ויחי – גלות מצרים

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶתבְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי אֵלֶּה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו, בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה; וַיֹּאמַר, קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי; וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים, גַּם אֶת זַרְעֶךָ. וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם, מֵעִם בִּרְכָּיו; וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה."
"וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי – קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי:  אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה."
"וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לו כֵּן, כַּאֲשֶׁר צִוָּם. וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה:  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא. וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו, וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו."
"וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים; גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם."
פרשת ויחי סוגרת את ספר בראשית ואת סיפורי האבות.
אהבתי לראות את התיאור האנושי של פרידת יעקב ויוסף הנוטים למות. יוסף מביא לפני אביו את בניו על מנת שיברך אותם, ויעקב מתרגש לראות את נכדיו, מבן שבמהלך רוב שנותיו כבר חשב אותו למת. התיאור של יוסף המוציא את בניו מבין ברכיו לגשת אל אביו מצייר את התמונה מהצד השני, הביישנות של שני ילדים קטנים, הפוגשים בפעם הראשונה סב זקן שאותו לא הכירו, ומסתתרים מאחורי רגליו של אבא.
קווי דימיון ושוני קושרים את המעמד הזה אל מעמד הברכה של יצחק לבניו עשיו ויעקב. האב הזקן עיניו כבדו מזוקן, ושני נכדים, בכור וצעיר, ניגשים לקבל את הברכה. והנה היפוך המעמד, במקום רבקה המנסה להטעות את יצחק, יוסף מנסה לסייע לאביו ולהציב לימינו את הבכור, אבל דווקא יעקב, שיודע דבר או שניים בענייני ברכות, מעדיף להצליב את ידיו ולברך בימינו את הצעיר ולא את הבכור. גם בעיניו הכבדות, הוא יודע שאפרים יבורך יותר ממנשה.
לאחר שמסיים יעקב לברך את בניו, הוא מצווה אותם לקבור אותו עם אבותיו במערכת המכפלה. במקום שבו נקברו אבותיו, במקום שבו קבר את אשתו לאה. יעקב, שיצא לגלות בלא הרבה חשק, כדי לראות את יוסף בטרם ימות, זוכר את כאב קבורתה של רחל, אשתו האהובה, על אם הדרך בסמוך לבית לחם אפרתה. מצרים אינה מקומו, ואין הוא רוצה להשאר בה. הוא מצווה על בניו להשיב אותו לאחר מותו אל אדמת אבותיו, ואל קברי אבותיו.  
לאחר מותו, יוצאים בניו ובני משפחותיהם, ועמם משלחת של כל נכבדי מצרים, לקבור את יעקב במערת המכפלה. שנות הרעב כבר חלפו. כל בני ישראל שבים לארץ כנען, שיכולה להפוך להיות לארץ ישראל. רק רכושם הגדול, שבו זכו בעקבות העושק שעשק יוסף את המצרים בשנות הרעב נותר במצרים. אבל בניו של ישראל בוחרים בסיר הבשר במצרים על פני המולדת בארץ ישראל. מי שירדו לשבור שבר, כבר אינם מעוניינים לוותר על הצלחתם הכלכלית בגולה. הם בוחרים ברכוש על פני העליה לארץ, וגוזרים על עם ישראל גלות ראשונה – גלות מצרים. גלות מבחירה.
יוסף חי במצרים, ושוב מתואר באנושיות רבה, כיצד הוא זוכה לראות נכדים משני בניו, נכדים הנולדים "על ברכיו". העובדה שיוסף חי "רק" מאה ועשר שנים וציון העובדה שראה בחייו נכדים, מעלים ספקות לגבי מניין שנות החיים של אבותינו. לפני מותו, מצווה יוסף את אחיו להעלות את עצמותיו ממצרים, אבל לא מיד לאחר מותו, אלא כאשר יצאו הם בעצמם ממצרים. לאחר מותו, הוא נחנט כראוי לפקיד המצרי הבכיר שהיה, וגופתו נשמרת בארון. דבריו אל אחיו: "וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב", מעידים אולי שגם כאשר היציאה לגלות היא מבחירה, קשה מאוד לעשות את הבחירה לחזור ממנה. רק כאשר יפקוד אותם אלוהים, יצאו בני ישראל ממצרים, וגם אז, יצאו ממצרים אחד מחמישה, או אחד מחמישים, ויש האומרים אחד מחמש מאות, ויש האומרים שאף פחות.
דברי יוסף על תום הגלות מרצון, מהדהדים את דבריו של הנביא ירמיהו על הגולים המגורשים בכפיה לבבל: "בָּבֶלָה יוּבָאוּ, וְשָׁמָּה יִהְיוּ – עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם, נְאֻם יְהוָה, וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה."*
תם ונשלם וחסל סידור ספר בראשית, על כל פסוקיו ופרשותיו. כאשר זכינו לסדר אותו, כן נזכה לעשות עם הספרים הבאים.
שבת שלום
שיר לשבת:


* ירמיהו, כ"ז, י"ב
מודעות פרסומת

ויגש – לשבור שבר בשעת משבר

"וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד; וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאֶרֶץ כְּנַעַן, מִפְּנֵי הָרָעָב. וַיְלַקֵּט יוֹסֵף, אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף, בֵּיתָה פַרְעֹה. וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ:  כִּי אָפֵס  כָּסֶף.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם, וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף.  וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר, וּבַחֲמֹרִים; וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם, בַּשָּׁנָה הַהִוא. וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי:  לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי, בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ, בַּלָּחֶם; וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה, כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה."
לקראת סופה של פרשת ויגש, מתגשם חלומו של פרעה בהתאם לתחזיתו של יוסף, וכך מתאפשר ליוסף להגשים גם את תוכניתו הכלכלית שאותה תכנן מאז שמונה לנהל את הממלכה. בשבע השנים הטובות התמלאו מחסני הממלכה ביבולי החומש – מס בשיעור חמישית מהיבול שהטיל פרעה בעצת יוסף. עכשיו, כשלפתחו ניצבות שבע שנות הרעב, יוסף ניצב בדיוק בעמדה שרצה, כאשר הוא שולט במלאי התבואות, ומוכן להשתמש בו על מנת לשרת את האינטרס של פרעה.
הלך רוח רך ולא ביקורתי אופף את זכרון הסיפור על יוסף "המשביר". הקריאה בסיפור כפשוטו מזעזעת – יוסף מנצל את העמדה שיצר על מנת להוביל מהפכה אגררית הפוכה במצרים ובארצות השכנות, בהתאם לחוקי ההיצע והביקוש, והשאיפה למיקסום הרווח: ראשית הוא מוכר את התבואה במחיר גבוה, עד שכל הכסף אוזל מהארץ, פשוטו כמשמעו, מכיוון שכולו שולם לפרעה. כשתם הכסף, נאלצת האוכלוסיה הרעבה למכור את הצאן, הבקר והמקנה. כשגם זה עובר כולו כתשלום, נאלצים תושבי מצרים והארצות השכנות, שנותרו עם אדמתם וגופם בלבד, למכור את אדמתם ואת עצמם לפרעה. הם מתחננים שיקבל את חירותם תמורת לחם, ותמורת זרעים לעונה הבאה, כדי שהארץ לא תהפוך לשממה. ארץ מצרים לא הופכת לשממה, אבל היא הופכת לארץ משועבדת לפרעה, שמטיל עליה מס קבע של חמישית מהיבול.
התקרבות חזית המלחמה הגדולה למרכז ארץ ישראל, ביחד עם מכת ארבה, החריבו את החקלאות הארץ ישראלית באזור המרכז בשנים 1915-16, וגירוש תושבי תל אביב-יפו בפסח 1917 הביאו את היישוב היהודי בארץ אל משבר רעב. יוסף חיים ברנר, שכמורה בגימנסיה הרצליה גורש מתל אביב צפונה, התגורר בקבוצת גן שמואל, ותיאר בסיפורו הקצר "המוצא" את קליטת הפליטים בחדרה השכנה:
כעבור רגעים אחדים של שתיקה התחיל לספר ליושב-ראש על השיחה הטלפונית, שהיתה בינו ובין ראש ועד-ההגירה שבמקום המרכזי.  בבית-הטלפון עמדו אופיצרים, ולא רצה הוא, הסגן, לפרש בפניהם, כמה נפוליונים עליו, על אותו הראש המרכזי, לשלוח להוצאות הבאים החדשים.  והשכיל לומר: פי שנים מן הסכום ששלח שלשום, זאת אומרת: מאה וחמשים נפוליונים.  והסכום כבר הגיע, על ידי שליח מיוחד.
– ובכן אפשר לקנות את הדוּרה [סוג דגן]? – שאל היושב ראש.
– מבקשים שלשים ותשע מג'ידיות הכלי!
– באמת? – קרא הראש – צריך לקנות.  עכשיו אין משגיחים במחירים.
– כמדומה, שגם אצלו יש עוד איזו כלים של דוּרה למכירה?
והבית נמלא כרגע סוחרי תבואה וסרסורים.  הסגן הכניס את ידיו לכיסי מכנסיו וחפן משם זרמים, זרמים של נפוליוני-זהב.  נשמע קולו של סרסור אחד מתבדח:
– אין דבר.  המהגרים אינם חזירים – הם יאכלו גם דוּרה כזו…
– חֶציה עָפָר!
– מַלֶיש! [אין דבר]
זמני משבר ומחסור הם זמן הפריחה של הספסרים, המזניקים את המחירים, מנצלים וגוזלים את האוכלוסיה הנזקקת, ואין הבדל בין מחסור בחיטה, באורז או בנדל"ן. הסוחרים המוצלחים ביותר הם אלה המסוגלים ליצור מחסור יזום לאחר שאגרו את הסחורה, וכך למקסם את ריווחיהם.
ציפיה להתנהגות אחרת צריכה להשען על מערכת ערכית אחרית, שמכוונת למטרות אחרות, ומסוגלת להסתכל בראיה רחבה יותר מאשר התחרות החופשית והרווח הפרטי. מערכת ערכית כזו התקיימה בתנועת העבודה החלוצית, שהציבה לה כמטרה לבנות חברה חופשית בארץ ישראל, ומטרה זו איפשרה לה לבחור בדרך אחרת, כפי שמספר חבר קבוצת כנרת, בנציון ישראלי:
ערב אחד בשנת תרע"ו, עם התקרב עונת הקציר, ישבו על הגורן ליד ערימת קש שניים מחברינו. התחיל מאיר [רוטברג] , אשר קרא לשיחה זו: "הנה הרעב הולך ובא ומבקר את הפועלים. המצב מחמיר ויוסיף להחמיר, הנוכל לראות ולחשות?" – "מה תאמר לעשות?" – "יש לאסוף את כל תבואת המשקים, ויש להשיג כסף ולקנות ולרכז את התבואה מהגליל." ככה שח מאיר גם עם ברל כצנלסון ועם [שלמה] לביא.
עוד בטרם הושגו האמצעים ובטרם באו ההסכמה וההחלה מאת שאר המשקים: דגניה, מרחביה ותל עדשים, החליטה כנרת, ביוזמתו של מאיר, למסור את כל תבואתה ובמחירים לא גבוהים. המחיר נקבע לעשרים וחמישה פרנק הכלי (75 ק"ג). מחירי התבואה עלו אחרי זמן קצר לארבעים פרנק הכלי, ועד שישים הגיעו… סוד קיומו של המשק בשנות החירום היה במחירים הגבוהים של תבואת השנה… ואנו לגמרי לא השתמשנו בכל אלה.
למן ראשיתו של "המשביר" רבו הפונים אליו מחוגים שונים- הסתדרות המורים, מרכז בעלי המלאכה והסתדרות הפקידים…. מאיר [רוטברג] עשה ימים כלילות במשימה שנטל על עצמו כמרכז ראשון של ה"משביר". היה עובר ברגל מישוב לישוב בגליל מפיץ מניות, קונה חיטה אצל האיכרים במחיר נמוך ומוכר אותה קודם -כל למחוסרי עבודה ולרעבים, אשר שילמו בעדה טיפין- טיפין. מחסן כלי-העבודה של כנרת, שטחו 6 מטרים מרובעים, פונה לצרכי המפעל החדש, והחצר שוקקת חיים ותנועה.
כאמור, מסרנו ל"המשביר" את כל התבואה שעמדה למכירה. בשנה הראשונה, המכרעת, קיבלנו תמורתה תשלומים על פי רוב טיפין טיפין, כפי ש"הון" "המשביר" איפשר. והנה בסוף האביב תרע"ז כלתה תבואת "המשביר", ולא היה לו במה לספק את "פועלי הביצה" שעבדו עבודה ציבורית בסתימת הביצה בכנרת. במחסננו הייתה עוד שארית התבואה שהשארנו בשבילינו עד הגורן החדשה. העמדנו את השארית הזאת לרשות "המשביר" והיא כלתה מהר, ואכלנו 3-4 שבועות דייסות של קטניות, על פי רוב של פולים חדשים.
עם קציר השעורה – דשנו וטחנו שעורה חדשה ואכלנו כשבועיים לחם שעורים עד החיטה החדשה.
ברל כצנלסון, גם הוא חבר כנרת באותם הימים, הוא זה שנתן למפעל את השם "המשביר", ובניגוד לסיפור המקראי של יוסף, היה "המשביר" מפעל וביטוי ממשי לנכונותם ומחויבותם של קבוצות העובדים היחפנים ובלויי-הבגדים של העליה השניה להתגייס במלוא כוחם ויכולתם לבניית יישוב עברי בארץ ישראל, ומתוך כך לקחת אחריות על החברה כולה. גם בהמשך דרכו היה קואופרטיב "המשביר המרכזי" כלי ארגוני שסייע בשיווק תוצרת וברכישה, כשלנגד עיניו לא עומד דווקא הרווח, אלא פיתוח היישוב בארץ. 

"ביום שבו אינטרסי-רווחים יהפכו להיות עיקר עבודתנו, בו ביום תמות תנועתנו ולא יהיה בכוחו של אדם להעירה לתחיה", הזהיר ד"ר ארתור רופין, חבר ועד הצירים, בקונגרס הציוני הט"ו בבאזל, 1927.

לעיתים קרובות מדי נראה ששכחנו את האמת הפשוטה הזו.

שבת שלום

שיר לשבת:

מקץ – התקדמות מטאורית

"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים… וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ… וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ; וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ"
"וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ, בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר, בְּיַד יוֹסֵף, אֵת כָּל הָאֲסִירִם, אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר"
"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם… וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת, אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ…. וְיוֹסֵף, בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם"
לאחר שנמכר יוסף לאורחת ישמעאלים והורד מצרימה, מתגלה שחלומותיו לא היו חלומות שווא. נראה שאכן היה לאחיו במה לקנא. יוסף מתגלה כאדם פיקח, בעל "מגע זהב". בכל מקום שאליו הוא מגיע, הוא ממהר לרכוש את אמון אדוניו, ומהר מאוד מקבל לידיו את ניהול העניינים. כך בבית שר המשקים שקנה אותו כעבד, כך בבית הסוהר, אליו הושלך, וכך בארמון המלך, אליו הגיע כפותר חלומות, אך גם כאסיר מורשע באונס. ליוסף יש כישורים המאפשרים לו לדלג מעל משוכות הבירוקרטיה ולנפץ כל תקרת זכוכית. תוך זמן קצר הוא מקבל לידיו את ניהול ענייני ממלכת מצרים, המעצמה האזורית האדירה, והוא בסך הכל בן שלושים.
אחד הדברים שהיו לי הכי קשים בתהליך ההתבגרות הייתה התובנה, אותה אני עדיין מדחיק במידה רבה של הצלחה, ששחקני הכדורגל הגדולים בעולם הולכים והופכים להיות צעירים ממני. איך אפשר להתמודד עם העובדה שמגן נבחרת גרמניה שמשחק עכשיו במונדיאל נולד בהפרש של ארבעה ימים ממך, ואפילו לא גדול ממך פיזית? איך אפשר להתמודד עם העובדה שהכוכב של הקבוצה צעיר ממך בחמש או שש שנים? ואני לא מזכיר בכלל את סכומי הכסף שהם הספיקו להשתכר בגילם המופלג…
השתחררתי מהצבא לפני קצת יותר מחמש שנים. בעוד כשנה יסיים את לימודיו מחזור של רופאים בגילי! איך אדם שחי בתודעה של היותו צעיר מתמודד עם האפשרות שיפגוש רופא צעיר ממנו?
העולם המודרני נדרש ליצור סטנדרטיזציה של ידע, הכשרה ומסלולי קידום. אחת התוצאות הפרדוקסליות, היא שבמידה שאדם מקודם בדרגה בהתאם להצלחתו, סופו שיגיע ויעצר לא בתפקיד אותו הוא עושה בצורה הטובה ביותר, אלא דווקא בתפקיד הראשון בו הוא נכשל. תוצאה אחרת היא יצירת מסלולים בעלי קצב קבוע, גם לאנשים שמסוגלים "לדלג" על שלבים בזכות כישורים ייחודיים. כמובן שבדרך עלולים ללכת לאיבוד אנשים שמחזיקים בכישורים אך חסרים את ההסמכות הרשמיות.
נתקלתי איפשהו בטענה, שרוב המדענים החוקרים מפרסמים את תגליותיהם החשובות ביותר לפני גיל 25.
קרל מרקס פרסם את המניפסט הקומוניסטי בגיל 33.
אלברט אינשטיין פרסם את תורת היחסות הפרטית בגיל 26, ואת תורת היחסות הכללית בגיל 36. כשהיה בן 42 זכה בפרס נובל עבור אחד ממחקריו מגיל 26.
צ'ארלס דארווין יצא למסע באוניה "ביגל" בגיל 23, וכששב לאחר חמש שנים, החל לפתח את תורת האבולוציה, אותה לא העז לפרסם, ועסק באיסוף עובדות והוכחות לתיאוריה במשך 22 השנים הבאות. אז, מתוך חשש שיוקדם בפרסום ע"י מדען אחר, הזדרז להוציא את ההוכחה ה"חלקית" לתיאוריה שלו – "מוצא המינים".
נילס בוהר, מגדולי הפיזיקאים של המאה ה-20 ושוער נבחרת דנמרק בכדורגל, זכה בגיל 37 בפרס נובל, עבור מחקר שביצע בגיל 28.
ארנסט רתרפורד, אבי הפיזיקה הגרעינית ושחקן נבחרת הראגבי של ניו-זילנד, ערך את מחקריו החשובים כשהיה בן 25 ו 31. בגיל 37 זכה להפתעתו עבור מחקרים אלה בפרס נובל ל…כימיה.
דב בר בורכוב היה בן 24 כנמנה על מייסדי מפלגת "פועלי ציון" והיה לאחד מהתיאורטיקנים החשובים של הציונות הסוציאליסטית, לפני שנפטר בגיל 36.
בן 37 נפטר משורר ימי הביניים אבן גבירול, שבהופעה נפלאה של עיבודים מודרניים לשיריו (שחלקם נכתבו בהיותו בן-עשרה) צפיתי השבוע.
בגיל 19 הספיק יוסף חיים ברנר לעזוב את עולם הישיבות (בו החל את צעדיו הראשונים בכתיבה) ולפרסם סיפורים קצרים ראשונים. בגיל 23 יצא ספרו הראשון "בחורף", אותו נאלץ לכתוב פעמיים, לאחר שכתב היד המקורי אבד. ספר זה הפך אותו לדמות מוכרת בקהל הקטן להדהים של קוראי העברית בתקופתו. בגיל 25 החל להוציא את הירחון הספרותי "המעורר", ונשא על גבו תרתי משמע את עולם הספרות העברית בשנות המצוקה שלאחר גל הפוגרומים של ניסיון המהפכה ב1905-6. בגיל 40 נרצח בארץ ישראל. האם מישהו יכול לדמיין את ברנר כאדם מזדקן?
בן ארבעים נורה למוות גם יוסף טרומפלדור, באותה תקרית אומללה בתל-חי. הוא הספיק כבר להפצע פעמיים, בשתי מלחמות שבהן לחם בשורות שני צבאות שונים. בגיל 25, שבוי קטוע יד בשבי היפנים, החל לארגן אגודה ציונית להתיישבות בארץ ישראל. בגיל 31 ייסד את תנועת "החלוץ". בגיל 32 סיים את לימודיו (רפואת שיניים) ועלה לארץ ישראל להקים בה קומונה – מושבה שיתופית.
חצי שנה לאחר נפילתו של טרומפלדור ו15 ימים לאחר יום הולדתו ה 30, היה יצחק שדה לראש "גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור". מכיוון שכך, זכה לימים לכינוי "הזקן" מפי פקודיו בפלמ"ח.
את הפיקוד על הפלמ"ח, הכוח המגוייס של היישוב העברי, העביר שדה ליגאל אלון, אז בן 27. שמונה שנים קודם לכן סיים יגאל אלון את לימודיו, מכר (ללא התייעצות עם אביו החולה ואחיו), את המשק של אביו בכפר תבור, ויצא עם חבריו מ"כדורי" להצטרף להתיישבות "חומה ומגדל" בקיבוץ גנוסר.
בשנת 1919, כשהיה סטודנט לכלכלה בן 20, פרסם חיים ארלוזרוב את מאמרו "הסוציאליזם העממי של היהודים", בו קבע "מדינת-היהודים תקום אף תהיה – בזאת אין כל ספק.  אבל לא ברור עדיין באיזו דרך תקום.  הגיעה השעה להגיד בגלוי: הציוניות שאינה נשענת על המוני-העם העובדים – היא אבודה.  הציוניות שיש בדעתה להקיף את אלה, תצטרך לערוב להם שגם הבית הלאומי החדש בארץ-ישראל וגם הקמת ההריסות בגלות – יעשו ברוח הסוציאליזם וחידוש הפרודוקטיביזציה של העם היהודי.  החיים החדשים של האומה דורשים במפגיע גם חברה מחודשת."
בגיל 32 התמנה לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, התפקיד השלישי בחשיבותו בהיררכיה של התנועה הציונית. בגיל 34 נרצח על חוף ימה של תל אביב.
ואפשר גם להתחיל מאוחר. הרצל היה כבר בן 34 כשפרסם את המחזה "הגטו החדש" בו קרא ליהודים "לצאת! לצאת מן הגטו!". שנה מאוחר יותר פרסם את ספרו "מדינת היהודים", וכעבור שנה נוספת עמד בראש הקונגרס הראשון כנשיא התנועה הציונית שהקים. בשבע השנים הבאות, מגיל 36, ניהל מערכה דיפלומטית להכרה בתנועה שזכתה לתומכים מעטים ומתנגדים ואדישים רבים. בגיל 43 הביא לתנועה את הצעתם של שר המושבות ושר החוץ של האימפריה הבריטית לצ'ארטר להתיישבות יהודית במזרח-אפריקה הבריטית. ליאופולד גרינברג, עיתונאי ששימש לו כשגריר באנגליה, כתב לו במכתב המשקף את החשיבה הפוליטית שמאחורי קבלת ההצעה:
"נראה שבמהותה אין למזרח-אפריקה ערך רב. היא לא תהווה מקור משיכה רב לבני עמנו, שכן אין לנו לגביה חזקה מוסרית או היסטורית. ואולם ערכה הפוליטי של הצעת צ'מברליין אדיר אם ננצלה במלואה. עלי להדגיש כי תנאי הכרחי לכך הוא שההסכם שנחתום עם ממשלת בריטניה תהיה בו הצהרה מפורשת על רצונה לעזור לעמנו[…] זו תהיה הפעם הראשונה בתולדות הגלות היהודית שיכירו בנו לא כבקהילה מקומית […] אלא הכרה בנו כעם. […] אנו נוכל לדחות את מזרח-אפריקה, אך בינתיים נשיג מידי ממשלת בריטניה הכרה שאין ממנה נסיגה. […] כאשר יתברר שמזרח-אפריקה אינה מתאימה לנו, יעלו הצעות נוספות, וכן תיסלל הדרך לארץ-ישראל, בהדרגה אך בבטחה."
שנה מאוחר יותר, נפטר הרצל בגיל 44. שלוש עשרה שנים לאחר מכן, הגשים הלורד בלפור את תחזיתם של גרינברג והרצל, והכרתה של האימפריה החשובה בעולם בתנועה הציונית כמי שהולכת לבנות "בית לאומי לעם היהודי" הוסטה בעין יפה ממזרח אפריקה אל ארץ ישראל.
אומרים ש"העולם שייך לצעירים". אומרים שהנוער בישראל מתבגר מהר יותר. אומרים שגיל ההתבגרות בעידן המודרני הולך ומתארך אל שנות העשרים של האדם.
האם ניתן לדמיין בימינו התקדמות מטאורית שכזו?

שבת שלום וחג שמח

שיר לשבת:
הנס של הלב האמיץ / אהרון זאב
הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִים
עַל הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת
שֶׁבַּיָמִים הָהֵם וּבַזְמַן הַזֶּה.
נִסִּים וְנִפְלָאוֹת
שֶׁנַּעֲשׂוּ בִּידֵי אֱנוֹשׁ –
הַנֵּס שֶׁל הַלֵּב הָאַמִיץ,
הַפֶּלֶא שֶׁל רוּחַ הָאָדָם,
זוֹ אֲשֶׁר גָּבְרָה עַל צִבְאוֹת מַמְלָכוֹת גְּדוֹלוֹת,
הֶאֱדִירָה דַּלִּים, חִזְּקָה מוּעָטִים
וְתִּתֵּן לָהֶם נִצָּחוֹן.
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים,
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְיָבוֹא אֵלֵינוּ לָאוֹר
וְיָבוֹא !
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ, פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הֶהָרָה עָלִינוּ
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִלִּינוּ
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ, פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם וַיְהִי אוֹר.
וְאָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ.
מִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר –
וְיָבוֹא.

וישב – שנאת החולמים

"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, אֶל אֲבִיהֶם."
"וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו."
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו:  הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו."
חזרתי השבוע משירות מילואים, אחת מההזדמנויות שלי "לפגוש את החברה הישראלית". יש משהו מעניין מאוד במגוון האנושי הרחב הזה שמתכנס ביחד לכמה ימים בשנה, ומתפזר לאחר מכן כל אחד למסלול חייו. יש משהו מרשים ביכולת של המגוון הזה להתכנס לעבודה משותפת, ברוח טובה, מתוך חובה להלכה, ולמעשה בעיקר מרצון, ותוך התעלמות מכל הפערים הקלישאתיים של ימנים/שמאלנים/דתיים/חילונים/עדות וכו'. מי שמכיר את צה"ל של היום, יודע שאפילו בתחום היהודי/לא יהודי – הוא מסגרת מגוונת.
וכמובן יש את הזמן לדבר ולהכיר תוך כדי עבודה, "אז מאיפה אמרת שאתה?"
"קיבוץ משעול בנצרת עילית".
"מה זה?!?"
מסתבר שצורת החיים החריגה הזאת מעוררת לא מעט עניין. בד"כ גם סוג של הערכה. הרבה סקרנות לגבי ההתנהלות היומיומית. אחת התגובות הייתה "אבל זה לא יכול לעבוד".
מאיפה מגיעה תגובה כזאת? שלא במפתיע מבן קיבוץ "קטן ונאלח בשם אוּשה". הוא לא מצליח להבין איך אני מוכן "לגרש" בני קיבוץ שלא מעוניינים להצטרף לחברות, ולא ארצה לקבל אותם כדיירים, לצד הוריהם "האידיאלסטים".
האם בן הקיבוץ הזה, כמו כל הדור שגדל בקיבוץ בתהליכי פירוק, יכול להכיר את הקיבוץ כמשהו מעבר ליישוב ירוק דשאים שזכותם של כל בניו לגור בו ולעשות כרצונם ללא מחוייבות? האם מישהו עוד זוכר שייחודה של החברה הקיבוצית, שהביא ליצירת קהילות ירוקות דשאים ועשירות תרבות וחינוך הוא דווקא במחויבותה להגשמת חלום משותף, מחוייבות הקודמת למסגרות החיים האחרות, החברתיות והפיזיות?
בחברה הישראלית של היום אסור לחלום. היא מתירה לחלום כל עוד אפשר להתייחס לחלום כאל משובת נעורים לא מזיקה. היא מפחדת ממנו כשהוא מציב בפניה דרישות, כשהוא דורש ממנה להשיב על השאלה לאן היא הולכת.
"למה המתנחלים לא מתנחלים גם בנגב ובגליל?" שואל קצין אחד קצין אחר,  במהלך נסיעת הטיולית במרחבי הר הנגב המיושבים בדלילות בשבטים בדואים.
"למה אתה לא מתיישב בנגב או בגליל?" עונה לו השני, המתגורר בגוש עציון.
ומשיב הראשון "מסלול החיים לקח אותי אחרת".
חלקים גדולים בחברה הישראלית מגבילים את החלומות שלהם לתחום שלא דורש מהם לשנות את "מסלול החיים". בכך נוצרת הבדלה בינם לבין המוכנים לנתב את מסלול חייהם בהתאם לחלום. כיצד נמנעים משנאת החיים אל בעלי החלומות?
"עוֹד אָמְרָה הִיא: עָמַדְתִּי כְּמוֹ צְרוּפָה
מִסִּיגָיו שֶׁל עַם שָׂב וּכְמוֹ חַיִץ בָּנִיתִי
בֵּין תְּחוּמִי לִתְחוּמוֹ. נִבְלְלָה הַשָּׂפָה
וְלִבוֹ לוֹ אוֹמֵר לְמַרְאַי: נָכְרִית הִיא.
וָאֶרְאֶה אֶת נִצְנוּץ שִׂנְאָתוֹ צוֹפָה
אֶל חַּיַּי הַבְּדֵלִים. חֲמָתוֹ רָאִיתִי,
עַל אֲשֶׁר, כְּאַחַת מִתְנַשְּׂאָה וְחוֹצְפָה,
מִמְּעִילִי, כִּבְיָכוֹל, רְבָבוֹ מָחִיתִי."
חצרו של קיבוץ, נתן אלתרמן
יוסף מביא את דיבתם הרעה של אחיו אל אביהם. הוא חולם על שליטה באחיו ובמשפחתו.
בעלי החלומות צריכים לבנות חיץ-לא-חיץ בינם לבין החברה שמסביב. רע הוא לוותר על החלום כדי לשמור על קשר עם החברה. רע הוא גם להקים את החיץ ולמחות את רבב דיבת החברה ממעיל החולמים, כדי לשמור את החלום בטהרתו.
כדי להמנע משנאת החולמים ולהפוך את החלום לרלוונטי, צריך להביא את דיבת האנשים בפניהם, להפוך את הדיבה לתוכחה, כמצוות "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא."*, צריך לדבר עם האנשים על הבעיות החברתיות, כבעיות של כולנו, ולא כבעיות של החברה. ולכן צריך גם לראות את הבעיות החברתיות כבעיות אישיות. הרבב על מעיל החברה הוא רבב על מעיל החולם, גם אם ניקה אותו מסביבת חברתו הקרובה. פתרון החלום הוא לא השלטתו על החברה שמסביב "מלמעלה", אלא גיוסה של זו אל מעגל החולמים וההולכים בעקבות החלום.
שבת שלום
שיר לשבת:

*ויקרא, י"ט, י"ז

וישלח – דרמה משפחתית

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ."
"וַיֹּאמֶר, מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי; וַיֹּאמֶר, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ."
"וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם, אֶל יַעֲקֹב, לְדַבֵּר, אִתּוֹ. וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד:  כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב, וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה."
"וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר.  וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ. בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם."
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי  מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ."
סופה של פרשת ויצא ותחילתה של פרשת וישלח מספרות את סיפור הפרידה של יעקב מלבן דודו וחותנו, ופגישתו עם עשיו. כמה הכנות עורך יעקב לקראת הפגישה עם האח שאת בכורתו וברכתו גזל במרמה, האח שרצה להרגו כנקמה, ומפניו ברח.
יעקב מתקרב בפחד אל גבולות הארץ שאליה קרא לו אלוהיו לשוב. ליתר ביטחון הוא מחלק את מחנהו לשניים, כדי להבטיח שלפחות חלק ממשפחתו ורכושו ישרוד את הפגישה עם זעמו של עשו. לפחות חמש משלחות פיוס עמוסות צאן ובקר הוא שולח אליו לפניו.
והנה מגיעה הפגישה, והיא פגישה בין שני אחים. זעמו של עשו שכך ומשובות הנעורים נשכחו. עשיו רץ אל יעקב, נופל על צווארו, מנשק אותו, ושניהם בוכים. עשו משמחה על פגישת אחים רחוקים, ויעקב מהקלה, על שעוולותיו נשכחו. לעשו אין צורך במתנות הפיוס, "מה ששלך, שלך" הוא אומר ליעקב. כשארץ כנען לא יכולה לשאת אותו ואת יעקב מרוב המקנה שלהם, הוא לוקח את רכושו ואת משפחתו ועוזב לארץ אחרת.
ולעומת מחילת העוולות הזאת, מעשם של שמעון ולוי בשכם.
יעקב מחפש מקום להשתקע בו, וקונה שדה בסמוך לעיר. שכם, בן נשיא מפונק, רואה את דינה, ביתו של יעקב, ואונס אותה. מעשה נורא, אבל ספק אם חריג בסטנדרטים של אותם הימים. לאחר המעשה, מדבר שכם על לב הנערה, ומבקש מאביו להסדיר את נישואיהם. לא ידוע מה הייתה תגובתה של דינה, אבל שכם הוא היחיד שמדבר אליה בכל הסיפור. כל שאר הדרמה מתרחשת אך ורק בין גברים. אביו של שכם ניגש לסדר את ההדורים, ומציע ליעקב הצעה נדיבה – ממון רב כמוהר, והצעה לנישואים הדדיים, כלומר השתלבות כתושבים בעלי זכויות מלאות בשכם. בני יעקב עונים לו במרמה, כאשר הם מציבים את הדרישה לביצוע ברית מילה לכל גברי העיר כתנאי לנישואין. יש המפרשים שיעקב היה שותף למרמה, לפחות בשלב הראשון. יתכן והכוונה הייתה להציע הצעה שתתקל בסירוב.
אבל חמור נשיא שכם מקבל על עצמו ועל בני עירו את ההצעה. שמעון ולוי, אחיה של דינה, ממתינים שלושה ימים, ואז נכנסים לעיר, הורגים בה כל זכר, לוקחים את דינה ויוצאים, לא לפני שהם בוזזים אותה ושובים את הנשים והילדים. פעולת תגמול טוטלית שמשאירה אדמה חרוכה. אין ספק שמכאן ואילך ידע כל מי שזומם לעשות מעשה נבלה כזה, ש"כן לא יעשה".
אבל האם כך ראוי לעשות? האם כך חכם לעשות? יעקב לא פונה אל הטענה המוסרית, לא טוען כנגד הפגיעה בעיר שלמה כגמול על מעשה של אדם אחד. האם הוא יודע שטיעון כזה, של מוסר כוונה, לא יעמוד בפני זעמם של אחיה של הקרבן? הוא פונה אליהם בשם מוסר האחריות. תוצאות המעשה יעכרו ויבאישו את שמו, ויעמידו אותו ואת משפחתו בסכנה. במקום השתקעות בארץ, עלולה להפוך משפחתו של יעקב לבלתי רצויה בכל מקום שבו תדרוך. שמעון ולוי עדיין שקועים בזעמם. הם לא מוכנים לקבל שיקולים מתוך שיקול דעת וחשבון פוליטי. "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ"?!? הם מטיחים כלפיו.
יעקב טועה. הוא אולי לא רצוי, אבל חיתתו נופלת על הערים השכנות. פעולת התגמול אכן מייצרת הרתעה. אבל למעשה כזה יש נשורת, יש השלכות עקיפות.
סמכותו של יעקב על בניו נשברת. ברגע שהוא מתיישב במקום חדש, בא ראובן בנו על בלהה, אחת מפלגשיו. יעקב שומע. כששמע מה עשה שכם לדינה, החריש עד שבאו בניו מן השדה. כששמע מה עשה ראובן לבלהה, הוא שומע ותו לו. אפילו לא נאמר שהחריש.

עוד מעט יעשו לו בניו מעשה נבלה כאשר ירמו אותו בדבר מות בנו יוסף. כשיבוא שוב הרעב על הארץ, לא ימצא מי מתושביה שיהיה מוכן לעזור לו. הוא יאלץ לשלוח את בניו למצרים לשבור שבר, ואחר ירד אחריהם ויעקר מארצו.

שבת שלום

שיר לשבת: 

ויצא – באר בשדה

"וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ – כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ."
וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל – לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן."
בשולי סיפור המפגש והתסבוכת המשפחתית של נישואי יעקב לבנותיו של לבן, אנו זוכים להצצה חטופה אל צורת ארגון חברתית של משפחות הרועים בחרן.
יעקב רואה בשדה באר, ומופתע למצוא שלושה עדרים בסמוך אליה, כנראה בשעות הבוקר, כאשר יש עוד שעות אור רבות למראה. ליד הבאר, בניגוד למעיין, אין צמחיה למאכל. סביר להניח שסביבת הבאר יבשה ורמוסה ברגלי הצאן, ורועה העדר יעדיף לשאוב ממנה מים להשקיית צאנו ולהוביל את העדר משם לאזור המרעה ללא עיכובים.
אבל המחסור במים מכתיב דרישה לתיאום חברתי, על מנת למנוע מלחמות רועים על השמוש במשאבי המים המוגבלים. התחרות על הגישה לבארות המים היא שכנראה הביאה לפילוג המשפחה ולחלוקת הארץ בין אברהם ללוט אחיו, והיא שערערה את יחסיהם של אברהם ויצחק עם מלכי הפלשיתים שבשטחם ניסו להתיישב. בחרן מצאו פיתרון מנע לסכסוכים, באמצעות הפיכת מי הבאר למשאב שהשימוש בו אינו יכול להעשות באופן פרטי. הצבת אבן גדולה על פי הבאר, גדולה מספיק בכדי ששלושה רועים לא יצליחו לגלגל אותה מעל פי הבאר, הופכת את המים לזמינים רק כאשר מתאספים כל העדרים. כך נבנה מצב שכל רועה יכול להשתמש במים רק כאשר נוכחים כל הרועים האחרים, והשימוש במים נתון לפיקוח ציבורי.
בבחירה להציב אבן ענק זו על פי הבאר, מכירים בעלי העדרים בכך שהמים, כמשאב טבע נדיר, אינם יכולים להיות רכושו הפרטי של בעל השדה, או של המגיע ראשון, אלא חייבים להיות רכוש ציבורי, שמותר לשימושו של כל אחד, במגבלות של פיקוח ציבורי. החלטה זו הופכת את משאבי הטבע מעילה למלחמה והזדמנות עבור תקיף להשתלט עליהם ולשעבד את הציבור בכוח שליטתו זו, למקור להנאת והתפתחות הציבור כולו כאנשים חופשיים.
תפיסה דומה בנוגע למשאבי הטבע, ובראשם האדמה, היא שהביאה את ראשוני הציונות לדרוש כתנאי התחלתי להגשמתה את הלאמת הקרקע, והפיכתה למשאב ציבורי.
"ואיכה זה אֹהַב אותך כיום, אדמה, אם עבדים זוחלים על פניך, אם מוציאים אותך אל השוק וקונים ומוכרים אותך על פסגותיך ועל עמקיך, ובחוצפה יֵאָמר: אני – בעלך."
שואל צבי שץ בשנת תרע"ח, ואומר:
"אחרי אלפים שנה הננו עומדים שוב על הקרקע, ודאגתנו הראשונה היא, שהקרקע תהיה לנו ולא לאלה שיבואו הנה לשם עסק ונִצול.
אדמה ושמים הם המזִינים את גופנו ונשמתנו, לכולנו הם, אסמינו לא יוכלו להכיל את כל הפרי, אם רק כולנו נעבוד, אם נתנגד נִגוד נמרץ לכל המונופוליות של בעלי-רוח על השמים ובעלי-כיס על האדמה."[1] 
הערת אגב: ברשומה שעסקה בפרשת חיי שרה ובקשר אל הארץ, פונה אברהם – דור ראשון לעליה, ששמע את קול אלוהים קורא לו "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" – ומורה לעבדו הנשלח לחפש אשה ליצחק בנו: "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ", אך אוסר עליו להשיב את בנו אל מולדתו של אביו. יעקב, דור שלישי ושורשי בארץ, נמצא בחרן כמו סבו אברהם בזמנו, אך בניגוד לאברהם, שומע את קול אלוהיו אומר לו "שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ"
 תמונת הרועים ועדרי הצאן, ופגישתו של יעקב עם רחל על פי הבאר בשדה היא מהתמונות הרומנטיות ביותר בתנ"ך. לפעמים צריך להיזהר מהרומנטיקה הזו.
"בנוף טרופי עינך קולטת כל דבר חוץ מבני אדם. היא תקלוט את האדמה החרבה, את פרי הצבר, את הדקל, וההר הרחוק, אבל היא תפסח תמיד על האיכר העודר בחלקתו… רק משום כך מקובלות הארצות המורעבות של אסיה ואפריקה כארצות תיירות."[2]
והנה, בדרכו המזעזעת והמשעשעת בעת ובעונה אחת, מזכיר לנו מרק טוויין בביקורו בארץ ישראל בקיץ 1867 את האמת הכואבת הזו, לאחר צפיה בעדרים המתכנסים ליד באר בשדה בסמוך לכפר נין בעמק יזרעאל:
"שוב ירדנו לעמק ונעצרנו לרגע ליד באר – מן הסתם, מימי אברהם. המקום היה שומם. כתלי הבאר היו מוגבהים כמטר מעל פני הקרקע, עשויים אבנים רבועות וכבדות בסגנון ציורי-המקרא… נערות שחומות, שחורות-עיניים ויחפות, עוטות בלויי סחבות ועונדות צמידי נחושת ועגילי זהב מזוייף, איזנו כדי מים על ראשיהן או דלו מן הבאר…
לפני תמונה מזרחית כבירה שאותה הערצתי פעמים אין ספור בתחריטי-פלדה עמומים ועתירי-צללים! אלא שבתחריטים לא היתה השממה, ולא הסחי; לא הסחבות; לא הפרעושים; לא תווי הכיעור; לא העיניים הטרוטות; לא הזבובים הלועטים; לא הבערות המטומטמת הנשקפת בפני האנשים; לא החבורות הטריות על גבי החמורים; לא הלהג הצורמני בלשונות לא נודעות; לא צחנת הגמלים; ולא הרעיון המתבקש מאליו שכמה טונות של אבק שרפה, לו הונחו תחת רגלי הנוכחים, והוצתו, עשויים היו להאדיר את הרושם ולהעניק לתמונה עניין אמיתי וקסם שלעולם ינעם לאדם להיזכר בהם, אף אם יזכה לחיות אלף שנה.
מיטב יופיים של נופי המזרח נשאר רק בתחריטי פלדה. אני שוב לא אתפעל מתמונתה של מלכת שבא בביקורה אצל שלמה, ואומר בליבי: נאה את גבירתי, אך רגליך אינן נקיות ואת מצחינה כגמל."[3]
שבת שלום
שיר לשבת:


[1] צבי שץ, "על הסף", קובץ "בעבודה", תרע"ח. המאמר המלא נמצא אצלי, אם מישהו מעוניין.
[2] ג'ורג' אורוול, "מרקש", מדוע אני כותב ועוד מסות.
[3] מרק טוויין, "מסע תענוגות לארץ הקודש".

תולדות – למי בכורה למי ברכה?

"וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים."
"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה."
"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים."
"וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'."
פרשת תולדות טומנת בתוכה פרשיה מתולדות האנושות. בפרשה זו נוטל יושב האוהלים את הבכורה מן הצייד.
זוג תאומים לא זהים עד מאוד נולדים ליצחק ורבקה. יעקב איש תם, יושב אוהלים. עשיו אינו איש השדה במובן המקובל בימינו. היום היינו קוראים לו "איש שטח". חי בחוץ, משתלב בטבע, צייד. עשו יודע לצוד, מכין מטעמים ערבים לחיך אביו. אבל צייד היא צורת קיום לא בטוחה. לא בכל יום מצליח הצייד ללכוד, ולפעמים הוא שב מהשטח עייף, רעב.
בשובו מן השטח, הוא פוגש את איש האוהלים, החקלאי הנודד, רועה הצאן שיודע גם לזרוע דגנים וקיטניות למשך העונה, ולחזור ולקצור. והנה פוגש הצייד הרעב את החקלאי, זה שמסתפק בבשר לעיתים נדירות כשאחת מחיות המשק מאבדת את יכולתה לתרום, אבל יש לו אספקה יציבה למדי של מזון פשוט וזול. חיטה שאפשר לאפות ממנה לחם, ועדשים שאפשר להכין מהן נזיד "אדום אדום" (האם אין אירוניה בכך ש"אדום אדום" משמש כיום
דווקא כמותג מוצרי בשר?).
הצייד הרעב נאלץ למכור את בכורתו לחקלאי בעבור נזיד עדשים. מכאן ואילך (ואולי עוד קודם) בז הצייד למעמד הבכורה. מה תיתן הזכות החברתית של בכורה וירושת שטח למי שנודד בעקבות הציד. החקלאי, מצדו, בז לציידים, הפראים, האלימים. שתי דמויות הציידים המקראיות, נמרוד ועשיו, שתיהן דחויות בידי הממסד הרוחני הישראלי-יהודי שכתב את ארון הספרים.
הנה באה תקופת רעב נוספת, ויצחק עוזב את באר לַחַי-רֹאִי (כנראה לא רחוק מחברון), והולך אל ארץ גרר. אלוהים מזהיר אותו לא להרחיק עד מצרים, שם יהפוך לגר חסר אדמה, ואולי אף לעבד, כפי שמשתעבדים אנשי מצרים למלכיהם בתקופות הרעב.
אצל הפלישתים בחבל גרר לומד יצחק, החקלאי-הרועה יושב האוהלים מהר חברון, את סודות גידולי השדה. שם, בשדות החיטה הרחבים של מישורי צפון הנגב זורע יצחק וקוצר מאה שערים. אך ברגע שהוא צובר שם רכוש ועדרים, הוא נדחק על ידי שכניו הפלישתים בחזרה אל המדבר. עד ימיו של דוד המלך דחקו הפלישתים ורכב הברזל שלהם את בני ישראל ממישורי השפלה והעמקים אל האזורים ההרריים של יהודה ושומרון.

והנה בערוב ימיו מתגעגע יצחק למעדני הצייד של בנו, ומבקש ממנו לצאת ולצוד לו סעודה אחרונה. אבל עד שחוזר עשו ממסע הצייד, מערימים עליו שוב אחיו החקלאי ואמו, גם היא ממשפחה חקלאית ממושבות אבותינו בארם נהריים. יצחק שכהו עיניו, לא מסוגל להבדיל יותר בין מעדני בשר הציד לבין מאכלי בשר העדר חקלאי, ובין ידיו השעירות באופן טבעי של עשיו לבין לבושו המלאכותי השעיר של בנו יעקב. אבל אולי יצחק עדיין צלול יותר ממה שנרמז מהכתוב. יצחק המתאווה בפעם האחרונה למעדני בשר הציד, מתמוגג מריח בנו, שהוא "כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'", ומברך אותו בברכה "חקלאית" מאין כמוה: מטל השמים ומשמני הארץ (אולי זיתים?), ורוב דגן ותירוש. ברכתו של יצחק למי שהוא חושב שהוא בנו הצייד, ברכה שתתממש רק לאחר שישובו  לארץ צאצאיו שלא נמנעו מלרדת למצרים, היא ברכת המעבר מהצייד אל פירות הזית, החיטה וגפן, אל ברכת החקלאות הארץ-ישראלית.

שבת שלום

שיר לשבת:

חיי שרה – הבחירה באישה והבחירה בארץ

"כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד, אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם:  הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה… וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה."
אברהם, העולה הראשון, ואולי כמו כל עולה ומהגר אחריו, לעולם לא יגיע הביתה. לעולם ובכל רגע בארצו החדשה, לא יפסיק הזמזום החרישי ברקע, צרימה של זרות, זיוף קל שלעולם לא מאפשר הרמוניה בבית החדש. המעבר לארץ חדשה הוא לעולם התחלה שאין לה סוף. פרשת חיי שרה, שרוב עלילתה מתרחשת בארם נהריים, מספרת את סיפור הבחירה הסופית בארץ ישראל.
הוֹי, אַרְצִי, הוֹרָתִי, מַדּוּעַ
כֹּה שָׁדוּף נוֹפֵךְ וְעָצֵב?
זִכְרוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת
בְּלִי מֵשִׂים עוֹלֶה עַל הַלֵּב
המשוררת רחל בשירה הנפלא מבכה את עצב הנוף בארצה, הורתה שבה בחרה, אל מול זכרונה של האם החורגת, הזרה, שבה נולדה וגדלה. וגם אברהם, עוד לא יהודי אבל כבר נודד, מתקשה להרגיש בבית בארץ שעדיין אינה ארץ-ישראל. הוא מרגיש זר בין הכנענים יושבי הארץ, ולא רוצה להשיא את בנו לאחת מבנותיהם, ולכן הוא שולח את עבדו לחפש אשה לבנו בארצו, במולדתו שאותה עזב.
אבל חיפוש האישה הוא פתח, הזדמנות להתחרט. החיים האישיים מזמנים ליהודי הארץ-ישראלי את הפיתויים לצאת, לחפש אישה, לחפש פרנסה, ללמוד, לחפש חיים נוחים יותר. לפי משרד הקליטה – מספר מדהים של כ 700,000 ישראלים לשעבר עזבו את ישראל וחיים בחוץ לארץ.
אברהם בוחר לקבע את חייו בארץ ישראל, לא בגלל מה שיש בה בימיו, אלא בגלל ההבטחה שהיא טומנת בחובה, בגלל היותה ארץ ההבטחה. בארץ ישראל לבדה טמונה ההבטחה, שהיום רלוונטית לא פחות (ואולי יותר) מבימי אברהם, הבטחת האפשרות להפוך להיות מולדת לעם היהודי. הבחירה בחיים בארץ-ישראל היא הבחירה במפעל החיים של הפיכתה האקטיבית לארץ מולדת. כפי שכותב אהרון דוד גורדון:
 
די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצי-ישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ-ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו. בארץ ישראל אין אנו זורעים לרוח, ואיננו יוצרים לריק, להבל ולבהלה.
בבחירה להפוך את ארץ ישראל לארץ מולדת יש מימד הרואי, אבל בצורתה הממשית היא תמיד מגולמת בהחלטות היומיום האישיות שבחיים: מה ללמוד, במה לעבוד, איפה לגור, באיזו שפה לדבר. אחד הצעדים העיקריים בבחירה של אברהם הוא אישי ופרטי מאין כמוהו – הבחירה לקבור את אשתו במקומו החדש. ההכרעות המוסריות הקשות ביותר לאדם השואף להגשים את האידיאלים שלו הן ההכרעות הנוגעות לעתיד ילדיו. הבחירה לגור בעיירת פיתוח כדי ליצור שותפות עם תושביה היא צעד אחד. ההכרעה לשלוח את הילדים שלך למערכת החינוך הציבורית המקומית, ולשחק בגן ציבורי זרוע זכוכיות, למרות זמינותן של אפשרויות פרטיות אחרות – היא כבר סיפור אחר לגמרי. ההכרעה להטיל על ילדיך את תוצאות הבחירה שלך היא אולי המחויבות האולטימטיבית.   
אברהם מפגין בפרשה הקודמת את נכונותו להקריב את חיי ילדו על מזבח אמונתו באלוהים. בפרשה זו הוא מכריע בהנחיות לעבדו את כיוון חייו של בנו – "רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה". יצחק, יליד הארץ, לא יעזוב את מולדתו. לא תהיה לו ארץ אחרת, מולדת חורגת להתגעגע אליה. 
לרבים רבים הבאים אלינו… או הילודים כאן – עדיין לא הפך החוף הזה בית. תפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו.
ברל כצנלסון
שבת שלום
שיר לשבת:

וירא – שופט כל הארץ

"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר:  הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ – הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט."
"וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם:  אַל נָא, אֲדֹנָי… וְאָנֹכִי, לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה – פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה, וָמַתִּי. הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה, לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר; אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה… וַיֹּאמֶר אֵלָיו – הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ, גַּם לַדָּבָר הַזֶּה:  לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ."
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ, בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר  לָקַחְתָּ, וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ; וַיֹּאמַר – אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא, וְהִיא-גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא; בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי, עָשִׂיתִי זֹאת."
מידות החסד והדין הולכות ומהפכות את פרשת וירא, ומתחלפות בה בערבוביה.
הכנסת האורחים של אברהם, אל מול מנהגי הלינץ' של אנשי סדום. לוט, המגן על אורחיו בחרוף נפש, אבל מציע להקריב את בנותיו במקומם, ונקמת הגורל הטרגית שמביאות עליו בנותיו. אברהם, הכועס על דרישת שרה לגרש את בנו הבכור, אבל נענה לדרישת אלוהים להקריב את בנו השני, ובשני המקרים משנה את דעתו בעקבות התערבות משמים.
אבל לא רק אלוהים ומלאכיו מתערבים וגוזרים את דינם של בני האדם, אלא שבני האדם מתערבים בדינו של אלוהים. אברהם אינו סתם "ירא אלוהים". הוא לא רק ירא מאלוהים. הוא גם ירא לאלוהים. אברהם הוא אדם מאמין באמת – הוא מאמין באלוהים כמו שאנחנו מאמינים באדם. הוא מאמין שאלוהים יכול להיות טוב כפי שאברהם מאמין שאלוהים צריך להיות, כמו שאנחנו מאמינים שהאדם מסוגל להיות טוב יותר ממה שאנחנו פוגשים אותו ביום-יום. האמונה הזו מאפשרת לנו להציב ציפיות. והציפיות האלה מאפשרות לנו להתאכזב כאשר הן נכזבות, ולהציב את הדרישה להיות טוב יותר. וכך אברהם מאמין באלוהים שופט כל הארץ. וכאשר אלוהים מודיע לו את העונש שגזר על סדום וערי הכיכר, מטיח בו אברהם: "איזה מן משפט זה? חָלִלָה לְּךָ! לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע? וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע? זה הצדק שלך? הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!?"
אבל אולי הדרישה הזו מעט גדולה מדי? דורשת מדי? מאמינה מדי? אברהם ממשיך בתיקון בשלבים – ומתמקח עם אלוהים, מציע לו פיתרון שהוא יכול לעמוד בו: "אולי תוותר אם תמצא 50 צדיקים? ואם יחסרו חמישה, על חמישה תחריב?"
והנה, לאחר שאברהם מצליח להציב את הדרישה על עשרה צדיקים בלבד, מחלץ אלוהים את לוט, כדי שלא יספה צדיק עם רשע. לוט, על הדרך, עוד מצליח להביא את אלוהים לחוס על אחת מערי הכיכר בטיעון שהוא מעדיף לברוח לשם ולא להרים.
ואם אברהם ולוט מתעקשים על ההבחנה בין צדיק ורשע, בא אבימלך מלך גרר ומתעקש על "כָּל הָאָרֶץ".  אלוהים נגלה אליו בחלום, ופותח את השיחה באמירה הידידותית "הִנְּךָ מֵת", על שלקח לאשה את שרה, שאברהם שוב הציג כאחותו. "מה אתה קופץ?" עונה לו אבימלך. "דבר ראשון, לא נגעתי בה. דבר שני, שניהם הציגו את עצמם כאח ואחות. פעלתי בתום לב ובניקיון כפיים." צדק הוא מוסר אוניברסאלי, ואת אותן אמות המידה של צדק שאלוהים מפעיל בסופו של דבר כלפי אברהם ולוט, דורש אבימלך להחיל על כולם:
"אֲדֹנָי! הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?
ובחריגה מתקופת המקרא ומהטקסט המקראי, היישר אל תקופת סיום המקרא (כפי במתוארת במסכת גיטין, נ"ו, ב'), אומר אספסיאנוס לר' יוחנן בן זכאי הנמלט מבריוני ירושלים הנצורה: "אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה – לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון?
שתק ר' יוחנן.
קרא עליו רב יוסף – ויש אומרים ר' עקיבא – היה צריך לומר לו: נוטלין צבת ומסלקין את הדרקון והורגין אותו ואת החבית מניחין"
ואנחנו ממשיכים לעמוד בכל רגע מול הדרישה לעשות משפט על פני כל הארץ, ולהבחין בין צדיק ורשע.
שבת שלום

לך לך – ההצבר המתקרא ראשוני

"וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר, וַחֲמֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.
…וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה, אֲנָשִׁים; וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.
… וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ… וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. "
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם:  תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶלמֶלֶךְ סְדֹם:  הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם."

ניסיון להתהלך בפרשת לך לך, אזור דמדומים.
רגע לפני סיומה של פרשת נח, כבר הולך לו אברם מביתו וממולדתו, בכיוון ארץ כנען. הוא לא הולך מבית אביו, אלא עם בית אביו תרח. תרח, "משנה מקום משנה מזל", לוקח את בנו אברם עם אשתו העקרה, ואת לוט נכדו, יתומו של בנו הרן שכבר מת, ועוזב את אור כשדים בכיוון ארץ כנען. בדרך הם עוצרים בחרן.
רק לאחר מות אביו בחרן, כאשר הוא כבר מחוץ לביתו, למולדתו ולבית אביו, שומע אברם את קול אלוהים הקורא לו, ונכנס לארץ כנען. במשך הפרשה ממשיך אברם להתהלך ברחבי ארץ כנען ושכנותיה: יורד למצרים וחוזר, מחלק את הארץ בינו לבין לוט, יוצא לפשיטת חילוץ נועזת מצפון לדמשק ומתיישב באזור חברון. גם אם המתין לקול אלוהים לפני שהגיע לארץ, לא נראה שהוא ממתין לאישורו כדי לצאת ממנה. מדי פעם מדבר אליו אלוהים, מבטיח הבטחות, כורת בריתות. אברם לא תמיד מגיב. לפעמים הוא בונה מזבחות. לפעמים נופל על פניו. כשאלוהים מבטיח לו ששרה, בגיל תשעים ורגע לאחר שהחליף את שמה הקודם שרי, תלד לו ילד – הוא נופל על פניו וצוחק. "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ." הוא מבקש.

גם נורמות מוסר לא ברורות מרחפות באוויר הפרשה. אברם, המגלה נדיבות כאשר פורצים סכסוכי רועים בין אנשיו לבין אנשי לוט ונותן לו לבחור את חלקו בארץ, מתיר לאשתו לעשות כטוב בעיניה בשפחתה הגר, וזו מענה אותה ומבריחה אותה אל המדבר, כשהיא נושאת ברחמה את בנו הבכור העתיד להוולד.
כאשר יורד אברם למצרים מתוך רעב, הוא מציג את אשתו שרי כאחותו, ומאפשר לה להלקח אל ארמון פרעה בזכות יופיה. הוא מסביר לה, ולאור מנהגי האזור כפי שהם משתקפים בסיפורים אחרים, מאוד ייתכן שיש לו על מה להסתמך, שאם ידעו שהיא אשתו – יהרגו אותו וייקחו אותה. בתמורה לשרי, מקבל אברם רכוש רב מפרעה, איתו הוא גם חוזר ממצרים לאחר שפרעה מגלה את התרמית ומשלח אותם מארצו.
כאשר פוגש אותו מלך סדום לאחר שובו ממבצע החילוץ של לוט ומשפחתו מידי כדרלעומר, הוא מסרב באופן מופגן להנות מהשלל שנילווה לפעולה המוצלחת. מה מקור ההבדל הזה? מדוע מוכן אברהם להנות ממה שקיבל במרמה, ומסרב להנות ממה שלקח בצדק? האם מנקודת המבט של בעל הון בארץ ישראל יותר קל לוותר בצניעות מופגנת, מאשר מנקודת המבט של פליט רעב במצרים?  האם שונה יחסו של אברם למלך זר בארץ זרה, מאשר למלך שכן בארץ כנען?

תהיה עולה אצלי בהקשר לסיפור הזה: כיצד הופך אדם פשוט לבעל הון? כיצד יכול עובד הגון לצבור את ההון הראשוני, שממנו הוא יכול להתחיל להפעיל אחרים ולהתפרנס מעבודתם? אברם, הפליט הרעב שירד למצרים, הופך בעקבות מעשה המרמה לבעל עדרים ובעל עבדים שמסוגל לגייס שלש מאות ושמונה עשר מהם למבצע צבאי משפחתי על מנת לשחרר את אחיו, גם הוא כנראה בעל רכוש לא מובטל.

האם כל מהלך של צבירת הון ראשוני הוא מהלך של השגתו, במעשה של מרמה, בלקיחה בכוח, בקשרי נישואין, בירושה, מידיו של אחר? מתי הופך ההון הראשוני הזה להון נטול ריח, שמקורו נשכח, והוא מעשיר בצדק וביושר את בעליו? מתי נשכח העוול שנגרם לשפחה שילדה לפני גבירתה בן בכור לראש המשפחה? כמה זמן חולף עד שהסיפור הראשוני הופך לסיפור אבות נשכח, שרוי בדמדומים? 

שבת שלום
שיר לשבת: