נֹח – אדם השני


וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ, אֶת הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.
בראשית, ה', כ"ד*
נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו:  אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס.
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:  כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו – אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ:  כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
איש צדיק היה נח, תמים בדורותיו, שבהם רבתה רעת האדם, וכל יצר מחשבת ליבו של האדם רק רע כל היום. אלוהים רואה זאת ומתעצב על ליבו. נח נהג להתהלך את אלוהים, כמו אבי סבו חנוך – היחיד מאבותיו שלא מת, כי לקח אותו אלוהים. האם היה נח שותף לעצבו של אלוהים? בכל סיפור חייו של נח, לא מוזכרות רגשות. אולי רק כאשר קילל את בנו כנען…
אלוהים ברא את אדם בצלמו ובדמותו, וציווה עליו להרבות את עצמו, ולמלא את הארץ בצלם אלוהים. והאדם הרבה רעה, ותמלא הארץ חמס. עשרה דורות בלבד לאחר הבריאה, ואלוהים מחליט לתקן את מעשיו לא בבריאה חדשה, אלא על פי יכולותיו של מהנדס – מתוך החומר הקיים. נח ונוסעי תיבתו הם פרה-היסטוריים. בדומה למפץ הגדול – כל החיים בעולם מקורם בהתפשטות מתוך נקודה אחת בזמן ובמקום, אותה תיבת עץ, ששום דבר שלא נכנס לתוכה לא שרד כדי להשפיע על ההיסטוריה שמתחילה ממנה. מתוך החומר הקיים, אלוהים בוחר בנוסעי התיבה כדי לחדש את הניסיון להרבות את צלמו בעולם.
 כאשר יוצא נח מהתיבה, מתחיל אלוהים את הניסיון מחדש, אבל מעדכן את התנאים. בבראשית מורה אלוהים לאדם הראשון לרדות בעולם החי, אבל גם מציב אותו במעמד שוויוני עם שאר בעלי-החיים – לכולם מותר לאכול את העשבים, העצים והירקות של עולם הצומח. האם שינוי התנאים בעקבות כשלון הניסוי מעיד על כך שהם היו בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה?
בכל מקרה – בברכתו של אלוהים לנח, אדם השני, הוא מכניס מספר שינויים, שמעמיקים את ההבדלה בין האדם לטבע שנוצרה עם הגירוש מגן העדן.
אלוהים מורה לנח ולצאצאיו להטיל מורא וחת על עולם החי, ומתיר להם לאכול הכל,כלומר גם בעלי-חיים (כולל רמשים, ובקריאה דקדקנית, אולי בעצם רק רמשים ולא בשר), חוץ מאשר את הדם. את האדם, לעומת זאת – אסור לאכול. מותר להפוך לבשרי, אבל לא לקניבל. יש גבול.
יש גבול, אבל אין כבר שוויון. גם אם לאדם מותר לאכול בעלי-חיים, לבעלי החיים אסור לאכול את האדם. הגבול עובר מעכשיו לא בין בעלי-חיים (כולל האדם) לעולם הצומח, אלא בין האדם לבעלי-החיים והצומח. בין האדם לטבע.
גם כללי השיפוט משתנים. כאשר קין הורג את הבל, אלוהים הוא זה שמעניש אותו בגירוש ונידוי חברתי, אבל אוסר על בני האדם לנקום בו את נקמת המת. אלוהים של פרשת בראשית איננו נוקם ונוטר. אולי הוא עוד מאמין בתיקון ושיקום. אבל נראה שבני האדם לא עומדים ברף המוסרי הגבוה הזה. למך, אביו של נח, מצהיר בריש גלי – "כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי". בברכה לנח מעביר אלוהים את סמכויות הענישה אל בני האדם –  "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ:  כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". את צלם אלוהים שבמשפט אפשר לדרוש לשני כיוונים: הכיוון המקובל קובע, ששופך דמו של אדם יענש בידי אדם מכיוון שפגע בצלם אלוהים. כיוון אפשרי אחר, משמעותו היא שהאדם צריך לבצע את תהליך השיפוט והענישה לפי צלם אלוהים שבו. האם בצלם האלוהים שהעניש את קין?
לאורך כל הפרשה מציית נח בשתיקה לכל מצוותיו של אלוהים. מה הרגיש הצדיק כאשר יצא מתיבת הפליטים שלו שהטלטלה על מימי המבול שהחריב את העולם? האם נשאר תמים? בכל מקרה, ספק אם המשיך להתהלך את אלוהים כמו סבא רבא חנוך. נח חי עוד 350 שנים לאחר המבול. כמו איש האדמה שהיה, חזר ונטע גם אחרי השיטפון שהחריב את העולם שבו התהלך תמים את אלוהים, אלוהים שבחר בו להנצל מהמבול, אבל לא לקח אותו אליו. "וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה; וַיָּמֹת".

שבת שלום


*מראי המקום – לפסוקים שאינם מן הפרשה. 

שיר לשבת: 

בראשית – עם גורדון בין עצי הגן

"וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה, כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ,  לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם."
בראשית התהלך האדם בין עצי הגן. הוא היה חלק בלתי נפרד מהטבע. הוא לא ידע להבחין בין טוב ורע, ולא הבין את המוות. את טעמם של שני עצים אלה אסר עליו אלוהים, כדי שיוכל להמשיך להתהלך בגן העדן. לאורך תקופה שאורכה לא ידוע לנו התהלך האדם בגן בדומה לקוף ביער, ללא מוסר וללא תרבות. טבוע בטבע ללא הבדלה.
יום אחד אכל האדם מפרי עץ הדעת טוב ורע ונפקחו עיניו. נוצרה אצלו הכרה מודעת, הנפרדת מהחיים, המאפשרת לו לראות את עצמו בנבדל מהטבע, ולהפעיל שיקול דעת מוסרי – להבחין בין טוב לרע. הוא מסתכל על עצמו בעירומו, ופתאום הוא מתבייש. יכולת זו הייתה שמורה עד אז, אם נאמין לנחש – לאלוהים לבדו. אולי בנקודה זו בא לידי גילוי אמיתי לראשונה צלם האלוהים שבאדם.
לאחר שהשיג את ההכרה הזאת, הוא מגורש מגן העדן. זה אינו עונש חיצוני על חטא – גן העדן עצמו הוא המצב הטבעי נטול ההכרה. גילוי ההכרה הוא מות חיי גן העדן, החיים כחלק בלתי מובחן מהטבע.
עם ההכרה ויכולת השיפוט המוסרית, הולך האדם ויוצר חֶברה, יוצר תרבות. ככל שהוא משכלל את היצירה הזו, כך הוא הולך ומתנתק מהחיים בטבע. הפעולה למילוי צרכיו, שהייתה עצם חייו בגן העדן, הופכת להיות עבורו נטל חיצוני. קללה. במקום ללקט את מזונו ממה שנותן לו הטבע, הוא הופך לחקלאי, ומגדל אותו בזעת אפיו. הפחד מפני החידלון הטמון במוות, מטריד ללא הרף את תודעתו. הוא מביט על עצמו מן הצד, ומחפש טעם לחיים אלה של עבודה שבסופם חידלון.
כשלמדנו את הסיפור בבית הספר, הנחתי בלי להתעמק הרבה בדבר, שפרי עץ החיים היה מעניק לאדם חיי נצח. שאולי הטעות הייתה רק שלא אכל קודם מעץ החיים, לפני שאכל מעץ הדעת. אצל אהרון דוד גורדון מצאתי רעיון שחידש לי. גורדון מצביע על התהום שנפערה בעקבות ההתפתחות הניכרת של ההכרה המודעת, פרי עץ הדעת, לבין החיים הבלתי אמצעיים, המחוברים לטבע, החיים שמחוץ לתחום ההכרה, שעבורם הוא יוצר את המילה "חוויה". גורדון קורא לנו לאכול מפרי עץ החיים. להעשיר את החוויה שלנו. לתת לכל מחשבה בהכרה ביטוי בחיים הממשיים, הבלתי-אמצעיים. לתפוש את עצמנו שוב, עם כל ההישגים שהביאה לנו ההכרה, כחלק מהטבע העולמי.
מחשבה שאינה מוצאת ביטוי בחיים או לפחות שואפת למצוא ביטוי בחיים היא מחשבה תלושה, עקרה ועקורה, מחשבה שגורשה מגן העדן. אם נלמד לאכול גם מעץ החיים, למצוא למחשבות ביטוי חי בחיים – נזכה לחיי עולם בצלם אלוהים.   

שבוע טוב

שיר לשבת: