מחשבות קצרות: חלק א'

אוסף של כל מיני מחשבות ותובנות שהצטברו אצלי מזמן ובתקופה האחרונה. את חלקם אין לי כוח לפתח לרשומה בפני עצמה. את חלקם אני לא בטוח שיש לאן עוד לפתח. 

א. המצב מורכב – אני מכיר מישהו שפעם לפני הרבה שנים הכין לעצמו שלט מאולתר כזה ובא איתו להפגנה (נדמה לי שבאחד במאי). אנחנו חיים בחברה שיש בה המון אנשים והמון מגוון, במערכת חברתית שהיא כנראה המורכבת ביותר בתולדות האנושות. החיים שלנו מושפעים באופן ישיר ועקיף מאינסוף אנשים אחרים וגורמים אחרים. ההפשטות וההכללות הכרחיות כדי לסדר את הדברים בראש ולאתר הגיון בסיסי, אבל ככל שמעמיקים לרזולוציה גבוהה יותר, רואים שהמציאות אף פעם לא תואמת באופן מלא להפשטה ולהכללה, ואין אחידות ויציבות של מושגים, רעיונות ומסגרות חברתיות (וגם לא של אנשים בודדים, שתמיד מתפתחים ומשתנים). אולי זו גם הסיבה שאני מעדיף את הדיסציפלינה ההיסטורית על פני זו של הסוציולוגיה ומדעי המדינה. אני מתרשם שהיסטוריונים (טובים), חושפים שוב ושוב את המורכבות של המציאות האנושית, בעוד שסוציולוגים ומדעני מדינה נוטים להתמקד במודל, ואז להסביר את המציאות באמצעות הפשטה. כדוגמה – סוציולוגים אוהבים להשתמש במונח "ממסד" ולהסביר בעזרתו דברים. אני לא זוכר כרגע שראיתי היסטוריון שמשתמש במושג הזה, כנראה בגלל שכל היסטוריון שחקר גוף "ממסדי" (אפילו קטן ביותר) גילה שהוא מורכב מסך כל המחלוקות והתחרות הפנימית שמתרחשת בתוכו, ורחוק מלהיות גורם אחיד שאפשר לייחס לו משהו.

הצד השני של העובדה שהמצב מורכב הוא שהתשובה הפשוטה, התשובה בשחור או לבן, לשאלות של חברה אנושית (כלכלה, תרבות, פוליטיקה, היסטוריה) – היא תמיד תשובה שגויה. לשאלות האלה אין תשובה פשוטה, ואם מישהו מציע לכם תשובה כזו, הוא טועה ומטעה אתכם, או מרמה אתכם במודע. התשובה הנכונה, גם לשאלת "איך הגענו למצב הנוכחי" וגם לשאלת "מה ראוי וכדאי לעשות מכאן" היא תמיד ובהכרח מורכבת. התשובה לשאלת הרצוי צריכה להיות מונחית על ידי עקרונות מסויימים שמגדירים את היעדים ארוכי הטווח (המצב הראוי), אבל היישום שלה (מה לעשות בפועל) תמיד צריך להיות מיושם באופן מורכב ומגוון, תוך התחשבות באילוצי המציאות ובחינה מתמדת של התוצאות – כלומר בניסוי, טעיה ותיקון.

 

ב.  האמת היא אוברייטד – הכוונה היא לא שהאמת אינה חשובה בפני עצמה, אלא שאני מתרשם שאצל הרבה מאוד אנשים המחוייבות לאמת אינה נמצאת במקום הראשון. האמת היא מטרידה, כי בגלל המורכבות שלה היא כמעט בהכרח דורשת ממך לחשוב מחדש על העמדות שלך. ראם שרמן מהפודקאסט המעולה גיקונומי, אם אני לא טועה בפרק שבו אירח את יואב שורק, אמר (פחות או יותר) שאחד הדברים ש"מבאסים" אותו בלקרוא מאמרים טובים "מהצד השני" הוא שהם מאתגרים את העמדות שלו ומאלצים אותו לחשוב על הדברים מחדש. וזה נכון, אם אתה מחוייב לאמת.

כמובן, שמעבר לכך עצם החיפוש אחרי האמת דורש השקעת מאמץ לא מבוטל בלמידה ובבחינה ביקורתית של מקורות המידע שלך. כך שבסיכומו של דבר, הדבקות באמת מבטיחה חיים מעניינים, אבל לא נוחים. אני חושב שדבקות קיצונית באמת היא גם הבסיס ליצירתם של כמה מההוגים הגדולים ביותר. הראשונים שקופצים לי לראש הם גורדון וברנר, אבל זה נכון מן הסתם לעוד רבים אחרים.

הרבה הרבה מאוד אנשים מתעדפים תשובות שנותנות להם פשר לחיים ולמציאות – כלומר תשובות פשוטות – ואת הנוחות שלהם במקום גבוה יותר, ולכן הם מעדיפים את מה שיגרום להם להרגיש בנוח יותר מאשר את האמת. זו אחת הסיבות המרכזיות שתעמולה עובדת בצורה אפקטיבית כל כך. היא מציעה לאנשים את התשובות הפשוטות שנוח להם לקבל ולהאמין בהן.

 

ג. אחת התופעות שלא ניתן לחמוק מהן בימינו בעידן הסמארטפון (אבל במובנים מסויימים היא הופיעה עוד קודם, בעידן מצלמות הכיס) היא העובדה שאנשים מצלמים אירועי תרבות (הופעות, משחקי ספורט) שהם נוכחים בהם, למרות שהאירוע מצולם באופן מקצועי וטוב יותר על ידי גורם שידור, ולמרות שבעצם פעולת הצילום הם מסיטים את תשומת הלב שלהם מהאירוע עצמו ומנוכחותם בו. (עניין הסטת תשומת הלב מהאירוע היא הסיבה העיקרית שאני לא מצלם באירועים כאלה.

הרבה תוהים על התופעה הזו, ולאחרונה עלתה לי מחשבה בעניין: לפני די הרבה שנים, חבר שלי שהיה אז מורה הציג לנו סדרת צילומים שצילם בבית הספר, ובה רואים את התופעה המוכרת שהתלמידים כותבים את השמות שלהם בכל מקום נגיש: על ומתחת שולחנות, מנורות, דלתות, מסגרות חלונות, בקיצור – כל מקום. אני זוכר שבזמנו היה ברור לי שכתיבת השם היא בעצם צעקת "תראו אותי" של מי שחיים במערכת המונית ואנונימית למדי, שלא "רואה" את הפרט בתוכה ולא מצליחה לתת לו יחס אישי. ואני חושב שאולי תופעת הצילום באירועים היא ביטוי לתחושה דומה: אנחנו חיים בחברת המונים, שמאפשרת לנו ביטוי אישי בעיקר בבחירות צרכניות, אבל לא יודעת לראות אותנו כפרטים ייחודיים (באופן קצת אירוני, מי שנותן לנו יחס "אישי" הם אלגוריתמים שמציעים לנו רשימות השמעה, תוכן ברשתות החברתיות וכתבות ברשת). צילום ההופעה או משחק הכדורגל מזוית הראיה האישית – מלבד היכולת לספר לעולם שהיית שם באמצעות שיתוף הצילום – היא אישור שחוויתי את האירוע כפרט ייחודי, ולא כחלק מההמון האנונימי דרך מצלמת השידור הרשמי. כמו שהזכרתי, באופן אבסורדי, דווקא הבחירה לצלם את האירוע מהטלפון מסיטה את תשומת הלב מהחוויה של הנוכחות באירוע עצמו אל יצירת ההוכחה – כלפי עצמך וכלפי חוץ – שהיית בו באופן אינדיווידואלי. וכך זמרים ושחקני ספורט מוצאים את עצמם מופיעים ומשחקים אל מול קהל שלא מתרכז בלצפות בהם אלא בלצלם אותם.

---

אל חלק ב' של הרשומה.