יום הדיין – מה היה הרציונל של דיין?

בעקבות הרשומה הקודמת על המאבק על קווי הסיום של מלחמת יום הכיפורים, שני מגיבים ביקשו שאסביר מה היה הרציונל של דיין, כי בכל זאת, זה דורש הסבר. הבעיה היא שלהסביר את זה ברצינות ובצורה מבוססת זו עבודה מקיפה למדי, אז אני אשתדל להסביר בקצרה ׁ(יחסית) איך אני מבין את העניין. 

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

יום הכיפורים – המלחמה על קווי הסיום של המלחמה

ברשומה הקודמת על המלחמה עסקנו במחלוקת על היקף גיוס המילואים בבוקר ה-6.10, שנבעה מהמחלוקת בנוגע לדרך התגובה הרצויה של צה"ל להתקפה מצרית-סורית: האם לגייס כוחות בהיקף גדול שאולי ירתיע את סאדאת ברגע האחרון מפתיחה במלחמה, ובכל מקרה יאפשר לנקוט במתקפת-נגד מגיבה, כפי שביקש הרמטכ"ל, או להסתפק בגיוס חלקי להגנה בלבד, גם במחיר של קשיים גדולים יותר ביום המלחמה הראשון, ולגייס את שאר מערך המילואים בהתאם לצורך. בסופו של דבר, שילוב ההתרעה הקצרה מהצפוי והעיכוב שיצר דיין הביאו להתממשות ההעדפה של דיין – בלימה על בסיס הכוח הסדיר וללא מתקפת-נגד מקבילה. התוצאה היתה משבר השעות הראשונות והלילה הראשון של המלחמה, בהם הצליחו המצרים לצלוח את התעלה והסורים לכבוש שטח גדול בדרום רמת הגולן, במחיר אבדות קשות לכוחות הישראליים שניצבו מולם.

כפי שכתב אחיה יצחק במאמרו "שלושה מודלים של התפיסה התיאורטית של הפוליטיקה":

בחברת המונים מודרנית, שיש בה גיוס כללי ותקשורת המונים, לא יקום שום פוליטיקאי נגד מלחמה שכבר החלה. המאבק בין המנהיגים מתנהל על דרך ניהולה של המלחמה: היכן ועל מי להנחית את המהלומה העיקרית, אילו הישגים למנוע מהאויב ואיזה – לא, לאיזו תוצאה לחתור, מה לראות כהישג, מה כנצחון, מה כתבוסה וכו'

אפשר בהחלט לטעון שהדיון על גיוס המילואים בבוקר ה-6.10 התנהל מבחינת הצמרת הישראלית למעשה כבר לאחר התחלת המלחמה (הגם שהקרבות עצמם טרם פרצו). משבר קרבות הבלימה, לאחר שפרצו הקרבות, היווה את תחילת המאבק בתוך ההנהגה על דרך ניהולה של המלחמה, ובעיקר על המצב והקווים שבהם רצוי לסיים אותה.

להמשיך לקרוא

על סדר היום: אלימות משטרתית, שלמה בן-עמי והפלסטינים, משבר החקלאות וקרן המטבע

כמה דברים מעניינים (באמת, יש כאן כמה פנינים) שנאספו אצלי בתקופה האחרונה ושווים תשומת לב.

להמשיך לקרוא

המלחמה על קווי הפתיחה של המלחמה והרקע האסטרטגי של מחלוקת הגיוס בבוקר השישי באוקטובר

הדיון על "המחדל" ועל היהירות מונע לעיתים את זיהוי המהלכים המשמעותיים אפילו כאשר הם גלויים לעינינו ונאמרים כמעט במפורש. כדי להבין אותם, צריך לוותר על שיח המחדל והדיון הפסיכולוגי האם האנשים בצמרת המערכת הם טיפשים או יהירים, ולהתחיל לבחון את ההחלטות שלהם בהתאם להקשר הצבאי-פוליטי הקונקרטי שבו הם פעלו, והמושגים הרלוונטים לגביו. ברשומה הזו בסדרה על מלחמת יום הכיפורים, אתמקד במחלוקת על גיוס המילואים בבוקר ה-6.10. 

להמשיך לקרוא

על סדר היום: פלסטינים ופרות חלב

התהליכים האזורים והפנים פלסטיניים בסוגיית עזה ממשיכים להתגלגל, ובינתיים ממשלת המחנה האנטי-לאומי (בהובלת צמרת אנשי "הציונות-הדתית" במשרד החקלאות) ממשיכה להיערך לפירוק המערכת הלאומית ומסירתה לידיים של בעלי הון פרטיים, הפעם בתחום ייצור החלב. וגם בונוס קטן שגיליתי במהלך הכנת הרשומה – על מקורות המימון של הימין הקיצוני). 

להמשיך לקרוא

השיר החשוב של התקופה – ז' – מצבת השטן

חברים מסביבי פחות הסכימו, אבל אני מצאתי את האלבום "הגיבורים שלי" של אריאל הורוביץ (2014) כאחד המעניינים והחשובים במוזיקה העברית של השנים האחרונות. את הדברים צריך לקחת בערבון מוגבל, מכיוון שהבקיאות שלי במוזיקה וההבנה בתחום המוזיקלי שלי מוגבלת מאוד, ובכל זאת.

אז למה אני חושב שהוא חשוב? כי הוא משלב באופן חריג את האישי והציבורי. הוא לא מתמקד בשאלות מי אני ומה קורה לי (כמו חלק ניכר מהמוזיקה שלנו), אלא בשאלה מי אנחנו ומה קורה לנו. ואת התשובות לשאלות הוא נותן באופן אישי, אבל מתוך עושר היסטורי וחברתי, שקושר מגוון של מקורות השראה ונקודות ייחוס.

מהשיר הקודם על רבקה ספיר ונעמי שמר, האלבום מתקדם שורה אחת למעלה וזז שתי מצבות הצידה בבית העלמין של כנרת, ומגיע אל מצבת השטן.

"מצבת השטן", קברו של נתן איכר, הוא אחד הקברים המוכרים ביותר בבית העלמין בכנרת, וכשמביטים במצבה המאוד ייחודית הזו, אפשר להבין למה:

להמשיך לקרוא

על סדר היום: שכר המורים והלאומיות הפלסטינית

ליאור דטל פרסם כתבה מעניינת ב"דה-מרקר" שהמערכת הצליחה כמובן למסגר בצורה נוראית בכותרת המשנה, אבל בכתבה עצמה יש כמה נתונים חשובים מאוד על שכר המורים, גם אם חלקם לא מקבל הדגשה מספקת.

שני אינטלקטואלים פלסטינים שהיו מעורבים במו"מ מול ישראל מפרסמים בניו-יורקר אזהרה מפני העתיד , שמעידה גם על המצב העגום של הפלסטינים.

להמשיך לקרוא

הבט סביב: המאבק (האמיתי) על הריבונות בהר הבית

השיח הישראלי בשבוע האחרון, מאז פתיחת הר הבית מחדש ביום ראשון, במהלך ימי המתיחות של השבוע וגם אחרי שהצטבר מחיר הדמים של יום שישי (שצריך להגיד שחלק ממנו מקרי, בהתחשב במספר נסיונות הפיגועים המסוכלים בפגיעות קלות או ללא פגיעה באופן יום-יומי), התמקד במערכת קבלת ההחלטות של הצד הישראלי. זאת בין השאר מכיוון שהניח כמובן מאליו שהצד האסלאמי יגיב באלימות קשה להתעקשות הישראלית. ההנחה הזו נכונה למדי במימד של בחירת הצד האסלאמי באלימות קשה, אבל היא שמה הרבה יותר מדי משקל על ישראל והיכולת שלה להימנע מכך. השגיאה נובעת להערכתי במיקוד יתר (מובן בחלקו, שגוי ומזיק מאוד בחלקו) בישראל ובקו העימות הבולט בינה לבין הערבים והמוסלמים, תוך התעלמות (במידה רבה מתוך בורות, שנובעת במידה מסויימת מעצלות מחשבתית) מקו התפר הפחות בולט אבל המשמעותי יותר שעובר בין ערבים לערבים (וגם לכמה לא-ערבים) ובין מוסלמים ומוסלמים. רשומה זו תביא נסיון להביט אל קו העימות הזה, שלאורכו מתנהל המאבק האמיתי על הריבונות בהר הבית.

להמשיך לקרוא

משחקים באש: פרובוקציה מגנומטרית

נקודת מבט ותרחישים אפשריים לקראת יום שישי מתוח בירושלים.

ביום שישי שעבר הפרה חוליה חמושה של ארבעה ערבים אזרחי ישראל (שלושה אזרחי ישראל בודאות, הרביעי בסבירות כמעט ודאית) את הסטטוס קוו בהר הבית. שלושה מתוכם הגיחו מתוכו, ירו והרגו 2 שוטרים ששמרו על אחד מהשערים ונמלטו בחזרה. להמשיך לקרוא