לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39. אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר.
הפעם, על כמה דברים שמעניינים אותי: סדר, פונקציונליות, חיפוי ובליה. מסתבר שעל חלק מהם כבר כתבתי בעבר. חלק שני. 
לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39. אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר.
הפעם, על כמה דברים שמעניינים אותי: סדר, פונקציונליות, חיפוי ובליה. מסתבר שעל חלק מהם כבר כתבתי בעבר. בסוף החלטתי לחלק את הרשומה לשניים, אז זה החלק ראשון.
אחרי תקופה ארוכה שלא הגעתי לצלם, בשבועות האחרונים הצלחתי לחזור לזה קצת. מקבץ תמונות מתחילת החורף. רובן מביקור בעין אפק:
לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39. אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר. הפעם, על המקום של אדם בעולם.
באחד מהספרים הפחות מוצלחים בסדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מוזכרת שיטת הענישה האולטימטיבית שפותחה בייקום: בכוכב שננטש בעקבות הפעלתה נמצא בניין, שהנידון נכנס לתוכו, ומערכת הדמיה מציגה לו את מיקומו ביקום, כלומר את אפסותו המוחלטת לנוכח הקיום.
כבר כמה שנים מלווה אותי המחשבה, הרבה פעמים כשאני הולך ברחוב או נוסע, על היחסיות הזו: כיצד אני מופיע כניצב זוטר, חולף לרגע ונעלם, בחייהם של מי שחולפים כניצבים זוטרים בחיים שלי. אנשים באוטובוס או במכוניות חולפות, הנהג שעוצר לך במעבר חציה וממשיך אחרי שחצית, רוכב האופניים שחולף מולך. כל חיי העשירים והמלאים, העבר שלי, החלומות שלי, קשרי החברתיים והדברים שאני מתכוון לעשות בהמשך היום, הם הבלחה סתמית חולפת בחייו, כמו שחייו בחיי.
לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39 (למניינם, בעברי יש לי עוד כמה ימים). אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר. הפעם, בעקבות מציאת דרשת בר־המצווה שלי, הזדמנות לספר על האירוע הזה, שהזמן שעבר מאז כפול מהזמן שעבר לפניו.
רשומה שנכתבה עבור פוסט בדף הפייסבוק של מכון שיטים.
מפת תוצאות ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה: ירוק בעד, צהוב נמנע, חום נגד, ורוד נעדר.
רישיון: Attribution-ShareAlike 3.0 Unported (CC BY-SA 3.0)
לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39 (למניינם, בעברי יש לי עוד כמה ימים). אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר. אז זו תהיה הראשונה, והיא תעסוק בהיבטים של השכלה ואוטודידקטיות.
בדף האודות של עמדת תצפית (ובמקור זה הגיע מדפי פרופיל שלי במקומות אחרים), ניסחתי את ההיבט הזה כך:
"סיימתי תוכנית לימודים לתואר ראשון ותעודת הוראה בהיסטוריה וחינוך בלתי פורמלי ועוד כמה דברים בבית מדרש "רכסים" במכללת בית ברל, ותואר שני מחקרי בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה. לומד הרבה גם (ואולי בעיקר) באוניברסיטה האוטודידקטית. מנסה להבין את העיקר החשוב על כמה שיותר דברים, ואיך הם מתחברים בינהם."
ספריית העיון הביתית שלי. בתמונה: מדפי הציונות, ארץ-ישראל, ביטחון ויחסי ציונים-ערבים, ספרות מלחמה, סוציאליזם וחברה, זהות יהודית. בחלקים שלא בתמונה: שירה, פרוזה עברית ומתורגמת, ספרי מסעות ומדע פופלרי.
פיתוח של רעיון שהתחיל מתהיה על פוטנציאל השיח בין דתיים וחילונים, והתגלגל למחשבה על היחס הראוי לדת ולחברה הדתית מצד מי שחי בעולם ללא אלוהים.
סיון חילאי פרסמה הבוקר עוד כתבה ב-ynet במסגרת הסיקור שלה את פרשת ילדי תימן, שלא בפעם הראשונה פשוט מהווה במה לפעילי טענות החטיפה (במקרה של חילאי, לרוב מדובר באנשי "אחים וקיימים" והגוף שהתפלג מהם, "פורום אחיי") להעלות מחדש טענות שאין בהן שום חדש.
הפעם מדובר בדו"ח (שלא ברור מהכתבה היכן בכלל התפרסם) שחיברו שתי פעילות ותיקות, יעל צדוק ושושנה מדמוני-גרבר, שנראה מהכתבה שמציג פעם נוספת את טענות הביקורת הותיקות על פעולת ועדת החקירה הממלכתית. במסגרת הכתבה מוצגים שני מקרים כדוגמה לקביעת מותם של ילדים על סמך רישומים סותרים. עיון לא מאתגר במיוחד בשני המקרים מלמד שועדת החקירה התרשלה בניסוח מסקנותיה לגביהם, אבל שכותבות הדו"ח התרשלו עוד יותר בבדיקת המקרים וביסוס הטענה שלהן, ושחילאי התרשלה בבדיקת הדברים בטרם פרסום.
המקרה הראשון הוא של מזל סלמן, שלפי הכותבות התיעוד לגביה כולל ארבעה תאריכים סותרים, מהם הועדה בחרה באחד, וקבעה שהיא נפטרה במחנה ראש העין יותר מחצי שנה לפני שמשפחתה עלתה לארץ מתימן.
במדינת ישראל אנחנו עדים לתופעה ייחודית, שלרוב חומקת מתודעתנו: ההתיישבות הכפרית-חקלאית היהודית היא כולה מודרנית – תוצר של מהלך מכוון שמטרתו יצירת התיישבות כפרית-חקלאית (ובהמשך גם תעשייתית). תהליכים שונים לאורך השנים ומגמות לעתיד מאיימים על הסיכוי לעצם קיומה של התיישבות שכזו. החלק השני של הרשומה הכפולה הזו יעסוק בתהליך התפרקות הכפר והפיכתו לפרבר ו/או למתחם תיירות.
כפר יהושע: שתי הרחבות פרבריות חדשות, לצד " התיישבות בנים" – הרחבה חקלאית שנוספה למושב בשנות ה-50.
עמדת תצפית 