לפני כמה ימים האזנתי לפרק בפודקסט "שיר אחד" (של תאגיד השידור הציבורי. יש תמורה לאגרה) שעסק בשיר המופלא "ליל חניה" של נתן אלתרמן, שזכה ללחן מופלא לא פחות של יאיר רוזנבלום, ולביצוע נהדר של חנן יובל, אפרים שמיר וירדנה ארזי.
השיר נכתב בשפה מורכבת ובמבנה לא פשוט, והלחן המורכב של רוזנבלום (וגם הביצוע הסוחף) לא מקלים על הבנתו. אז בתור מי שסבור שהבנה מתחילה מהבנת הנקרא, החלטתי לעשות מעשה (שלא ייעשה?) ולהכין אותו להבנת הנקרא. להמשיך לקרוא
לכבוד יום הרצל, אני מעלה כבוד יום הרצל, אני מעלה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: \"מסע לארץ ישראל בשנת ת\"ת באלף השלישי\" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), \"תל-אביב\" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו\"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).\nכל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר \"חברת השוק\" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת \"השוק החופשי\". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.\nבשונה מהאוטופיה התנ\"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.\nישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.לה כאן מאמר שכתבתי לפני שלוש שנים, ובסוף לא פורסם בבמה שיועדה לו. במאמר סקירה של שלוש אוטפיות ציוניות: "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת באלף השלישי" שכתב אלחנן לייב לוינסקי (1892), "תל-אביב" (אלטנוילנד) שכתב הרצל (1902), ו"ירושלים הבנויה שכתב בוריס שץ (1918, פורסמה בשנת 1924).
כל שלוש האוטופיות מתארות מבנה חברתי שונה באופן יסודי מאשר "חברת השוק" הליברלית, ושלושתן מציגות חברה החותרת לחזון של שיוויון חברתי ומניעת היווצרות פערים חברתיים־כלכליים באמצעות התערבות חברתית בפעולת "השוק החופשי". שלושתן מתבססות על מגזר ציבורי חזק הכולל בעלות ציבורית על תשתיות כלכליות חשובות.
בשונה מהאוטופיה התנ"כית של לוינסקי, שיש בה גם מימד ניכר של רומנטיקה אל עבר חקלאי, האוטופיות של הרצל ושץ מרחיקות לכת הרבה יותר, ומתארות חברה מודרנית־תעשייתית שהיא למעשה קואופרטיב פדרטיבי של חברות קואפרטיביות, המקיים אחריות מקיפה מאוד על רווחתם של חבריו.
ישנו עוד הבדל משמעותי בין שלוש האוטופיות, המצדיק תשומת לב, והוא מידת האוטופיות שלהן. האוטופיה של לוינסקי היא הרחוקה ביותר מהמציאות. שתי האוטופיות האלה גם הרחיקו את חזונן אל העתיד הרחוק, למרחק של 150 שנים. לעומתן, הרצל קבע את מועד התגשמות האוטופיה שלו במרחק של עשרים שנים בלבד, ועשה מאמץ ניכר להוכיח שלא מדובר באוטופיה כלל, אלא בחזון אפשרי, שהכוח המניע שלו, מצוקת היהודים, קיים בפועל, והכלים החברתיים שמהם הוא מורכב כבר הופיעו בקנה מידה קטן במקומות אחרים.
לנוחות הקוראים, ניתן להוריד את המאמר כאן ב-pdf, או להמשיך לקריאה כאן בהמשך.
בימים האחרונים פורסמו סוף סוף טיוטת הדו"ח שנכתבה במשרד הבריאות בנוגע למעורבות מערכת הבריאות בפרשת ילדי תימן וגו', וחוות הדעת שכתבה עליו פרופ' שפרה שוורץ. לנוכח חוות הדעת, הודיע משרד הבריאות שהוא לא יכול לסמוך את ידיו על טיוטת הדו"ח. זו הזדמנות טובה להצביע על כמה כשלים בוטים בדו"ח. הוא רצוף בכאלה מקצה אל קצה.
רשומה עשירית (ולפני אחרונה) בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). ברשומה הזו אביא קטעים מתוך עיסוקו של פולני בפשיזם, הופעתו והתפקיד שמילא בחברה, כרקע להופעת המשבר ששיאו במלחמת העולם השניה. כמו בנוגע למקרים אחרים, פולני מזהה בפשיזם תגובה לסיטואציה כלכלית-חברתית מסויימת. הסיבה לצמיחתו אינה טמונה בתכונה פנימית שלו או במאפיינים הייחודיים של החברות שבהן צמח, אלא בנסיבות שבהן צמח, ובתפקיד שאותו מילא בחברה. 
להמשיך לקרוא
רשומה תשיעית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). אנחנו רגילים לקשר בין ליברליזם, וגם ליברליזם כלכלי לבין דמוקרטיה. אלא שהקשר הזה לא רק שאינו מובן מאליו, אלא שבמידה רבה הוא קשר הפוך. הליברליזם, כגישה שמתמקדת בחירויות האדם, כלומר בחופש שלו מהתערבות חיצונית בחייו, מבקש להגביל ולצמצם ככל האפשר את היכולת של השלטון, גם שלטון דמוקרטי, להתערב בחייו. עצם רעיון השוק החופשי (או במושג של פולני: "השוק המווסת את עצמו") דורש למנוע כל התערבות חיצונית במערכת השוק, כלומר להוציא אותו מתחומי ההשפעה של השלטון.
הכלכלה הליברלית יוצרת הפרדה בין הזירה הפוליטית, לבין הזירה הכלכלית שבה הפוליטיקה נדרשת שלא להתערב. ברור שמהלך כזה הוא מהלך שמגביל את הדמוקרטיה, קושר את ידיה, ובמידה רבה מרוקן אותה מתוכן. פולני מראה גם שמי שקידמו את יצירת המערכת של חברת השוק פעלו לבלימת התפתחות הדמוקרטיה. שהרי הכנסת הציבור הרחב של העובדים אל השתתפות במערכת השלטונית היתה צפויה להביא לדרישה להתערבות במערכת או לבלימת התפתחותה. לכן, על מנת לאפשר את יצירת חברת השוק, היה צורך לבלום את יצירתו של משטר דמוקרטי להמשיך לקרוא
רשומה שמינית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). הפעם על היווצרות שוק העבודה והמהלכים לשבש אותו, והמהלכים להגבלת השוק החופשי והסחר החופשי, שהופיעו עם התרחבות הסחר. כמו שאמר פולני: "תנועה כפולה" – התרחבות השיטה המבוססת על השוק מביאה להופעת הצעדים להגבלת השוק, על מנת להגביל את נזקי התמורה ומחירי הנסיון להגשים את האוטופיה של שוק־המווסת־את־עצמו.
רשומה שביעית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). הפעם על ההתנגדות לתמורה, הכחשת הצורך וההגיון שבהתנגדות כזו, וכיצד הקולוניאליזם מדגים את הצורך בהתנגדות. בפרק השלושה־עשר פולני מתמודד עם הטיעון הליברלי לפיו ההתנגדות למעבר אל חברת השוק מונעת מאינטרסים צרים בלבד והיא חסרת היגיון, מכיוון שבחברת השוק מצבם של כל המעורבים משתפר לעומת המצב הקודם. הוא עושה את זה באמצעות שימוש, מקורי ככל שאני מכיר ודי מבריק לטעמי, בדוגמה של התהליכים שעברו על החברות המקומיות תחת הקולוניאליזם, ובקישור שלה אל החברה האירופית בתקופת המהפכה התעשייתית.
רשומה שישית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). הפעם על המימד האוטופיסטי של הליברליזם. אני התרשמתי שהדברים מהדהדים לא מעט את הלך הרוח של השיח הליברטריאני שמופץ היום במרץ בישראל.
–
אחרי הרשומה הקודמת, שעסקה בשלושת הבתים היהודיים שלאחר חורבן המקדש, הרשומה הזו תעסוק בבית המדרש בימינו, ובעיקר בבית המדרש החדש.
גם כאן, למרות שזה תחום שאני עוסק בו, הידיעה שלי מן הסתם לא מושלמת, וייתכן שבתי מדרש מסויימים הצליחו להתגבר על האתגרים שעליהם אצביע כאן. במידה וכן, אשמח לשמוע על כך. הדברים בחלקם, הם דברים קשים. אין בהם מטרה לפגוע, ונאמנים פצעי אוהב…
שכל מה שכתוב כאן מייצג אותי ואת עמדותי, ולא את הגוף שבו אני מועסק.
עמדת תצפית 