אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ; וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.
וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן; וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם…
וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם, הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב; וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם – וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם, בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם; וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ, וְאֵין רֹדֵף. וְכָשְׁלוּ אִישׁ-בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי-חֶרֶב, וְרֹדֵף אָיִן; וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם; וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם.
כמו מילות ההמנון שלנו, "התקווה", גם חלקה הראשון של פרשת בחֹקותי הוא משפט תנאי אחד ארוך. התנאי הוא שמירת חוקות האלוהים, והוא כולל את התוצאה הצפויה של העמידה בו, או של הפרתו. אני חושב שמבחינה לשונית, שני התיאורים נפלאים.
התיאור הראשון יפה גם במציאות שאותה הוא מתאר: ימי רווחה ושלום, שפע טבעי של גשמים היורדים בזמנם וטבע הנותן יבול. שפע שבו דיש החיטה שמתחיל בסוף הקיץ נמשך עד לבציר של הקיץ הבא, ובציר של הקיץ נמשך עד לזריעה של סוף הסתיו. כשאוספים את התבואה והיבולים, צריך להוציא את עודפי השנים הקודמות כדי להכניס את תוצרת השנה. אין הסתר פנים, ואלוהים שוכן ומתהלך בתוככי העם, אותו אלוהי החופש, שהוציא את העם ממצב העבדות שלו, והוליך אותו למצב של קוממיות, של עצמאות.
התיאור השני, למקרה של אי קיום התנאי, הוא כמובן איום ונורא. ההפך המוחלט של מצב השפע והשלום: מחלות ובצורת, מלחמה ושעבוד. מהן החוקות אשר אותן יש לשמור?
הפרשה רומזת לשני תחומים. האחד, בתוך תיאור המכות, נראה שקשור בעבודה זרה:
"וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם, וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם [פסלים לאליל החמה], וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם; וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם."
הפסוק הבא נראה כתקבולת וחזרה על אותו הרעיון:
"וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה, וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם; וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם."
אני אטען שניתן לפרש את הפסוק כתקבולת חמורה בהרבה: אני לא בטוח (ויעזרו הבקיאים בתנ"ך) האם מקובל להשתמש במילה "מקדש" כשמדובר על עבודה זרה. את הפסוק ניתן לפרש כאיום שגם מקדשי ה' יהפכו לשממה, ואלוהים יתעלם מריח הקרבנות.
פרשנות כזו מבטלת את מרכזיותה של ההימנעות מעבודה זרה בתוך השמירה על חוקות אלוהים. אז מהי בכל זאת החוקה שהעם נדרש לשמור?
אני חושב שאת התשובה לכך אכן ניתן למצוא בתחום השני בתוך תיאור העונש. כאשר העם יִזרֶה אל ארצות הגויים, והאויבים ישבו בארץ ויהפכו אותה לשממה, תהיה תקופת השממה הזו תקופת שבת עבור הארץ, פיצוי על אותן שבתות הארץ שבהן הארץ לא שבתה בזמן שהעם ישב עליה. כלומר – החוק שעומד במרכז התנאי של פרשת השבוע הוא שבת הארץ – שנת השמיטה. ראוי לזכור, כאשר מדובר על שמיטה לא מדובר בהכרח על השבתת הגידול החקלאי. הדבר שמתבטל למשך שנת השמיטה הוא הבעלות הפרטית על התוצרת החקלאית, שהופכת להיות הפקר לטובת כל אדם. החובות הכספיים נשמטים ונמחקים, ואנשים משועבדים יוצאים לחופשי. שנת השמיטה היא המהלך השבע-שנתי למניעת ריכוז העושר החברתי בידי מעטים, והספירה לקראת הרפורמה האגררית של שנת היובל, המשיבה את כולם אל מצב ההתחלה ונותנת לכולם מחדש הזדמנות שווה.
השמירה על השמיטה, כלומר על הפיזור השיוויוני של האושר וההזדמנות, היא שתביא את חזון השלום והשפע המובטחים, ואי-שמירת השמיטה, פירוק האחריות החברתית וריכוז פירות המעשה החברתי בידי בודדים תוך כדי שעבוד האחרים לעבדות או לחוב כספי, היא שתביא את הפורענות.
רגע לפני שתרחיש האימים הזה מתחלף בתיאור מסלול התשובה הצפוי של העם ואת ההבטחה לשמירת הברית מצד אלוהים, אני רוצה להתעכב על תיאור מצב הגלות. מצב הגלות הוא פחד מתמיד. תלות בחסדם של זרים, ולכן היושבים בארצות האויבים נתקפים פחד, חרדים גם מאיומי אמת וגם מקול עלה נידף, נסים ונכשלים גם באין רודף.
לא ארץ ישראל היא ארץ אוכלת יושביה, כי אם ארצות האויב בהם יושבים בני ישראל בגלות, הן האוכלות ומכלות את עם ישראל. בני ישראל שבארצות הגלות תלויים בחסדי אחרים ונאכלים מפחד, הם אובדים בגויים כדי לנסות להסיר את הפחד המתמיד הזה. הישיבה בארץ ישראל בתוך חברה סולידרית ומגובשת, נותנת את הביטחון הבסיסי, הביטחון שמאפשר לאדם להבדיל בין איום אמיתי ובין קול עלה נידף. מייצרת את החוסן החברתי ותחושת הצדק שמאפשרת להתמודד בנחישות עם איומים חיצוניים כאשר הם מגיעים, ונותנת את הסיכוי היחיד לשכון בשלום ולשכב באין מחריד תחת צל הגפן והתאנה, בהפסקות הקצרות שבין עמל הזריעה, הקציר והבציר.
תם ונשלם וחסל סידור ספר ויקרא, על כל פסוקיו ופרשותיו וחוקותיו. כאשר זכינו לסדר אותו, כן נזכה לעשות עם הספרים הבאים.
שבת שלום
שיר לשבת:
עמדת תצפית 