פקודי – יום השנה

בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.
וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית – בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: הוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
משכן אוהל המועד נחנך ביום הראשון של החודש הראשון של השנה השניה, בא' ניסן, שנה פחות 14 ימים מאז היצירה ממצרים.
לבעלי חוש היסטורי, יש חיבה לתאריכים חוזרים. יום השנה לפטירה, או ללידה, או להקמה או לחורבן או לאירוע… כל יום הוא יום השנה למשהו. במחשבה מפוכחת, אין שום משמעות לדבר. הזמן עובר, וכדור הארץ מסתובב סביב עצמו, ותוך כדי גם סביב השמש, והנה עברה שנה. כל יום הוא יום השנה להמון דברים, שאתם מיעוטם אנחנו בוחרים לזכור, ומרובם אנחנו מתעלמים, ופשוט לא זוכרים את קיומם. יום השנה נותן לנו "תירוץ" להעלות לתודעה את הזיכרון (הקולקטיבי בדרך כלל) של אדם או אירוע מסויים. במקרה הטוב, העלאת הזיכרון לתודעה מזכירה לנו תובנה משמעותית על העולם. במקרים רבים, אנחנו עושים זאת מתוך הרגל של מנהג.
המשכן נחנך ביום הראשון לחודש הראשון, כאשר החודש הראשון היה חודש ניסן, בתקופת האביב. היה זה אחד מכמה ראשי שנה: יום השנה למלכים, לאילנות, למיסים, לאדם. נדמה לי שהיה זה ביאליק שהתייחס באחד מסיפוריו הקצרים אל הראשון בחודש מאי כאל "ראש השנה למשרתות". כאשר היו בני ישראל נוודים, ציינו את ראש השנה בניסן, בתקופת ההמלטות של הצאן. כאשר התיישבו בארץ ישראל והיו לעובדי אדמה, ציינו את ראש השנה בתשרי, בתקופת האסיף.
המשכן נחנך ביום הראשון של השנה השניה. הייתה זו כמובן השנה ה 2448 (ובחישוב אחר 2668) לבריאת העולם. השנה השניה מרמזת על ספירת שנים חדשה – ספירת שנים החל מיציאת מצרים.
לא הצלחתי למצוא מתי בהיסטוריה החלו בני האדם לספור שנים. אני מעריך שהדבר קשור להתפתחותן של ציוויליזציות וחברות בעלות שלטון מרכזי, המנהל מערכת "בירוקרטית" של ניהול וגביית מס, ויש לו ערך במעקב ארוך טווח, ולא פחות מכך, בכתיבת היסטוריה המצדיקה את שלטונו. עד כמה שאני יודע, בחברות נוודים ובציוויליזציות פחות מפותחות, ספירת השנים והזמן רופפת יותר, ואפילו הגיל אינו נספר בהקפדה.
בכל מקרה, בני אדם נוהגים להתחיל ספירת שנים חדשה משינוי משמעותי, כמו בריאת העולם, או יסודה של דת חדשה, מלוכה או ממלכה חדשה. כאשר רוצים בני האדם להדגיש את השינוי שהם עושים, הם פונים גם לייסד ספירת שנים חדשה. כך אנו מוצאים את את הכיתוב "שנה למלכות המכבים" במטבעות שטבעו המכבים, ואת הכיתוב "שנת אחת לגאולת ישראל" על מטבעות שטבע המינהל שנוצר בימי בר כוכבא, בתקופת ההצלחה של המרד. בשלוש עשרה השנים שלאחר המהפכה הצרפתית, נספרו השנים "מתקופת המהפכה".
בתקופת גלות בבל, נהגו למנות את השנים לגלות יהויכין, ולאחר חורבן בית שני נהגו, בעיקר בארץ ישראל, למנות את השנים מחורבן הבית. בסדר עולם רבה נכתב:
"רבי יוסי אומר: מלכות פרס לפני הבית ל"ד (34) שנה; מלכי יוון ק"פ (180); מלכות בית חשמונאי – ק"ג (103); מלכות הורדוס – ק"ג (103). מכאן ואילך צא וחשוב לחורבן הבית. ובגולה כותבין בשטרות למניין יוון מקדוניא אלפא."
ספירה זו הייתה נהוגה עד לימי הביניים, וחודשה עם עליית הלאומיות היהודית בסוף המאה ה 19, על ידי אליעזר בן יהודה. גורדון חתם על כמה ממכתביו בתאריך לפי ספירה זו. בן יהודה עצמו ביטל ספירה זו בשנת 1917, והחל למנות את השנים מחדש, החל מהצהרת בלפור.
האם העובדה שאיננו מונים את השנים מאז הקמת מדינת ישראל ויצירת ריבונות ישראלית מביעה חוסר אמון בהיותה ביטוי לשינוי עמוק בהיסטוריה של עם ישראל? האם היא מביעה את התפיסה שהקמת המדינה והריבונות עדיין אינה גאולה שלמה, אלא כפי שתפס אותה הזרם הנאמן בציונות – כלי חשוב ביותר, ובכל זאת כלי בלבד, להגשמת הגאולה – יצירת חברה מתוקנת?
מתי נאמץ לנו ספירת שנים חדשה?
תם ונשלם וחסל סידור ספר שמות, על כל פסוקיו ופרשותיו. כאשר זכינו לסדר אותו, כן נזכה לעשות עם הספרים הבאים.
שבת שלום
שיר לשבת:

ויקהל – חדוות היצירה

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה… וְכָל חֲכַם-לֵב בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.
כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה – הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהוָה.
וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.
וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים, הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.
פרשת ויקהל מביאה לנו את האחד התיאורים היפים של עבודה אנושית. התגייסות מרצון חופשי ליצירה משותפת המונעת ממטרה משותפת, ומבוססת על תרומה ציבורית: במימון, בחומרים ובעבודה.
עבודה זו מבוססת על ברכת האלוהים בחכמת הלב ובחשיבת מחשבת – הביטוי המקראי לכשרון וכישורי יצירה. הרתמות משותפת של קבוצת אנשים למלאכת יצירה משותפת המנצלת את כישוריהם של חברי הקבוצה למטרה משותפת היא אחת החוויות המרוממות ביותר הזמינות לאדם. לצערי, חוויה זו מנוגדת לערכים ולתפיסת המציאות הרווחת שאליה מחנכת אותנו התפיסה הקפיטליסטית. לפי תפיסה זו, אנשים לא מונעים מרצון חופשי, אלא מלחץ כלכלי ומשאיפה לתגמול חומרי. אנשים מונעים מתחרות, ולא משיתוף פעולה. עדיפה פעולתם ה"יעילה" של מספר מצומצם של מומחים על פני העבודה המשותפת של ציבור רחב. והנה תיאור של חוויה הפוכה לחלוטין. אני מקווה שלכל אחד מאיתנו הזדמן לחוות חוויה דומה: במפעל בניה, בעבודה משותפת, ביצירה משותפת. מי שחווה זו, יכול לחוש מבין שורות הפרשה את התרוממות הרוח של העוסקים במלאכת המחשבת של בניית המשכן.
חווית חדוות היצירה המשותפת מתבססת על מצרך נדיר בימינו: על קבוצת אנשים שיש להם מטרה משותפת. על חשיבה שרואה באופן חיובי התארגנות של אנשים, שיתוף פעולה של אנשים, ולא תחרות מתמדת בין כל הפרטים בחברה שמורכבת מפרטים בלבד.
בניגוד לשקרי הניאו-ליברליזם על "טבע האדם" התחרותי והאגואיסטי, אני מקבל את הרושם שדווקא תופעת חדוות היצירה המשותפת היא חוויה טבעית ואוניברסאלית עבור בני האדם. התיאור בפרשת השבוע הזכיר לי מייד סרטים של עבודה משותפת נמרצת בהקמת יישובי חומה ומגדל. הוא הזכיר לי גם תיאור של מחנה עבודה התנדבותי של התנועה האיסלאמית בכפר ברא, כפי שמביא דוד גרוסמן בספרו "נוכחים נפקדים":
בכל אשר אביט אראה אנשים עובדים, עיניים נוצצות, תנועות גוף עזות, נערים רצים בין העובדים ובידיהם מגשים של שתיה קרה וקפה. השכנים, שליד ביתם נסללת כעת המדרכה, מזמינים את העמלים להיכנס ולהשיב את נפשם…
"תשמע את הסיפור… אחד המתכננים שלנו נפטר מדום לב… אני בעיצומם של ימי האבל הראשונים, קראתי לחבר'ה שלי פה ואמרתי, בואו נשנה את התוכנית. בואו נקים פה מתנ"ס על שמו… הקמנו צוות ארצי. הבאנו חמישה מהנדסים, מכפר כנא, אום אלפאחם, כפר קאסם, וגם אחד משלנו. זה היה צוות ההיגוי. ועשינו חמישה ועדים, אחד אחראי על חומרים, אחד על עובדים, אחד על כלים, וכולי. ביום הרביעי לאבל התחלנו כבר לעבוד. שמונים אלף שקל אספנו מהאנשים בכפר, אנשים הוציאו חסכונות. נשים הורידו מהידיים טבעות. הורידו עגילי זהב, אספנו פה שקית כזאת מלאה זהב ותכשיטים…
בכל מקום מכים פטישים, הולמים מכושים. ריח הזפת דבק בעור. ערימות חצץ וחול נבלעות תוך רגע במערבלים… משאית פורקת עוד גל אבנים, ו"קבוצת האבן" מסתערת לחלק את האבנים ל"קבוצות הגדר", ובכל רחבי הכפר עובדים ששת הדחפורים, שתיים-עשרה המשאיות, שלושת מערבלי הבטון, המחפרונים, ובתוך ההמולה, ילד בן שלוש ושמו וָסים, כובש בעזרת מעדר פלסטיק צהוב את הזפת שלפני ביתו…
לנגד עיני ממש ובתוך כשעתיים,  שביל עפר צר הופך למדרכה רחבה, נוחה, נטועת עצים, וכבר מסתערת עליה קבוצת העבודה של צובע אבני השפה, ואחריה קבוצת הניקיון, שתסלק את הפסולת שיצרה העבודה, וכבר קובעים את המיסגרות סביב שתילי העצים, ואת הכנים עבור פחי האשפה…
אנחנו זקוקים למטרה משותפת ולאנשים שותפים, על מנת לחדש ולקיים בחיינו את חדוות היצירה המשותפת, המאפשרת לבנות משכני אמת.
שבת שלום.
שיר לשבת:

כי תשא – סביב עגל הזהב

וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ – כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ – אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

רבות נכתב על עגל הזהב, ועל דימויו כסגידה לחומר. אני חושב שקריאה יחפה בפרשה יכולה להציג את הסיפור באור מחמיר פחות. אנחנו חכמים בדיעבד. אנחנו יודעים את סוף הסיפור. מבחינת העם, המנהיג שהוביל אותם ממצרים עד לשלב זה, נעלם בראש הר עטוף ברקים, ערפל וקולות רעם. הם נותרו במדבר שומם ללא הנהגה, וללא אל מוכר שניתן לסמוך עליו. בכל מקרה היה להם קושי עם האל הערטילאי, המופשט, שאימץ אותם לעם. הם פונים אל אהרון ומבקשים תחליף. הבחירה בפסל זהב לא מבטאת דווקא סגידה לחומר. אם כן, במה נבדל אותו עגל מכל חפצי המשכן המצופים זהב? העם מבקש אל מוחשי שעליו ניתן לסמוך.
אבל קשה לנו מאוד לקרוא את הסיפור בקריאה יחפה. אלפיים שנות יהדות המסתייגת מכל ייצוג מוחשי של האלוהים, השאירה רבדים על רבדים של ביקורת על הסיפור. תלי תילים נכתבו נגד הסגידה לחומר, מה שלא הפריע כנראה מעולם ליהודים לשאוף לרווחה חומרית כמו כל אדם אחר, רווחה אותה ידעו להפגין גם בבתי הכנסת, בכל מקום שהתנאים איפשרו להם.
גם הציונים, העוסקים ביצאת מצרים השניה, ידעו להשתמש בעגל הזהב, כאשר נצרכו להוקיע את המקרים בהם שיקול של רווח כלכלי גבר על האינטרס הציבורי של הגשמת הציונות. התנועה הציונית נלחמה לאורך כל הדרך מול מעשים שהעדיפו את הרווח הפרטי על פני בניית החברה העברית בארץ, ומול הביקורת שהוטחו בה שוב ושוב על היותה "לא כלכלית".
"אהבת רעים ומשפט אחד – נחזיק במצוות הללו, שתורת משה ותורה שבלב מצווה אותנו בבואנו לכונן את ארצנו…
נישמר נא לנפשותינו מעבוד את אלוהי הנכר ומלכרוע ברך לפני עגל הזהב, פן תבוא עלינו קללת ה' לתת אותנו לטעות במדבר עד עידן ועידנים.
זכות הקניין הרומית זהו יצירו של עם מלחמה. כידוני הרומים גירשו אותנו מעל אדמתנו. אל נא נלך בחוקותיהם בשובנו אליה.
לא לאדנות עלינו לתת מהלכים בארצנו, כי אם להיפוכה הנצחי, ושיתוף הכוחות – זהו דגלנו."
כך כתב פרנץ אופנהיימר, מייסד הקואופרציה במרחביה. התנועה הציונית קמה כשמול עיניה מדד אחר – לא יעילות כלכלית, כי אם שחרור האדם. לפעמים דווקא היעילות הכלכלית, ובעיקר בחינת הדברים בקנה המידה של הרווח בלבד, נתפסו כמסכנות את ההגשמה הציונית. בשנת 1913, בהרצאה בקונגרס הציוני הי"א בוינה, אמר ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי:
"אני מחזיק טובה לעצמי שיש בכוחי לשעבד את האינסטינקטים המסחריים האלה לדרישות העליונות של תנועתנו הלאומית… רק מי ששקוע בראשו וברובו בעסקי מסחר ואינו מסוגל להשקיף מאופק הרווחים והלאה, מסוגל הוא לדרוש שגם בעבודתנו הישובית תשמש לנו נקודת ראות זו לאמת-מידה. אני, למשל, רואה את הכשרת הפועלים או את החזרת מושבה אחת לחיים חדשים, דברים שבפנקסי סוחרים כאין נחשבים, לאקטיבים בעלי חשיבות גדולה ביותר. אני יכול להגיד בוודאות גמורה: כל עסק בארץ ישראל שמביא הרבה רווחים לסוחר, הריהו מביא על-פי רוב רווחים פחות מכל לתעודתנו הלאומית, ולהפך: כמה וכמה עסקים שאינם מכניסים לסוחר כלום הם בעלי ערך לאומי גדול ביותר. איני מבין כלל כיצד אפשר לצייר לעצמנו שעבודה, המכוונת ברובה כלפי חילופי מקצוע בין היהודים והפיכת בני-כרך לחקלאים, תהא נעשית מתוך שאיפה לרווחים. בדומה לזה אפשר היה לדרוש מבתי הספר שלנו שיכניסו גם הם דיבידנדים."
וצבי שץ אומר:
"הסער המתון והעמוק, אשר ציוניות שמו ותכנו – משיחיות, ההולך ובא אלינו ממעבה-הדורות, מסיני, המעולף עננה וברקים, נגלה עתה לפנינו בכל שעור-קומתו האיומה. הוא יטאטא אותנו, אם לא נעמוד בנסיון, אם לא נוכל לכַון את נפשנו למבנה חדש, אם נלך בדרך אבותינו, הָלוך ורַקד סביב עגל-פז."
שבת שלום
שיר לשבת:

תצוה – שכינת המקום

"עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה, לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.  וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ; וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ, לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם:  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם." 
כחלק מתהליך החיבור ההדדי שבין העם לבין אלוהיו, מתבצע בפרשת השבוע מהלך מעניין מאוד. האל האוניברסאלי המופשט של הדת היהודית המאוחרת מתכנן להצטמצם וכמעט להתגשם אל מקום אחד, בפתח אוהל מועד (מלשון התוַעדוּת) ממנו ידבר אל משה.
כדי להיות לאלוהי ישראל, הופך אלוהי הדת העברית המוקדמת לאל מקומי, שוכן בתוך העם.
כך מופיעה לראשונה השכינה. לא כאותה התגלות אלוהית אמהית המחפה בכנפיה על דורם של חכמינו זכרונם לברכה, אלא כשכינה פיזית כמעט – מתן ביטוי מקומי, תחום ומצומצם, לאלוהות האוניברסאלית, ביטוי המלווה את בני ישראל במסעם. שכינה זו היא קבועה מצד אחד: תמיד בפתחו של אוהל מועד ועם ארון הברית, ומצד שני ניידת וניתנת לטלטול, עם נדודיו של העם, המשכן והארון. עד ימי בית ראשון תנדוד השכינה עם ארון הברית. גניזת הארון (ככל הנראה בידי המלך יאשיהו) הצילה אותו אמנם מהיציאה לגלות, אך השכינה לא ניצלה ממנה, עת נקראה בידי אנשי החסידות והקבלה ללוות את בני ישראל באשר הם שם, עד שנשברה כנפה.
העם ההולך במדבר אל עבר ארץ חדשה לא יכול להסתפק באלוהות האוניברסאלית המופשטת, הנמצאת גם במקום שממנו בא, וגם במקום שאליו הוא הולך. העם צריך אלוהות מורגשת, שהולכת איתו ומלווה אותו בלכתו בדרך, ודוברת אליו במקום ההתוועדות. האלוהות הבוחרת בעם זקוקה להכרת העם שהיא אלוהיו, המוציא אותו מעבדות מצרים לארץ חדשה.
בלכתנו במדבר בארץ לא זרועה, אנו זקוקים להכוונה נוכחת. השדה המגנטי הבלתי נראה ונוכח בכל אינו מספיק, אם אין בידינו מחט מצפן מוחשית וניתנת לקריאה, המראה את הכיוון שיש ללכת בו. מצב הסתר הפנים והיעדר השכינה הממשית עמו משלים רוב רובה של היהדות מאז חורבן בית שני הוא אנומליה קשה להסבר. הוא שמאפשר את שקיעתה והתנוונותה של האמונה אל תוך מנגנון רבני שמרני הנאחז בשרידי פולחן, המעז להגדיר ולגדר בגדרי גדרות את היחסים הסמליים הרצויים עם השוכן הנפקד, ונכשל שוב ושוב בהגדרת והגשמת היחסים הממשיים הרצויים עם השכנים הנוכחים.
שבת שלום
שיר לשבת:

תרומה – מקום למשכן

תרומה – מקום למשכן
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן תַּעֲשׂוּ."
"וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים:  חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב, רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת, קֹמָתוֹ. וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו, עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו – מִמֶּנּוּ תִּהְיֶין קַרְנֹתָיו; וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת. וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו, לְדַשְּׁנוֹ, וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו, וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו; לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת. וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר, מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת; וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת, עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו. וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ – מִלְּמָטָּה; וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ. וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ, בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת. וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת; וְהָיוּ הַבַּדִּים, עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ – בִּשְׂאֵת אֹתוֹ."
עוד לפני מעשה העגל, סמל הסגידה לחומר בתרבות היהודית, נותן אלוהי העברים רשימת הוראות מפורטת למשה, ראש מעמד הכהונה המתהווה של העם, כיצד לבנות את משכן האלוהים. רשימת ההוראות הזו, שהיא עיקרה של פרשת תרומה, חושפת את העובדה, שמישהו בסיפור הכיר טוב מאוד את ההשפעה של סביבה חומרית מרשימה על נפש האדם.
הנחיות בניית המשכן בפרשת השבוע הן מתכון מפורטת להחדרת יראה לליבו של האדם. מהאוהל ויריעותיו, דרך ארון הקודש עם פסלי הקרובים שעליו, ועד המזבח והמנורה, כל האביזרים מיועדים ליצור את משכן האלוהים כמיצָג של עושר מהמם בלב מחנה הנודדים במדבר. מיצג שכולו נייד, דרך אגב.
אחד הדברים המרשימים הוא שכל העושר הזה, יוצר היראה בלב העם הדל, מקורו בתרומות אותו העם, התורם במו ידיו את החומר למושא ההערצה שלו. הפרקטיקה של יצירת יראה באמצעות פאר חומרי אינה טובה בהרבה מהסגידה לאלילי עץ וחומר שנוצרו במלאכת ידיו של המאמין.
לאורך השנים ידעה התרבות האנושית לזכור ולשמר את סוד העיקרון הזה, ואין כקתדרלות הגדולות של הכנסיה הקתולית כדי להדגים כיצד מכניסים יראה ותחושת אפסות בליבו של אדם, באמצעות אדריכלות ועושר של אביזרים. למרות הדימוי שדבק ביהדות כדת הסולדת מהפאר החומרי והאסתטי, יש מקום לתהות על גילויי הפאר של מבני הפולחן הדתי העברי והיהודי, מבית המקדש ועד בתי הכנסת, בכל מקום שבו הנסיבות ההיסטוריות אפשרו לקהילה עושר מספיק כדי להפגין אותו לעיני הקהילה והשכנים.
עיקרון זה השתמר גם בעידן החילוניות המודרני, ועלה לארץ ביחד עם הציונות, שהיתה התנועה ליהדות מודרנית. לא סתם משמשת המילה "משכן", לאחר שעברה את תהליך החילון הציוני, לתיאור מבנה מרשים. עקרונות השימור של אדריכלות היוצרת רושם באים לידי ביטוי במבני הדגל של הממסד בארץ, החל מהמבנים המרשמים שנבנו עבור הגימנסיה הרצליה [עם קווים אדריכליים הרומזים לבית המקדש!] והטכניון בחיפה, דרך משכני בתי המשפט הנבנים בשנים האחרונות, ועד כמובן משכן הכנסת.
לפני כשנתיים ביקרתי בפעם הראשונה בתוך משכן הכנסת. רחבת הכניסה הגדולה של הבניין, צורתו החיצונית ורמת הגימור המרשימה של כל פריטי הבניה והאביזרים מצליחה להשאיר אפקט מרשים של עוצמת הריבונות הישראלית, גם ברוחו של מי שמגיע מתוך תודעה רציונלית המכירה את הכוונה המודעת שבעיצוב המבנה וסביבתו.
שבת שלום
שיר לשבת:

משפטים – תורת הגמול והעונש

"וְגֵר לֹא תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ: כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ – כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים.
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ – לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה; לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ – עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב – וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי.
כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ – תֹּעֶה: הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.
כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ – עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ."
רוב רובה של התורה הנמסרת בפרשת משפטים עוסק בדינים שבין אדם לחברו, שפירושה של תורה הוראה, ופירושה של הלכה הלכות נהוגות, ופירושה של דת חוק.
בבסיסו של כל מערך חוקים עומדת תורת גמול ועונש מסויימת. בבסיס מערך החוקים של פרשת משפטים עומדים עקרון הגמול הצמוד, ועיקרון החסד.
הגמול הצמוד – הסנקציה על הפרת החוק קשורה אל העברה עצמה. פגיעה בנפש נענשת בפגיעה בנפש. פגיעה ברכוש בפגיעה ברכוש, גובה הפיצוי ביחס לגובה הנזק הנגרם, בין אם יחס ישר בשוגג, או יחס כפול ומכופל במזיד. אבל נשמר תמיד מתאם בין החטא והעונש, נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל, כוויה תחת כוויה,פצע תחת פצע, וחבורה תחת חבורה.
התורה דורשת מהאדם לקחת אחריות על מעשיו, בין אם בשוגג ובין אם במזיד. גם על נזק שנגרם ברשלנות צריך לשלם פיצוי, ואין מנוס מעונש על פגיעה במזיד. הפוגע במזיד יִלקח לרצות את עונשו גם מעם ההתחסדות, ההצטדקות והמזבח.
עקרון הגמול הצמוד הוא עיקרון אוניברסאלי. אלוהים ידאג לכפות אותו גם בשם מי שאין לו את הכוח החברתי להבטיח שיעשה איתו צדק. אם יעונה הגֶר, ישמע אלוהים לזעקתם. אם יעונו האלמנה והיתום, ישמע אלוהים לזעקתם. כך מקובלנו מבית אבא – "כל השערים ננעלים, חוץ משערי אונאה". ומי שיענה יתומים ואלמנות, סופו שתהיה אשתו אלמנה, ובניו יתומים. כי עוול חברתי גורר חברה של עוולות.
עקרון החסד – גם את יישום הצדק אי אפשר לדרוש עד המוחלט.
עסקי הריבית כשלעצמם אינם מותרים, והם נאסרו על ידי רוב הדתות העתיקות. ריבית היא לרוב ניצול חלוקה לא צודקת של משאבים, על מנת להגביר את אי-הצדק שבחלוקה. לאחד יש יותר מכפי שהוא צריך, ואת העודף הוא מלווה למי שאין לו כפי שהוא צריך, ובתמורה מקבל מי שיש לו עודף חלק נוסף מתוך חלקו של הנמצא במחסור. רבית נשך היא ריבית המשעבדת את האדם, ושואבת את כל הכנסתו שמעבר למינימום הדרוש לקיומו אל ידיו של אדם אחר.
גם במקרה של חוב, שגבייתו מוצדקת, יש מגבלות על הדרכים לגביית החוב. חובה לשמור על כבודו של האדם. חובה לזכור שהוא לא רק בעל חוב, אלא גם אדם עם צרכים. כשלוקחים את מעילו – קר לו בלילה. מי שמסתכן באונאת בעל חוב, צריך לזכור אילו שערים נשארים תמיד פתוחים, כי אלוהים הוא חַנּוּן.
תורת ישראל לא מכירה במצב שבו "אין חוקים". גם במלחמה יש חוקים, וגם בסכסוך עם אדם יש חוקים. הסכסוך אינו מצדיק את שלילת אנושיותו וזכויותיו של היריב. השנאה לא תפטור את השונא מאחריות על מעשיו כלפי השנוא. השנוא הוא אדם, שזכויותיו זכויות, ורכושו רכוש, ואם רכושו אבד, חובה להחזירו אליו. ואם חמורו כורע תחת המשא, חובה לסייע לו.
התורה היא תורת חיים, שלא נועדה למלאכי השמים, אלא כדי לקיים חיים של אנשים בשר ודם. אנשים בשר ודם אינם מלאכים – הם פוגעים אחד בשני ברשלנות, בשוגג ובמזיד, הם חומדים זה את רכושו של זה, ושונאים זה את זה, ונוטים לשכוח זה את אנושיותו של זה. חוקי פרשת משפטים באים להזכיר לאדם את אחריותו ואת חובתיו כלפי שאר בני האדם, ואת העונש הצמוד הבא על חברה שלא מקפידה על עיקרון הגמול ועל עיקרון החסד, שסופה של אי-הקפדה כזו היא התפשטות ההפך מעקרונות אלה: השתלטות חוקי השרירות, הכוח וחוסר הרחמים.   
שבת שלום
שיר לשבת:

יתרו – לשאת שם אלוהים

"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם:  כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.  וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא:  כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא."
פרשת יתרו היא הפרשה בה נפתחת התורה, ובה היא הופכת לעממית. עד לפרשה זו, היו מערכות היחסים של אלוהים עם נאמניו אישיות, וההבטחות ניתנו לאישים בודדים ולצאצאיהם העתידיים. עד עכשיו, הוליך אלוהים את עם ישראל ממצרים, וניהל את הפוליטיקה במגעים דיפלומטיים בארמון פרעה באמצעות שגריריו משה ואהרון.
אלוהים מבהיר שהשיטה בה משה מודיע את חוקי האלוהים ותורותיו באופן אישי לבעלי הדין הבאים לפניו, אינה שיטה שיכולה להתקיים. הוא גם לא מסתפק בהסכמת זקני העם לברית המוצעת בין אלוהים לעם ישראל המתגבש. הוא דואג לכך שכל העם ישמע את הדברים. כאן הופך משה ממתווך של תורה סמויה, למבצע של תורה גלויה. כאן מתחיל להרשם ה D.N.A העממי של היהדות – מערכת שלא נסמכת על נציגות אלוהית מתווכת עלי אדמות, אלא על מערכת חוקים גלויה וידועה לכל העם, שלפיה ניתן לשפוט את העם וגם את מנהיגיו.
התורה נפתחת בהצגה עצמית של האלוהים, בשמו המפורש, ובאחדותו המוחלטת. הייחוד הגדול של אלוהי ישראל הוא באחדותו. תורת ישראל לא מכירה ברלטיביזם. יש אלוהים אחד, וצדק אחד, ומקור אחד לגמול, לטוב ולרע. עקרון האחדות הזה הוא שצריך להשמר בקנאות, לשילשים ורביעים ועד עולם. בהעדר אמת אחת, אין אמת בעולם. אחר כך נתפשר, אחר כך נדאג לשלום, אבל שלום המבוסס על אמת. שלום אמת.
הבחירה ב"לא תישא" כדיבר השני היא בחירה שבמבט ראשון נראית תמוהה. כמובן שגם את זה מצליחים החרדים לדבר השם להפוך לעניין שכדברי יוסף חיים ברנר: "האנושי הפשוט שבנו הכיר…שכל זה לא חשוב, שכל זה בנוי על גזרות בטלות, על עמודי-הבל, ושעלבון הוא לאדם, הראוי לשם אדם, להתפלפל בעניינים כעין…" החלפת האות ה' באות ד', כתיבת "אדושם" במקום "אדוני", ועד שירת השיר "רק תפילה אשא" של יורם טהרלב לפי המילים:
 "רק תפילה אשא, הוי קלי, קלי". האמנם לזה נועד הדיבר?
ברל כצנלסון, בדבריו המכוננים תחת הכותרת "לקראת הימים הבאים", בועידת פועלי יהודה שנערכה במושבה רחובות בחג הפורים תרע"ח, תוקף את התהדרות השווא הריקה והכוזבת ברעיונות ה"אתה בחרתנו" וב"רוח נביאי ישראל". הוא דורש להשתמש בכוחם המקורי, לפעול להגשמתם הממשית במציאות, על מנת שלא נמצא את עצמנו נושאים את שם אלוהים לשוא.
"לא תישא את שם ד' אלוהיך לשוא" – למי יש עכשיו צורך בּדיבּרה עתיקה זו, אשר נאמרה בימים אחרים, לאנשים אחרים, לאנשי מעמד הר סיני? כשה"שֵם" עצמו כבר מזמן נתרוקן, מה יש לחוּש לחילולו? יבוא כל הרוצה וינגב בו את ידיו.
כן. ה"אתה בחרתנו" יחד עם כל היעודים היה כבר מזמן לצילינדר ישן, ממורט, המהדר את הראש הקרח של הנגיד ה"יורד" לשעת שמחה של מצווה. הדם השפוך מזכריה ועד אחרון הפועלים משמש מחרוזת למליצות לאומיות עוברות לסוחר. ונביאי האמת והצדק קרואים עתה לחפות על סדרי חיי העם, על משטר העבדים אשר בארץ.
ואי מנוס? לאן תברח לא מן הכאב והרוגז, כי אם מהשיממון הזה, משיממון חיי עם? אייהוּ, אייהוּ ה"אתה בחרתנו" הקדמון, החי, הלוהט, הממלא לבבות, המצווה, המזכה ומחייב? אייהו ה"אתה בחרתנו" של הקטגורים הלאומיים הקדמונים, של מכריזי "צִיוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵש"?
האמנם כבר נס לחנו?
"הנה הם באים האנשים הרעים", הטרדנים, גוֹזלי המנוּחה, ואינם מסתפקים בכוונות טובות וּבמתק מליצה. הם שואלים שאלות חמוּרות, ורוצים בתשובות של ממש: איזה הם התנאים הצריכים לשרור בארץ, למען שהפתח הפתוח לנו לא יצטמצם להיות כּקוף של מחט? איזה הם התנאים שהעם צריך לברוא לעצמו, למען יחיה, למען לא יתנַוֵן, למען ירבו כוחותיו, למען לא יִשח גווֹ, למען יברא לו חיי אדם ראויים ורצויים?
ברל בפרשנותו המחדשת ויוצרת, מצליח להפוך את הדיבר הזה, גם עבור היהודי החופשי, לצו מוסרי, למצווה שראוי לקיים.
שבת שלום
שיר לשבת:

בשלח – צעדים ראשונים

"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה – וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה."
"וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר."
וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:  כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב."
"וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא."
בפרשת השבוע, מתחיל מסע היציאה ממצרים של עם ישראל. סבלות השעבוד מסתיימות, ומתחילים חבלי החופש.
תהליך היציאה לחופשי הוא לא פשוט. אהרון דוד גורדון אבחן פעם בחדות מבטו, כי רוב המהפכות לא מבטאות רצון לבטל את השעבוד עצמו, אלא את שאיפת המשועבדים להפוך למשעבדים. השאיפה לביטול השעבוד, ועוד יותר מכך, הפעולה להגשמת הדבר, דורשת מעשה חינוכי מתמיד. ברגע שבו מתבטל השעבוד החיצוני, מתחילה ההתמודדות על ביטול השעבוד הפנימי, העצמי.
כבר בפתיחת הפרשה, אנו רואים שאלוהים מודע למצבו העדין של העם. ממצב הוודאות של השעבוד, בו הכל מוכתב מלמעלה, העם יוצא אל חוסר הוָדאוּת וסכנות העולם החופשי. הסכנה שמיד במפגש עם הקושי הראשון יעדיף לנוס בחזרה למצרים, אל חיקה החמים של העבדות הבטוחה. לכן עדיף שילך בדרך הארוכה, ולא יסתכן במלחמה עם מצרים.
אבל אלוהים עסוק בעוד כמה מטלות חינוכיות. עדיין צריך להראות לכולם מי פה האלוהים. צריך להטביע את מרכבות פרעה, כדי להראות למצרים מיהו ה'. כדי להראות לעם ישראל עם כל שפחותיו שעל הים, מעשים שלא יוסיפו לראות עוד עד עולם.  
בני ישראל יוצאים מארץ מצרים אל החופש בהליכה במדבר, בארץ לא זרועה. ברגע שיצאו לחופשי, שום דבר לא מובטח. המשעבדים לשעבר רוצים להחזיר אותם אל השעבוד, ואפילו הימצאותם של לחם ומים אינה מובטחת. אדם חופשי, עצמאי ובוגר, יודע שלחם, מים ובטחון, הם תוצאות של עבודה, של פעולה למען עצמך, כאדם ריבוני. בני ישראל עדיין לא בשלים לכך.
אלוהים נותן להם את כל הדברים האלה, כמן משמים. הוא עוד לא משחרר את העם. בינתיים הוא מחליף תלוּת אחת בתלוּת אחרת. העם עלול להפוך למפונק, להתרגל לדברים ש"נושרים משמים", שבאים מן המוכן, ל"כסף קל", לפרנסות אויר. לא בטוח שזה הצעד החינוכי האופטימלי, אבל זה מצליח לפחות למנוע מהם לשוב למצרים.
בינתיים, אלוהים מתחיל בחינוך בצעדים קטנים. צעדים של בניית אמון, והקניית ביטחון. הוא מתרגל את העם בכך שאין צורך לאגור מזון מעל הנדרש, במצב שבו אתה מקבל אספקה טריה כל בוקר, ומצד שני, הוא מתרגל אותם בצורך לעבוד קצת יותר ביום אחד, כדי שיוכלו לנוח ביום השבת שאחריו.
לקראת סוף הפרשה, אלוהים מתרגל את העם אפילו במלחמה בעצימות נמוכה. עמלק, עם שלא היוה איום קיומי על בני-ישראל, אלא זינב בנחשלים באופן נבזי. משה, אהרון, חוּר, ואלוהים – ההנהגה הרוחנית של העם – משקיפה מראש הגבעה ומשגיחה מלמעלה בזמן שיהושע מוביל את העם להתגוששות ראשונה.
בני ישראל יוצאים לדרך ארוכה, כמו ילד שלומד ללכת. הוא צריך שיחזיקו לו את היד. יותר בטוח על הרצפה. מי שהולך נופל, וזה כואב. אבל התהליך החינוכי הוא האיזון העדין בין השמירה וההולכה, לבין מתן האפשרות ליפול. 40 שנים עוד יעברו עד שצאצאי העבדים יחצו את הירדן, ויחליפו את המן משמים בפרות העץ שנטעו ידיהם החופשיות.
"הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,
אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר."
שבת שלום
שיר לשבת:

בֹא – בגידת שרים ובגידת המון

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי; שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי.  כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי – הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ. וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ; וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד, וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ, הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה. וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ, וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ, מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה; וַיִּפֶן וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו, עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ – שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם."
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ"

"נֹא-אמון, מברזל צִירַיךְ
שערים נתלשו בִּילֵל
וְתָבֹאנָה מכות מצרים
לעשות בך משפט בליל"
במילים אלה פותח נתן אלתרמן את מחזור "שירי מכות מצרים", שנכתב כנראה בשנת 1939. מחזור השירים מתאר בשפתו הנפלאה של אלתרמן את קריסתן המחזורית של מעצמות כל דור, הכורעות תחת רצף מכות וקטסרטרופות.
האם מכות מצרים הן מכות גורל? לא לפי ספר שמות. מכות מצרים נועדו להוכיח למצרים, ואולי יותר מזה, להוכיח לעם ישראל, את גדולתו של אלוהים.
חברת אנוש לעולם אינה קורסת בגלל מכות גורל, או כוח חיצוני. חברה חזקה יודעת להתכונן מראש לקשיים ומצוקות, בין אם אתגרים מידי אדם, ובין אם אתגרים מידי הטבע. חברה חזקה ומגובשת נערכת לעשות פעולות מנע שמקטינות את הסיכוי ללקות במכות, ומצמצמות את נזקן כאשר הן מתרחשות.
"להאיר לה בגידת שריה
ולהאיר לה בגידת המון, –
ועל כך נדלקות עריה,
כִּבְלפיד, במכות אמון.
אז חוזיה שונסים מָתְנַיִם
וחובטים בה בבדל מקל
להוסיף על מכות מצרים
את עֹנשו של מוסר-השכל
ונקבץ אספסוף הפֶּלֶךְ
וקולר האשמה עִמו
לתלותו בשֹרים ומלך
וּלפרקו מִצַוְארֵי עצמו"
אלתרמן משרטט בעטו המושחז את דיוקנה של חברה מפורקת, חברה של בגידה הדדית – כל מרכיבי החברה בוגדים באחריותם לחברה. 
בגידת השרים והאליטה, הבורחת מאחריות ההנהגה, אך לא מוותרת על מנעמיה וגינוי כבודה, הנהגה הנהגה שחסרה את האומץ לקבל את ההחלטות הנכון והלא פופולריות.
בוגדים גם חוזי החברה, האינטלקטואלים ואנשי הרוח, המוציאים עצמם מן הכלל, ובמקום לפעול לתיקון ממקום של שותפות, הם מתבדלים מן העם, ומטיחים בו את צדקתם הטהורה והיפה, מתבוננים מן הצד בשעה שהוא מתייסר תחת שבטי המכות.
ולא פחות מכך, בוגד ההמון עצמו, הציבור הפשוט, המחפש גם הוא לא את דרך התיקון, אלא את ראשם של האשמים. גם המון האזרחים בורח מאחריות, תולה את כל האשמה באחרים, מטיח בהנהגה את מחדליה, אך לא עושה די כדי להצמיח או לאפשר את צמיחתה של מנהיגות ראויה יותר.
כאשר חברה מגיעה למצב כזה, היא מוצאת את עצמה ללא כוחות להערך מראש למצבים קשים, ולא מסוגלת להתמודד איתם כראוי כשהם מגיעים. כל אחד דואג לעורו, ואף אחד לא דואג לטפל במה שדורש טיפול.
חברה חזקה ומגובשת יכולה להתמודד עם כל קושי, וגם כאשר היא מוכה, שרידיה קמים מחדש לאחר הסער, ובונים אותה שוב. חברה חלשה ומפוררת היא חברה החיה על זמן שאול.
"ובהכות על ראשים, כְּאֶבֶן
האותות שנראו כִּשֹחוֹק,
וּבִבְעֹר לעין-כל, כְּתֶבֶן
אֲמִתוֹת שנראו כחֹק – –
– – גם לֵילֵךְ מתנשא שכוּח
וזמנים נקרעים כִסגוֹר
ואָפְרֵך מתערב ברוח
עם אָפְרָן של בירות כל דור."
סיפורן של מכות מצרים, וסיפור יציאת מצרים הבא בעקבותיהן, הוא סיפור קריסתה של תרבות מצרים, ולידתו של עם ישראל. מאותו רגע, מתמודד עם ישראל עם אתגריה של בניית חברה חזקה ומגובשת, אל מול פיתויי הבריחה מאחריות. 
והגדנו לבנינו והיו הדברים לאות על ידינו וזיכרון בין עינינו, בכל דור ודור.   
שבת שלום.
שיר לשבת:

וארא – למען יראו וידעו

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא, אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב – בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם."
"אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה."
"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה, בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם."
עץ נופל ביער, האם נשמע קולו? מעשה הנעשה בסתר – האם הוא מאבד מערכו?
פרשת וארא, הכוללת את חלקן הראשון של מכות מצרים, עוסקת בין השאר במושג ה"נִראוּת".
לכאורה, יכול היה אלוהים לכוון את המאורעות כך שבני-ישראל יצאו ממצרים לבי שהם או המצרים ידעו שהוא אחראי לכך. אלוהים היהודי, אלוהים הפוסט-מקראי, המסתיר את פניו, כנראה היה עושה זאת כך. אבל אנחנו מלווים את צעדיו המוקדמים של אלוהים מקראי, אלוהים הנראה לאנשים (שבהמשך אף יציע למשה לראות את פניו), אלוהים העסוק בגיבוש דמותו הנגלית, אלוהים הבונה את תדמיתו.
הפרשה נפתחת בהצגה עצמית של אלוהים, הקורא לעצמו בשמו המפורש, שם בו לא התגלה בפני האבות. אלוהים מבקש ממשה להציג אותו בשמו זה בפני בני-ישראל, בהבטחה לגאול אותם ממצרים, וליצור איתם מערכת יחסים הדדית: אלוהים זקוק לעם. בני ישראל זקוקים לאלוהים. הם יהיו לו לעם, והוא יהיה להם לאלוהים. וכל זה בגלוי – בני ישראל, בהופכם לעם ישראל ידעו טוב מאוד מי הוא זה אשר הוציא אותם ממצרים, ומי הוא זה אשר מביא אותם אל הארץ ונותן להם את הארץ.
משה מציע לעם את ה"עסקה" הזאת, אך בני ישראל לא פנויים כלל לשמוע. רוחם קצרה ועבודתם קשה מכדי להתפנות לתוכניות גרנדיוזיות כאלה מפי אל מופשט שלא הכירו. הם עסוקים עד בלי די בעבודת הפרך שמטיל עליהם אל ממשי מאוד, פרעה מלך מצרים.
זאת אולי הסיבה שדורשת את הוצאת בני-ישראל ממצרים רק לאחר עימות חזיתי, שבו יוכח באותות ובמופתים ובשפטים גדולים, למי יש אל יותר גדול. הוצאתם של בני ישראל ממצרים בדרך נסתרת או בעורמת ההיסטוריה לא תיתן להם את הנקודה המשותפת שתאפשר ללכד אותם כעם. כדי להפוך לעם הם זקוקים לרעיון מאחד, רעיון מאחד חזק יותר ממנגנון השיעבוד של האל המצרי, פרעה שסמלו הוא התנין.
כדי להפוך לעם, הם זקוקים לאלוהים.
ולכן יוּקשה לב פרעה. לכן מופיע האות הראשון כתנינו של משה, הטורף את תניני החרטומים המצרים. לכן יוכה בראשונה היאור, עורק החיים והקיום של התרבות המצרית כולה. לכן יאלצו גם המצרים לחוות על בשרם מיהו האלוהים.
שבת שלום.
שיר לשבת (מוקדש לאלעד):