותיה. ברשומה קודמת ראינו כיצד חיבל רון לאודר, נאמנו של נתניהו, בנסיונות חידוש המו"מ בין ישראל לסוריה מצד ראש הממשלה ברק. בתחילת שנת 2000 חודש בועדת שפרדסטאון המו"מ בין ישראל לסוריה – מה שהציב כמובן את שאלת סדר העדיפויות והמיקוד: המו"מ עם הסורים או המו"מ על הסכם הקבע עם הפלסטינים. 

דר' יוסי ביילין Pikiwiki Israel

השלום החסר: החיפזון של ברק

ב-6.7.1999 החל ברק את כהונתו (הקצרה) כראש הממשלה, ומיהר לקדם את התהליך המדיני במזרח התיכון. כעבור שבוע הוא נפגש עם הנשיא קלינטון, והסביר לו למה הוא ממהר. כשקוראים את הדברים, צריך לקחת בחשבון שאנחנו מקבלים אותם ממקור שני שאינו נטול אינטרסים, ושגם כשברק עצמו מסביר את מהלכיו הוא לאו דווקא מציג את ההסבר האמיתי. ובכל זאת, הדברים מעניינים.

השלום החסר: אהוד ברק והפוליטיקה של הנסיגה מלבנון

התקופה האחרונה, לרגל 20 שנים ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, הביאה איתה עיסוק תקשורתי מחודש במלחמה ברצועת הביטחון, ומן הסתם גם ביציאה ממנה. התוצר הבולט כנראה הוא הסדרה "מלחמה בלי שם" ששודרה בערוץ כאן 11. הסדרה היתה מעניינת לצפיה לטעמי, והציגה שילוב מעניין בין קטעי תיעוד מזמן אמת מארכיון רשות השידור, כולל ראיונות עם חיילים ומפקדים, ובין ראיונות מאוחרים עם מי שהיו חיילים, מפקדים ופעילים, שמסתכלים על האירועים ממרחק השנים. מכיוון שלסדרות כאלה יש השפעה ניכרת על הזיכרון הקולקטיבי ועל התודעה של הציבור, אחת הנקודות המעניינות לטעמי היא איזה נראטיב מוצג בסדרה לגבי הנסיגה מלבנון, ובעיקר לגבי הגורמים שהובילו אליה.

מאמרו של ברק ותגובתו של פרופ' מנור

אהוד ברק פרסם בשבוע שעבר מאמר מדיני קצר ב"הארץ", ועוד לפני שהספקתי להגיד ברצינות למה הוא מצא חן בעיני, מורי וחברי אודי מנור פרסם כ-4,000 מילים בנושא שקוטלות את המאמר מקצה ועד קצה. החבר מנור משתייך לקבוצה מצומצמת של אנשים שאני נזהר מלחלוק עליהם כי בד"כ הם צודקים, אבל הפעם אני חושב שלא (או לפחות לא בהכל), ואנסה להסביר זאת.

מכיוון שאני די פסימי לגבי הסיכויים של ברק להגיע לשוב לעמדת השפעה ממשית בתקופה הקרובה, אני חושב שזו עלולה להשאר מחלוקת תיאורטית, לשם שמים, אבל אלו המחלוקות הטובות, שמהן לומדים.

על סדר היום: אלימות משטרתית, שלמה בן-עמי והפלסטינים, משבר החקלאות וקרן המטבע

כמה דברים מעניינים (באמת, יש כאן כמה פנינים) שנאספו אצלי בתקופה האחרונה ושווים תשומת לב.

נעלו נעליים גבוהות: נחשים בקריה ופוליטיקאים בבית הנשיא

פרסום חלק מתמלילי שיחות של הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי ומקורביו חושף את ה"פוליטיקה" שאופפת את העבודה בדרגים הגבוהים של הצבא, משרד הביטחון והתקשורת. לא פחות חשוב מכך, הוא רומז לפוליטיקה האמיתית שהיא הכוח המניע שמאחורי ה"פוליטיקה".  החלק המעניין באמת לקראת הסוף. מי שחסר סבלנות לקרוא הכל, עדיף שידלג ישר לשם (הדגשתי כדי שיהיה קל למצוא).

הבזקים בענן עשן

כמה דברים, לא דווקא סדורים, שיש לי להגיד על אירועי "עמוד ענן" והקשרם הרחב. אין לי שום מקורות פרט למה שמתפרסם בתקשורת ולעיבוד שלו תוך שימוש במה שאני מקווה שהוא "שכל ישר".

ככה לא עושים עיתונות II – המאבק על הגרעין האירני

האם התקשורת בישראל מדווחת על הוויכוח בנוגע להתמודדות הישראלית עם תוכנית הגרעין האירנית, או שהיא עוד כלי בויכוח הזה? דברים שמקבלים במה ודברים שלא.