עד שנתו הארבעים: דברים שמעניינים אותי – חלק ב

לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39. אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר.

הפעם, על כמה דברים שמעניינים אותי: סדר, פונקציונליות, חיפוי ובליה. מסתבר שעל חלק מהם כבר כתבתי בעבר. חלק שני.

זה היה החלק הראשון.

ג. חיפוי

בסביבה שבה גדלתי, כלומר מושב עובדים בשנות ה-80, אחת האטרקציות הנפוצות והזמינות כמקור עניין לילדים היתה צפיה במכונות חקלאיות בעבודה (ואני עדיין חושב שיש מעט דברים מגניבים יותר מקומביין עגבניות, דרך אגב). יש לי זיכרון ילדות שיום אחד יצאנו עם אמא לשדה של אחד המשקים השכנים, כי נסעו בו שתי משאיות-מיכלית כתומות שפיזרו את זבל-רפתות לדישון. זה כמובן עסק די מסריח, אבל כשאתה גר במושב שבו כמעט בכל המשקים יש רפת, זה לא שונה באופן מהותי מהמצב השגרתי. בכל מקרה, הזיכרון שלי הוא שהיתה לי העדפה ברורה לאחת משתי המשאיות, כי למשאית השניה היתה חסרה פלטת החיפוי של המנוע, והוא היה חשוף, וזה הרגיש לי כמעט כאילו היא מקולקלת, למרות שזה כמובן לא השפיע על איכות העבודה שלה. בשנים הבאות, אני זוכר כשלון מסחרי ברור של מכשיר טלפון (קווי כמובן) שהפלסטיק שלו שקוף ודרכו רואים את כל המנגנון, וגם מארזי מחשב (אולי הם הצליחו יותר מבחינה מסחרית, אין לי מושג) שאחד הקירות שלהם שקוף.

אני חושב שהמוצרים האלה לא תפשו, בגלל שהתרבות שלנו מעריכה מאוד את גורם החיפוי. בחודשים האחרונים כמעט סיימו תהליך שיפוץ מקיף באחד מסניפי קופת החולים בעיר. כמובן שלא הסתפקו בשיפוץ וארגון מחודש של החדרים, אלא גם הלבישו על קיר הבניין מבחוץ לוחות חיפוי עדכניים של זכוכית ומתכת. אני חושב שכמעט כל תהליך של שיפוץ כולל (ולפעמים מסתפק ב) צביעה מחדש של מושא השיפוץ. כפי שנהוג להגיד בצבא: "צבוּע זה חדש". אבל ההתמקדות בחיפוי עלולה להסיט את תשומת הלב משאלת התוכן שמאחורי החיפוי. בנוסף, היא מצביעה על המקום המרכזי שאנחנו מייחסים בתרבות (שלנו, המערבית, אולי בכלל) לציפוי, לכיסוי, לחיפוי. אנחנו מעדיפים לצפות ולחפות על עיקרם של הדברים בציפוי חיצוני נאה, ונוטים לשפוט את מה שמול עינינו בהתאם לאסטטיקה של החיפוי. להעדיף את מה שעטוף בחיפוי יפה ונקי על מה שהחיפוי שלו מלוכלך ופגום. קילופו ובלייתו של החיפוי מאפשרים לנו הצצה מרתקת אל מה שלרוב מוסתר מאחורי החיפוי, הצצה שלעיתים מעוררת בנו אי-נחת של צפיה במה שבמצב המהוגן אמור כביכול להשאר מאחורי הקלעים.

וכבר כתב ברכט:

"מִכָּל יְצִירוֹת הָאָדָם אֲנִי אוֹהֵב
אֶת אֵלֶּה שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן.
סִירֵי הַנְּחֹשֶׁת עִם הַצַּלָּקוֹת וְהַשּׁוּלַיִם הַמְּשֻׁטָּחִים
סַכִּינִים וּמַזְלְגוֹת שֶׁיָּדִיּוֹת-הָעֵץ שֶׁלָּהֶם
נִטַּשְׁטְשׁוּ מֵהַרְבֵּה יָדַיִם: צוּרוֹת כָּאֵלֶּה
נִרְאוּ לִי הָאֲצִילוֹת בְּיוֹתֵר. כָּךְ גַּם אַבְנֵי-הַפִּנּוֹת מִסָּבִיב לְבָתִּים יְשָׁנִים
שֶׁנִּשְׁחֲקוּ מֵהַרְבֵּה רַגְלַיִם, נִלְטְשׁוּ נָמוּךְ
וְהִצְמִיחוּ פְּקָעוֹת-דְּשָׁאִים בֵּינֵיהֶן, אֵלֶּה
יְצִירוֹת מְאֻשָּׁרוֹת.

דְּבָרִים שֶׁחָדְרוּ לְשִׁמּוּשׁ הָרַבִּים
וְשֻׁנּוּ פְּעָמִים רַבּוֹת, מְשַׁפְּרִים אֶת דְּמוּתָם וְנַעֲשִׂים יְקָרִים
כִּי הָעָרְכוּ פְּעָמִים רַבּוֹת.
גַּם שִׁבְרֵי פְּסָלִים
שֶׁיְּדֵיהֶם נִקְטְעוּ אֲנִי אוֹהֵב. גַּם הֵם
כְּחַיִּים עֲבוּרִי. אָמְנָם הִפִּילוּ אוֹתָם, אַךְ גַּם נָשְׂאוּ אוֹתָם.
אָמְנָם נִדְרְסוּ, אַךְ לְעוֹלָם לֹא עָמְדוּ גָּבוֹהַּ מִדַּי.
בִּנְיָנִים חֲרֵבִים לְמֶחֱצָה
שׁוּב עוֹטִים מַרְאֶה שֶׁל בִּלְתִּי-גְּמוּרִים
מְתֻכְנָנִים בְּהַרְחָבָה: מִדּוֹתֵיהֶם הַיָּפוֹת
כְּבָר נִתָּנוֹת לְנִחוּשׁ; אַךְ עֲדַיִן זְקוּקִים הֵם
לַהֲבָנָתֵנוּ. מִצַּד אַחֵר
הֵם כְּבָר שֵׁרְתוּ, כְּבָר הִתְגַּבְּרוּ עֲלֵיהֶם. כָּל זֶה
עוֹשֵׂנִי מְאֻשָּׁר"

 

ד. בְּלָיָה

ואם ההיסטוריה של האנושות היא ההיסטוריה של הנסיון לסדר את העולם בהתאם לרצוננו, הרי שכל מה שקורה מסביב הוא הנטיה של העולם לחזור למצב של אי סדר. בני האדם לא אוהבים אי סדר, וכמו שהזכרתי ברשומה הקודמת אחת ההגדרות הטובות ביותר של "לכלוך" היא משהו שנמצא שלא במקומו. ולכן אני חושב שבהרבה מובנים המציאות שמסביבנו היא מאבק סזיפי של בני האדם לשמור את סביבתם מסודרת, אל מול התהליכים הטבעיים של שיבוש הסדר. כל יצירה חדשה היא מאבק של תחזוקה מתמדת שבסופו יבוא החורבן כאשר התחזוקה תיפסק. אנחנו מנקים, והאבק חוזר. גוזמים ומכסחים ומרססים וסוללים ובונים, והטבע חוזר וצומח מבין החריצים שבהם הוא מצטבר.

אני חושב גם על התרבות המתכלה שלנו. אני מוצא את עצמי מסתכל על שפע החפצים שמסביבי, המתקנים שבמרחב, כלי הרכב שבכביש, ותוהה כמה מהם עוד יהיו איתנו בעוד שנה? בעוד חמש שנים? בעוד עשרים שנה? כמעט כל מה שאני רואה מסביבי, כמויות אין-סופיות של חומרים ועבודה שהושקעה, יפסיקו להיות שימושיים, יושלכו, יועברו ו"יעלמו" אל מקום שבו לא נראה אותם – למרות שרבים מהם לא יתכלו וישארו מונחים שם לתקופה ארוכה. לגבי הרבה מהדברים, ארוכה בהרבה מהתקופה בה היו בשימוש.

האדם הזמני חותר אל הנצח. הוא בונה מבנים מחומרים קשיחים. אבל את המבנים האלה הוא משאיר תמיד בחוץ, בטבע. והטבע פועל את פעולתו: החום והקור מרחיבים ומכווצים את המתכת, החמצן מתרכב בה וגורם לה להחליד ולהתפורר, מי הגשם שוחקים הכל, וכל השינויים האלה סודקים את הבטון ומפוררים אותו. הרבה פעמים, כשאני רואה בניין סדוק או מבנה חקלאי נטוש ומתפרק בצידי הדרך, אני חושב על כך שפעם היה יום שבו הבניה שלו הושלמה, הוא היה שלם וחדש, במצבו האופטימלי, וחנכו אותו בשמחה לאחר הציפיה להשלמתו ולשיפור שהוא יביא איתו.

כהערת אגב, ואולי בניגוד לאינטואיציה, דווקא הבניה המודרנית שלנו מתבלה לעיתים מהר יותר מאשר בניה עתיקה (כל עוד היא לא מוחרבת בידי אדם). יש בעולם (ובארץ) כמה גשרים ואקוודוקטים ומבנים רומיים בני 2,000 שנה שנבנו באבנים והשתמרו במידה מפליאה גם ללא תחזוקה שוטפת. לאורך תוואי רכבת העמק העות'מנית השתמרו היטב די הרבה גשרונים וגשרי אבן, יותר ממאה שנים לאחר סיום הבניה ועשרות שנים לאחר הפסקת השימוש בהם. במחלף העמקים גשרי בטון חדשים מגמדים את קשתות גשר הרכבת העות'מני החוצה את הקישון. אבל אני בכלל לא בטוח מי מהגשרים יידרש להחלפה או יפורק מוקדם יותר.

ובכל מקרה, לטבע יש סבלנות, וללא תחזוקה והחלפה מתמדת, כל המבנים הקבועים מתפוררים אל הזמני. וכבר כתבתי בעבר:

יש לי חיבה לארכיאולוגיה. אני מתעניין בממצאים (אם כי לא בקיא בתחום או בפרטים), ובמידה רבה בעצם כך שהם נחשפים, במקרים רבים במקומות שכיום הם ריקים מיישוב. מתחת לתילים שוממים או לשדות בר וצמחיה, קבורים ערים גדולות, מבני ענק מפוארים, מרכזים אנושיים שננטשו, נחרבו ונעלמו מעל פני הארץ. וכשאני רואה את החורבות האלה נחשפות מתחת למקומות ה"סתמיים" האלה, אני חושב על האנשים שגרו בהם, שהערים והיישובים שלהם, הממלכות והאימפריות שלהם – שהתקיימו לעיתים מאות ואלפי שנים –  נראו להם מקומות יציבים ובטוחים, נצחיים. ובמקביל, אני חושב על השאלה האם אנחנו יכולים לקלוט בתודעה שלנו, שבעוד כמה אלפי שנים מקומות היישוב המובנים־מאליהם שלנו, חורבות בנייני הענק שבהם אנחנו משתמשים היום, כל שרידי התרבות שלנו, יהפכו לתגליות ארכיאולוגיות. יתגלו כשרידים שייחשפו במקומות לא צפויים לאחר שכוסו במהלך אלפי שנות שממה מתחת לאדמה ולחולות נודדים.

מי שעוקב יודע שאחד מנושאי הצילום המועדפים עלי הוא תופעת הבליה של מעשי ידי האדם. הגילויים שלה מבטאים את זמניותם של המבנים המוצקים ביותר ואת התהליך המתמיד שבו הטבע משבש את הסדר שמנסה להכניס בו האדם.

מחשבה אחת על “עד שנתו הארבעים: דברים שמעניינים אותי – חלק ב

  1. פינגבק: עד שנתו הארבעים: דברים שמעניינים אותי – חלק א | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s