רשומה שנכתבה עבור פוסט בדף הפייסבוק של מכון שיטים.
כאשר הופיע והתפשט בקרב הקהילות היהודיות בגולה, היה ט"ו בשבט לחג הגעגוע לארץ ישראל. היהודים, ובעיקר הילדים, נהגו לאכול בחורף פירות המסמלים את הארץ החמה, ולדבר בשבחה של ארץ ישראל. הגעגועים לארץ ישראל ביטאו גם את מצב הגלות שבו חיו היהודים. מרכזיות ארץ־ישראל במורשת היהודית הופכת את הכמיהה אליה ליסוד שמותיר את היהודי בגלות כאדם ללא מולדת. אם יהפוך את ארץ מגוריו למולדתו, יאבד מרכיב מרכזי ביהדותו.
והנה הציונות לא רק החזירה את היהודים לארץ ישראל, אלא גם החזירה להם את מושג המולדת.
כתב אהרון דוד גורדון (תרע"ד, 1913):
"אין בעולם ארץ מלבד ארץ-ישראל, אשר היהודי יכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמיתית, טבעית. אמנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מלבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ-ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו."
בארץ־ישראל יכול היהודי להרגיש באופן מלא שהוא במולדתו, ולפעול בלב שלם למען שיפור החיים המשותפים במולדת.
חג ט"ו בשבט בארץ כבר אינו חג של געגוע. טוב שיהיה חג של ביטוי וחיזוק הקשר למולדת, באמצעות חיזוק ההיכרות עם הטבע, הסביבה והאדם שבקרבת מגוריו הישירה של האדם. טוב שייתן ביטוי סמלי ומעשי להשתתפות האדם בשיפור החיים בה בדמות נטיעת וטיפוח עצים או בדרך אחרת שתימצא מתאימה.
עמדת תצפית 