וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט-מָוֶת – וְהוּמָת: וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא – כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי; וְלֹא תְטַמֵּא, אֶת אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.
לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ – וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.
לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם: הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.
לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ – בַּטּוֹב לוֹ; לֹא תּוֹנֶנּוּ.
כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ; וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן.
כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ; וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ.
כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה – לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד; וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה.
וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע – וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ, לֹא יֹסִיף: פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה, וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ.
לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן: גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה: גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ – לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה: כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל.
פרשת השבוע שלנו היא אוסף נפלא של ציורי חיים, של התרחשויות אנושיות חיות וציוויים מוסריים (חלקם כבר לא נראים מוסריים כל כך בקנה המידה של ימינו) בנוגע אליהם: השור האובד, החמור הנופל, העבד הנמלט והאישה הנחלצת לעזרת בעלה בקטטה. ציוויים אלה, העוסקים בסיטואציות היום-יום, מפגינים את הכרת המורכבות וחולשות האנוש מצד אחד, ומצד שני מציבים תביעה מוסרית עמוקה להתנהגות אנושית הוגנת בין אדם לרעהו. יש בהם ממידת הדין וממידת הרחמים, שביחד מנסות לצייר מידה של צדק.
ציווים אלה דורשים למשל, לצד מיצוי הדין עם העבריינים – מיצוי שיכול להגיע עד מלקות ועד עונש מוות – את השמירה על צלם האנוש שבהם. העבריין הוא אדם הראוי לעונש, אבל אדם ולא חיה. אסור להכות אותו יתר על המידה שמשפילה אותו בעיני הזולת. מותר אפילו להרוג אותו, אבל יש לקבור אותו, כי הימנעות מקבורה תהיה התכחשות לצלם האנוש שלו.
דרישה נוספת היא כיבוד רכושו של הזולת: התורה אוסרת עלינו להיות אדישים לרכושו של הזולת, גם כאשר הוא מונח הפקר או משוטט ללא בעליו. הכבוד לרכוש הזולת הוא כבוד אל הזולת עצמו. השבת האבדה לבעליה, או ההשגחה עליה עד שיבוא בעליה לבקש אותה היא הכרה בכך שגם לזולת יקר רכושו כמו שהוא יקר לי. שגם הוא קשור לרכושו כמו שאני קשור לרכושי. שגם הוא אדם כמוני.
הציווי אוסר עלינו להתעלם ממצוקת הזולת. אם הוא מזיע ומתאמץ להרים את חמורו או שורו שכרע בצד הדרך, עליך להצטרף אליו ולהקים ביחד איתו את הבהמה שנפלה. "לא תוכל להתעלם" קובעת הפרשה, ובעצם שואלת "איך תוכל להתעלם?" איך תוכל לראות את מצוקת אחיך, ולא לראות בה את השתקפות מצוקותיך שלך? איך תוכל להתעלם ממצוקתו, ובכך להתעלם מהיותו אדם כמוך, ולכן נזקק לעזרה מפעם לפעם.
ועוד ועוד: העבד הנמלט המופיע בגבולך ומבקש מקלט: איך תוכל להתעלם ממצוקתו ולהסגיר אותו בחזרה אל אדונו? איך תוכל לעמוד לצד החזק המתעקש על המותרות, אל מול החלש המבקש להשיב את חירותו ששועבדה?
איך תוכל להלין את התשלום על עבודת השכיר שעבד כבר למענך, ולהותיר אותו ממתין ורעב? איך תוכל אתה, מי שיש לו מספיק כדי להלוות לאחרים, לקחת מהחייב לך – שאין לו דבר בעל ערך פרט ללבושו – את מעילו, ולהשאיר אותו ללא כלום ורועד מקור בלילה.
איך תוכל לדחוק את החלש ולעשוק אותו בריבית נשך? איך תוכל לנצל את חולשת הזולת כדי לגרום לו אי-צדק במשפט?
גם בחברה המתפלגת לחזקים וחלשים, לבעלי רכוש ודלים, לכאלה שיש להם די כדי להלוות לאחרים וכאלה שנאלצים ללוות ולא תמיד מצליחים להחזיר, גם בחברה שכזו, ואולי דווקא בחברה שכזו, מוטלת החובה לשמור על כבודם של החלשים, לשמור על צלם האדם שלהם.
אחת הדוגמאות היפות של פרשה זו היא דוגמת בעל החוב, הבא לקחת את הרכוש שהעמיד הלווה כערבון להלוואה. הצדק עם בעל החוב, והערבון ינתן לו. אבל לא יקוב הצדק את כבודו של החייב. הציווי אוסר על בעל החוב להיכנס אל ביתו של החייב ולקחת את הערבון. מייד עלתה לי לראש התמונה של פועלי גביית החוב המודרניים: דופקים בדלת, נכנסים לבית, ואל מול פני בני המשפחה, בני הזוג, ילדי החייב, לוקחים את הטלוויזיה, לוקחים חפצים, לוקחים חלקי חיים. למול תמונה זו מצווה התורה על בעל החוב להמתין מחוץ לבית החייב. החייב הוא זה שצריך להוציא את הערבון אליו החוצה. כך תקטן הפגיעה בבני הבית. לא כניסה פולשנית של זרים, אלא אחד מבני הבית מוציא את הדברים החוצה. אפשר לרכך את המקרה בהסברים. אפשר אולי אפילו להציג את המקרה בכלל בצורה אחרת, כאילו החייב הוא החזק, שמשאיל את הציוד למי שביקש אותו בחוץ.
התמונה היפה ביותר לטעמי היא זו של ההלך העובר ליד השדה או הכרם. מידת הצדק קובעת שגרעיני החיטה וענבי הכרם הם רכושו של בעל השדה. מידת הרחמים אומרת שראוי לנדב מעט אוכל להלך הרעב שעובר בדרך השדות או הכרמים.
כיצד מאזנים את המתח הזה? נותנים היתר להלך להנות מרכוש שאינו לו. לגזול מעט רכוש אחרים. דרוש כוח על אנושי וצדיקות יתרה כדי לעבור רעב ליד שפע מזון ולא לקחת מעט כדי לשבור את הרעב. מכיוון שהתורה היא תורת חיים, היא אינה מציבה רף שדורש צדיקות יתרה או כוח רצון על אנושי. היא מציבה את הדרישה במידת אדם. היא מתירה, ומגבילה את ההיתר באיסור להפוך את ההיתר הזה להזדמנות לגזל. מותר לאכול במקום כדי לשבור את הרעב, אבל אסור לקחת צידה להמשך הדרך. מותר לקחת גרעיני שיבולת ביד כדי לכרסם, אבל אסור לקצור אותם בצורה מאורגנת. ההיתר המוגבל הזה מציב לנגד עיני ההלך את בעל השדה או הכרם, שנעדר במקרה משדהו. אם היה נוכח, הייתה זו רשעות ואטימות מצידו לסרב לכבד את ההלך באשכול ענבים או בכמה שיבולי חיטה, אבל ברור שהיה מתנגד לכך שההלך ימלא את כליו.
התורה מציבה את היסוד לחברה אנושית צודקת דרך מערכת שמשקפת לאדם את הצד האנושי המשותף לו ולאחרים, דרך הדרישה שתנוסח מאות שנים מאוחר יותר בביטוי "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך". בעיקר, היא מציבה את היסוד הזה דרך יחס אנושי לשומריה, והעמדת ציווים שאינם אוטופיים, אלא יום-יומיים, במידת אדם. אם אתה משתמש באבן שבכיסך ככלי מדידה, אתה מחוייב להחזיק אבן אחת. למדוד לזולת כפי שאתה מודד לעצמך. בבית תחזיק כלי אחד, את מה שאתה דורש מזולתך, עליך לדרוש גם מעצמך.
צדק והגינות יהיו לך, למען יאריכו ימיך. כל עוול הוא תועבת ה'.
זו התורה כולה על רגל אחת. ואידך זיל גמור, לך תלמד. זוהי נקודת היסוד. מכאן והלאה, תפקיד האדם הוא ללמוד מתוך חייו כיצד לבנות את צורות החברה המקיימות את היסוד הזה. כדבריו של א.ד. גורדון:
"מה דעלך סני לחברך לא תעביד… ואידך פירושא – זיל גמור" . פה מתבטא המוסר של היהדות לא רק בחלקו הראשון והעיקרי של המאמר: "מה דעלך סני לחברך לא תעביד", כי אם גם בחלקו השני; ואידך פירושא – זיל גמור, לך השלם, למוד, השתלם!
… פה, בכל יחסו של הלל אל עובד האלילים, שבא לבקש מפיו תורת חיים, מורגש איזה מעוף נפשי כביר כוח וצנוע, מעוף לא מעל השטח אל ענני שמיים, אל מעל לכל חיים, כי אם מתוך עומק חיוני אל מעבר לכל גבולים, החוסמים את החיים, בכל מסירותו של הלל לתורה הכתובה והמסורה, בכל הכירו את הצורך לאדם חי או שבא לחיות באותם התנאים ללמוד לדעת את תורת החיים, המתאימה לאותם החיים, אתה מרגיש כי עיקר העיקרים הוא בעיניו סוף סוף הפעולה העצמית החופשית של האדם, שהיא המחדשת את החיים, שהיא עצם החיים ולפיכך – עצם תורת החיים.
שבת שלום
שיר לשבת:
עמדת תצפית 