שלוש נקודות מתוך הפוליטיקה בעולם הערבי שמסביבנו, שמצדיקות לטעמי תשומת לב בימים אלה: האפשרות לצמיחת אופוזיציה משמעותית לרשימה המשותפת בקרב הערבים-אזרחי ישראל, על הבחירות הצפויות(?) ברשות הפלסטינית, ועל יחסי ערב הסעודית-ישראל.
דניס רוס היה איש מחלקת המדינה האמריקאית והשליח המיוחד של ממשל קלינטון למזה"ת בשנות ה-90. בתפקידיו אלה הוא היה מעורב עמוקות בתהליכים המדיניים שבין ישראל לשכניה. לצערי, ספרו 'The Missing Peace' שעוסק בתהליכים האלה לא תורגם לעברית. בסדרת רשומות אציג כמה נקודות מעניינות מתוך הקריאה בו, שמלמדות לא מעט על ההיסטוריה של האזור, וגם על הדרך שבה מתנהלת המדיניות הבינלאומית ברמתה הגבוה.
ברשומה הקודמת ראינו כיצד פרס אמר שההכרה באש"פ אינה מתחייבת מהסכם אוסלו אלא היא החלטה ישראלית, וכיצד מחלקת המדינה של ארה"ב לא הסכימה איתו, ודרשה הכרה הדדית גלויה בין ישראל לאש"פ כתנאי לאירוח טקס החתימה. ברשומה הזו על הדרמה (או הפארסה) ברגעים האחרונים שלפני חתימת ההסכם, שגם היא נסובה סביב שאלת ההכרה באש"פ.
תסלחו לי שבזמן שהזירה הפוליטית סוערת סביב אי-התרחשות, אני מבקש לעסוק בפוליטיקה עצמה. מטרת הרשומה הזו היא להניח מסגרת מחשבה קונספטואלית, על האפשרות לעשות קואופטציה לארגון החמאס, ולהפוך אותו מאויב לוחם לקבלן ביטחון של ישראל. הרשומה היא גם מבוא למאמר ארוך שאני מתכוון לפרסם ביום שלישי (לפחות אם לא תקום במפתיע ממשלה עד אז), שיעסוק בפרשה פוליטית מהעבר הקרוב, שבמרכזה הפוליטיקה שסביב סוגיית היחסים בין ישראל לרצועת עזה, שבמידה רבה עומדת מאחורי המשבר הפוליטי שמשתק את המערכת שלנו כבר יותר משנה.
אחרי הפרסום אתמול, הקדשתי חלק ניכר מהיום לקרוא את המסמך של החזון האמריקאי שמכונה "עסקת המאה". ממליץ לכם, כדי שתדעו על מה מדובר באמת.
אז זו המפה שלה, ועכשיו אפשר לגשת להעריך אותה. 
לפי הפרסומים, ממש מחר-מחרתיים צפוי להציג נשיא ארה"ב טראמפ את החלק המדיני של "תוכנית המאה" בפני גנץ ונתניהו – אחרי שנים של המתנה ליוזמה המדינית המדוברת מצד ממשל טראמפ.
מה אפשר להעריך לגבי תוכן התוכנית וההחלטה לפרסם אותה דווקא עכשיו?
אחרי עוד "סבב" לחימה ושיגורים קצר, במקביל לשיחות על הסדרה ארוכת טווח, חשבתי לכתוב משהו שמסתכל על הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר (ובנקודות).
ארבעה דברים שהצטברו אצלי בימים האחרונים ונראו לי שמצדיקים תשומת לב: משהו מועיל שמצאתי באתר הירוד של "העוקץ", משהו ירוד שמצאתי באתר של "הארץ", טורים מעניינים של כותבים ערבים שמצאתי ב"ממר"י", ועדות מדה-מרקר על כך שבבנק הפועלים (עוד פעם) מתנהגים כמו נוכלים.
התהליכים האזורים והפנים פלסטיניים בסוגיית עזה ממשיכים להתגלגל, ובינתיים ממשלת המחנה האנטי-לאומי (בהובלת צמרת אנשי "הציונות-הדתית" במשרד החקלאות) ממשיכה להיערך לפירוק המערכת הלאומית ומסירתה לידיים של בעלי הון פרטיים, הפעם בתחום ייצור החלב. וגם בונוס קטן שגיליתי במהלך הכנת הרשומה – על מקורות המימון של הימין הקיצוני).
ליאור דטל פרסם כתבה מעניינת ב"דה-מרקר" שהמערכת הצליחה כמובן למסגר בצורה נוראית בכותרת המשנה, אבל בכתבה עצמה יש כמה נתונים חשובים מאוד על שכר המורים, גם אם חלקם לא מקבל הדגשה מספקת.
שני אינטלקטואלים פלסטינים שהיו מעורבים במו"מ מול ישראל מפרסמים בניו-יורקר אזהרה מפני העתיד , שמעידה גם על המצב העגום של הפלסטינים.
השיח הישראלי בשבוע האחרון, מאז פתיחת הר הבית מחדש ביום ראשון, במהלך ימי המתיחות של השבוע וגם אחרי שהצטבר מחיר הדמים של יום שישי (שצריך להגיד שחלק ממנו מקרי, בהתחשב במספר נסיונות הפיגועים המסוכלים בפגיעות קלות או ללא פגיעה באופן יום-יומי), התמקד במערכת קבלת ההחלטות של הצד הישראלי. זאת בין השאר מכיוון שהניח כמובן מאליו שהצד האסלאמי יגיב באלימות קשה להתעקשות הישראלית. ההנחה הזו נכונה למדי במימד של בחירת הצד האסלאמי באלימות קשה, אבל היא שמה הרבה יותר מדי משקל על ישראל והיכולת שלה להימנע מכך. השגיאה נובעת להערכתי במיקוד יתר (מובן בחלקו, שגוי ומזיק מאוד בחלקו) בישראל ובקו העימות הבולט בינה לבין הערבים והמוסלמים, תוך התעלמות (במידה רבה מתוך בורות, שנובעת במידה מסויימת מעצלות מחשבתית) מקו התפר הפחות בולט אבל המשמעותי יותר שעובר בין ערבים לערבים (וגם לכמה לא-ערבים) ובין מוסלמים ומוסלמים. רשומה זו תביא נסיון להביט אל קו העימות הזה, שלאורכו מתנהל המאבק האמיתי על הריבונות בהר הבית.
עמדת תצפית 