בדואים בנגב – המלצת קריאה

כבר כתבתי כאן בעבר בכמה הזדמנויות על הבדואים בנגב, ובתקופה האחרונה הגיע אלי ספר חדש, שהוא קובץ מעניין בהחלט של מאמרים שעוסקים בבדואים בנגב.

קודם כל, מילה טובה על כך שהספר, בהוצאה של מרכז הרצל לחקר הציונות וקתדרת חייקין (שניהם גופים במסגרת/שקשורים לאוניברסיטת חיפה) זמין דיגיטלית בחינם, בדומה לשאר הפרסומים וכתב העת של קתדרת חייקין.

דבר שני, הוא מעניין בגלל שבשונה מהגישות הקוטביות שמתייחסות לבדואים (בין אם בגישה עויינת ובין אם בגישה אוהדת) כאל מקשה אחת, כאן מוצגות גם המורכבויות, והראשונה שבהן שראוי שתהיה ידע בסיסי: כמו במקרים רבים אחרים (כלומר, כמו כל אוכלוסיה אנושית), גם "הבדואים בנגב" אינם אוכלוסיה הומוגנית. למעשה מקורם בשלוש קבוצות עיקריות: שבטי רועים-נוודים שהגיעו מחצי האי ערב בעיקר מסוף המאה ה-18 (נו, "ילידים"…) וחילקו את הנגב ביניהם בסדרת הסכמות ומאבקים אלימים שנמשכו עד שלהי המאה ה-19; פלאחים – חקלאים-כפריים תושבי צפון מצרים, סביבת עזה ודרום הר חברון, שהסתפחו אל הבדואים הנוודים לאחר שאלו הגיעו לנגב (נו, עוד "ילידים"…) ועסקו בחקלאות בשטחים שבשליטת הבדואים תחת-חסותם (שתמורתה שילמו כשליש מהיבול). הפלאחים האלה, שאין להם תביעות לבעלות על האדמה, היו הראשונים לעבור להתיישבות קבע בעיירות שהקימה המדינה עבור הבדואים החל משנות ה-70. נתקלתי פעם, לא בספר הזה, בהסבר שמציע שהשליטה המוניציפלית שלהם בעיירות מהווה גורם מעכב בפני מעבר של קבוצות של בדואים "מקוריים" לעיירות, מכיוון שהם חוששים לחיות תחת ניהול של בני-חסותם ה"נחותים" לשעבר; קבוצה שלישית היא אוכלוסיה ממוצא אפריקני שמדרום לסהרה, שהובאה לנגב בזמנו כעבדים ושפחות של הבדואים ("ילידים" כבר אמרנו?), מעמד שנשמר עד קום המדינה.

מה עוד אפשר ללמוד מהמאמרים בספר? למשל:

א. שעם הקמת המדינה, הוחלט לאפשר לשבטים שהיו נייטרליים או שיתפו פעולה עם היהודים בזמן מלחמת העצמאות ויצאו מהשטח שנשאר בידי ישראל לחזור להתיישב בנגב, בכפוף לתנאים מסויים (למשל בנוגע למקום ההתיישבות).

ב. שהתכנון של העיירות הבדואיות ממשיך לשמר בתוכו את המבנה החברתי השבטי, דבר שמשמר את השבטיות כגורם מעצב של חיי היום-יום, ומסכל את תהליכי המודרניזציה שהיו עשויים (או צפויים) להתקדם עם המעבר למגורי-קבע בצורת חיים עירונית.

ג. שהאקדמיה שעוסקת בשאלות האוכלוסיה הבדואית ושאלת הקרקע, המגורים והתכנון עבור הבדואים התנתקה מהמעקב אחרי המציאות לטובת התגייסות אקטיביסטית "ביקורתית", לכאורה למען הבדואים (או נגד הציונות), ומפספסת את השינוי בתהליכי התכנון שמשתפים יותר את הבדואים, מתחשבים יותר בצרכים וברצונות שלהם, ומרחיבים את ההסדרה וההכרה ביישובים כך שתכסה כבר כ-80% מהאוכלוסיה.

ד. הצצה אל ראשיתם של תהליכי השחרור של קבוצות פלאחים מהחסות הבדואית, שגם המדינה בדמות השלטון הצבאי הסתמכה עליה עד אמצע שנות ה-60.

ה. שהתנועה האסלאמית, בגלל האופי הלא-שבטי שלה, הופיעה בקרב הבדואים דווקא כגורם שמתווך את כניסתם של אלמנטים פוליטיים מודרניים לתוך החברה הבדואית ומאפשר אפיק צמיחה למנהיגים מקומיים שלא יכלו להגיע לצמרת בתוך המערכת השבטית, כשהיא פועלת במערכת יחסים עדינה אל מול ההנהגה השבטית המסורתית (ואולי בגלל זה הפעולה שלה קלה יותר ברמה הארצית מאשר ברמה המוניציפלית, בה הגורם השבטי ממשיך להיות דומיננטי).

 

בקיצור, למי שמתעניין – אני בהחלט ממליץ לקרוא. יש שם אולי אפילו כמה סיבות לאופטימיות לגבי הסוגיה, או לפחות רמזים באילו אפיקים כדאי יהיה לפעול ברגע שיגיע לשלטון מישהו שמעוניין בטובת המעורבים בדבר, כלומר תושבי הנגב (ערבים ויהודים) ואזרחי מדינת ישראל בכלל.