מחשבות קצרות: חלק ב'

אוסף של כל מיני מחשבות ותובנות שהצטברו אצלי מזמן ובתקופה האחרונה. את חלקם אין לי כוח לפתח לרשומה בפני עצמה. את חלקם אני לא בטוח שיש לאן עוד לפתח. היה כבר חלק א'.

א. חילונים, דתיים ואי-הבנה הדדי – החילונים (זה לא מושג מוצלח במיוחד, אבל מילא, הפעם הוא יספיק) לוקחים את הדתיים יותר מדי ברצינות. הדתיים לא לוקחים את החילונים מספיק ברצינות (או לפחות לא לקחו עד לפני כמה חודשים). זו מן הסתם הכללה וככזו היא בהכרח לא מדוייקת (וראו את הנקודה בנוגע למורכבות שהופיעה בחלק א'), אבל אני חושב שבכל זאת יש בה משהו.

למה הכוונה? יש לי איזו תחושה שכשחילונים מסתכלים על דתיים, הם מניחים שכל הדתיים מתכוונים באמת לכל מה שהם (או נציגיהם בציבור) אומרים ומתפללים אליו. שהם קפדניים נורא, ובאמת מעוניינים להגשים בפועל את כל האידיאלים שלהם (למשל "מדינת הלכה"), בעוד שכשמסתכלים מקרוב, בפועל הרבה מאוד מהדתיים יודעים שיש מקומות שבהם אפשר להקל, שחלק מהאידיאלים לכאורה הם לא דבר שלמישהו דחוף לממש, ויש כמה שהם כמעט בגדר "מס שפתיים" שלא באמת מתכוונים אליו.

לעומת זאת, כשדתיים מסתכלים על חילונים, הם מניחים שהם לא באמת מתכוונים ברצינות למה שהם (או נציגיהם בציבור) אומרים. כלומר, שמה שהחילונים אומרים שחשוב להם לא באמת חשוב להם, לא ברמה שהם ילחמו עליו. כי הרי מדובר בציבור "נהנתני", ונטול אידיאולוגיה (ומה יכול להיות מקור לאידיאולוגיה – או מוסר – עבורו, בהיעדר מקור אלוהי?) שעסוק בכאן ועכשיו ובהנאות העולם הזה. אלא שאם מסתכלים מקרוב, מבינים שהבחירה לעסוק בכאן ועכשיו ובהנאות העולם הזה (והסביבה הדמוקרטית-ליברלית שמאפשרת אותו) היא אידיאולוגיה בפני עצמה, ולכן הנסיון להתערב בעיסוק הזה בשם עניינים דתיים או הנסיון לערער את המבנה הדמוקרטי-ליברלי, מעורר זעם בקרב החילונים, שהדתיים מתקשים להבין אותו, ולא פחות מכך, מופתעים מהופעתו*.

בהזדמנות העלתי בתקופה האחרונה את המחשבה הזו בשיחה עם הידיד החרד"לי שלי. להבנתי הוא נטה לקבל בקווים כלליים את התובנה הזו.

*אני חושב שהזעם הזה הוא הכוח המניע העיקרי של המחאה שפרצה כנגד נסיונות הרפורמה/הפיכה המשפטית והממשלה הלא-ליברלית שמובילה אותה. ואני חושד שחוסר ההבנה הזה כלפי הציבור החילוני הוא המקור להפתעה של מקדמי הרפורמה/הפיכה מעוצמת ההתנגדות לה.

 

ב. האישי הוא הציבורי והציבורי הוא האישי – נסיבות החיים ותכונות אופי מביאות כל הזמן להתפתחות בעיות אישיות ומשברים בקרב אנשים. במצב תקין, קהילה תומכת ו/או מערכת רווחה המחזיקה בכלים אפקטיביים מסוגלים לסייע בהתמודדות עם בעיות ומשברים כאלה, להקטין את האפקט שלהם, ולסייע לאדם לחזור להשתתפות שגרתית בחברה. אלא שאנחנו לא במצב תקין. חברת ההמונים הקפיטליסטית פירקה את הקהילה, ורוב האנשים חיים באי בודד של משפחה גרעינית, עם קשרים רופפים יותר או פחות עם המשפחה המורחבת (במקרה הישראלי המצב עוד יחסית טוב), בתוך ים של בדידות וחוסר אכפתיות. כשמוסיפים לזה מערכת רווחה מורעבת ונטולת כלים להתערבות אפקטיבית, התוצאה היא שבעיות ומשברים כאלה נוטים שלא להפתר, אלא להחמיר. הקושי הראשוני מוליד תגובה שלילית מהסביבה, והתגובה הזו מעצימה את הקושי. משברים אישיים מתרגמים למשברים כלכליים, ומשברים כלכליים מתרגמים למשברים אישיים. ובהיעדר כלים לפיתרון, התנהגויות שמקורן בבעיות שלא זכו לטיפול מיטב והפכו למשבר "מושלכות" על המציאות היום-יומית של החברה. זה מופיע בדמות התנהגות מנוכרת, וונדליזם, אלימות, שלל תופעות לוואי של עוני, אבל גם נרקיסיזם, אגואיזם בוטה, נקמנות ועוד, גם ברמת האזרח הפשוט, ואני חושד שגם בדמותם של אנשים שחותרים להגיע אל המערכת הציבורית והפוליטית, ובחלק מהמקרים גם מגיעים אליה.

 

ג. הגיון המניעה – לפני כמה שבועות יצא לי לדבר עם חברה שהיא עו"סית, שעברה מעבודה בגוף שמופעל על ידי משרד הרווח לגוף שעושה פעולה דומה מאוד, אבל מופעל על ידי משרד הבריאות. היא סיפרה שהגוף השני התגלה כ"חזק" הרבה יותר מהראשון, ובעל משאבים טובים בהרבה. אחת הסיבות היא כנראה שמשרד הרווחה נוטה "לייבש" את המסגרות שלו ולהעדיף מסגרות מופרטות, אבל אני חשבתי גם על היבט נוסף, והוא הגיון המניעה. למעשה, משרד הבריאות הוא אחד מהזרועות היחידות של המדינה שתוצאות הכשלונות שלו חוזרות אליו. כשמשרד החינוך כושל, הילדים שיוצאים ללא חינוך טוב הופכים לבעיה יקרה בהרבה לטיפול, אבל היא בעיה של משרד הרווחה. כשמשרד הרווחה כושל, הבעיות של האוכלוסיה שהוא מטפל בה הופכות לבעיות יקרות בהרבה לטיפול, אבל הן בעיות של משרד הבריאות של המשרד לביטחון פנים. אבל כשמשרד הבריאות לא מטפל בבעיית בריאות כשהיא קטנה, היא הופכת להיות בעיה יקרה יותר של אותו משרד הבריאות. מה שלא ייפתר בטיפול מונע, יעלה אח"כ הרבה יותר באשפוז או בניתוח, שאת העלויות שלו יישא תקציב הבריאות. הגיון דומה נכון גם לתחום של קופות החולים (שגם יצרו איחוד מועיל מאוד בין הגוף המבטח לגוף המספק חלק גדול משירותי הבריאות), וגם כאן, הן מפעילות הרבה היבטים של טיפול מונע. לא מזמן זכיתי לטלפון ממוקד של קופת החולים שבה אני מבוטח, ששואל לשלומי, ושואל אם אני מודע לכל מיני בדיקות שמוצעות בחינם ושאולי כדאי שאבצע. וזה הגיוני, כי אני מבוטח שלהם, ואם אני יאובחן באיחור במשהו בגלל שלא טרחתי ללכת להיבדק, עלות הטיפול שהם יצטרכו לכסות תהיה גבוהה בהרבה.

וזה העלה לי את הרעיון ששווה להשקיע מחשבה איך מעצבים תחומים נוספים של ההתנהלות שלנו באופן שמייצר הגיון של מניעה, ומעודד לטפל בבעיות כשהן עוד קטנות ופחות חמורות, במקום לאפשר להן להחמיר כל עוד הן מתגלגלות לתחום האחריות של מישהו אחר. החיים הרבה יותר יפים כשמצליחים למנוע את הבעיות לפני שהן מופיעות או מחמירות.