עד שנתו הארבעים: מחשבות על מקום בעולם

לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39. אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר. הפעם, על המקום של אדם בעולם. 

באחד מהספרים הפחות מוצלחים בסדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מוזכרת שיטת הענישה האולטימטיבית שפותחה בייקום: בכוכב שננטש בעקבות הפעלתה נמצא בניין, שהנידון נכנס לתוכו, ומערכת הדמיה מציגה לו את מיקומו ביקום, כלומר את אפסותו המוחלטת לנוכח הקיום.

כבר כמה שנים מלווה אותי המחשבה, הרבה פעמים כשאני הולך ברחוב או נוסע, על היחסיות הזו: כיצד אני מופיע כניצב זוטר, חולף לרגע ונעלם, בחייהם של מי שחולפים כניצבים זוטרים בחיים שלי. אנשים באוטובוס או במכוניות חולפות, הנהג שעוצר לך במעבר חציה וממשיך אחרי שחצית, רוכב האופניים שחולף מולך. כל חיי העשירים והמלאים, העבר שלי, החלומות שלי, קשרי החברתיים והדברים שאני מתכוון לעשות בהמשך היום, הם הבלחה סתמית חולפת בחייו, כמו שחייו בחיי.

כל טרדות ודאגות הטווח הרחוק והיום יום שלי חולפות על פניו בלי להשאיר רושם או לעורר מודעות, כמו שטרדותיו חולפות על פני באותה הדרך. אחד מהרגעים שאני אוהב הוא לשבת במפלס התחתון של הרכבת הדו־קומתית כשהיא עוצרת בתחנה שאני לא יורד בה. הכסא נמוך מהרציף, ומכל האנשים שעומדים והולכים על הרציף רואים רק מהחלון רק פלג גוף תחתון, והרכבת חוזרת לנסוע.

כשהייתי צעיר, בסביבות סוף התיכון (זה כנראה אופייני לגיל), היתה לי איזו תחושה שהעולם ניתן ובדרך לשינוי, שאני חלק ממעשה שיכול ומתכוון לשנות את העולם. ככל שהזמן עובר, אני מרגיש שתחושת פוטנציאל השינוי הזו הולכת ומצטמצמת, לשינוי יותר ויותר קטן, בהיקף יותר ויותר קטן. מעבר להתבגרות, אני חושב שזה קשור גם בהפנמה של הגודל העצום של העולם, ושל כמות האנשים העצומה שחיה בו. שהרי כמו שנאמר כמו שנאמר

"יש מיליארד סינים שחיים
ואני, מי אני? מה אני? […]

שמונים מיליון אינדונזים
ואני, מי אני? מה אני?"

בחרתי לכלול את השורות על האינדונזים כי הם פחות בתודעה שלנו אפילו מאחרים שמוזכרים בשיר. אני זוכר שפעם נתקלתי במקרה בשאלה כמה אנשים יש ביפן. זכרתי שמדובר במדינת איים, והניחוש שלי היה בערך שישית מהמספר הנכון.

אני חושב גם על המרחבים. ישראל במובן הזה היא ארץ קטנה, שאין בה כמעט "עומק" של מרחב (זו אחת הסיבות שאני מחבב אותה, ואולי עוד ארחיב על זה בהזדמנות אחרת), של יישובים סתמיים ולא מוכרים (מבחינתי). לפעמים אני מנסה לחזור אחורה במחשבה, ולנסות להבין מתי הפך היישוב היהודי בארץ ל"המוני". מתי הוא הפסיק להיות חברה קטנה שבה "כולם מכירים את כולם", או שיש פוטנציאל כזה. על כל אדם שאני מכיר או ששמעתי עליו, יש עוד 30 (או יותר) שלמדו איתו בכיתה ומעולם לא נתקלתי בקיומם. ובדרך כלל עוד מאות שלמדו איתו בבית הספר, ועוד כמה בתי ספר שמתלמידיהם לא פגשתי אף אחד.

אבל אני חושב גם על ארצות אחרות, רחבות הרבה יותר. אנחנו מכירים אותן כדימוי, כיעד תיירות. אבל יעדי התיירות הן בועות קטנטנות בתוך המרחב העצום שלהן. למשל, אתה נוסע באופן אקראי למדי לחתונה שמתקיימת בעיירת הולדתה של החברה המתחתנת של בת הזוג, באיזו עיירה שהיא חלק מרצף עיירות איטלקיות על חוף הים האדריאטי, ויש בה ארבעה רחובות מקבילים לפארק שאחריו יש טיילת ומסעדות על החוף הנחמד ושום סיבה מיוחדת להגיע לשם. ויש גם איזה כפר/עיירונת. אתה יושב על המורדות של הר סיביליני וחושב מה לעשות בזמן שנשאר אחר הצהריים ולפני הערב, ומצפון בעמק יש איזה כפר/עיירונת שנראה מרחוק קצת מעניין, ימי ביניימי, והדרך אליו כפרית ויפה. ובאמת מונטפורטינו חובקת את מורדות הגבעה שמתחת לטירה ברחובות ימי ביניימיים, אבל כשמגיעים כבר אין לנו ממש כוח לשוטט בהם, וגם לא ברור אם יש מה למצוא בהם. ובקצה יש אזור קטנטן יותר מודרני, ובניין מסחרי כעור ומיושן מהסוג שהיה אפשר למצוא בילדות ברמת ישי או באזורים הפחות יפים של קריית-טבעון, ובבניין הזה יש גם סופרמרקט שאפשר לקנות בו לחם וגבינות, ודי. לא נחזור לפה יותר, וקצת יותר מאלף התושבים ימשיכו לחיות את חייהם בלי שתהיה להם סיבה לדעת שעברנו שם. במקרה הטוב אצליח ממרחק השנים ובעזרת הגוגל־מפס להזכר במרחב ולאתר את שם המקום. כי יום או יומיים קודם לכן, בנסיעה מאזור החוף אל ההר, סטינו מהדרך הראשית בעמק הנהר אל דרך כפרית יפה יותר על רכס הגבעות, ועצרנו לאכול לחם עם גבינות על ספסל ליד כיכר הכנסיה באיזו עיירה שאני אפילו לא מצליח עכשיו למצוא איפה היא היתה ואיך קראו לה. יש לי תחביב, מדי פעם, לתפוש את המפה בנקודה חצי אקראית בגוגל־מפס, במרחבים הפתוחים של איזו ארץ, ולעשות זום־אין שמתקרב ומתקרב עד שאתה מגיע לאיזה כפר או חווה בודדת ולהסתכל. לפעמים אלה שני עצים גדולים בלב שדה חקלאי. ואיזה חלום עמום לבחור פעם אחת נקודה כזו, ולעשות נסיעה שתגיע לשם, אל העצים בשדה ואל הכפר שהוא חסר כל ייחוד וייחודי בהחלט, לשבת שם קצת, להזכר שאין לי בעצם שום דבר לעשות שם כי לתושבים יש חיים ושגרה יומיומית שאינם עניין לתיירות, ולנסוע למקום אחר.

וכל זה בדורנו, שהרי מפרספקטיבה היסטורית (וגם על פרספקטיבה היסטורית אולי עוד ארחיב בהזדמנות אחרת), הרי באותם מרחבי־מרחבים חיו דורות על דורות של אנשים, וגם יחיו עוד דורות על דורות של אנשים. וכל תוספת הדורות מגמדת את חייו ופועלו והשגיו של האדם בן דורו, וכל אחד מהמוני ההמונים האלה היה אדם, שחי וחשב חיי אדם מלאים.

סבא שלי שהיה בפלי"ם נהג לספר שבמהלך ההפלגות – אם אני זוכר, מדובר על ההפלגות בספינות קטנות לצורך הברחת אנשים ממחנות המעצר בקפריסין לארץ – היה איתם חבר שנהג להזכיר, בכל פעם שהים היה סוער (ופעם אחת הם באמת נקלעו לסערה וכמעט נסחפו אל חופי סוריה) "מה אנחנו? בסה"כ קליפת אגוז קטנה מיטלטלת על הגלים…". נדמה לי שזה לווה גם באמירה הפוכה על חשיבות האדם, אבל אני כבר לא זוכר.

 

א.ד. גורדון, מהרהוריו של שכיב מרע, ג':

"אין נצחיות מתחילה בזמן, כי הנצחיות שהוא מבקש היא אותה הנצחיות, שהיתה בחיים ובהוויה לפני היוולדו ושתהיה בחיים ובהוויה גם לאחר מותו, ושהוא, בצורתו הפרטית, אינו אלא אחד הגלים המהווים אותה, את הנצחיות ההיא. […] האישיות הפרטית אינה אלא גל עובר בים הנצח של החיים וההוויה. נצחי הוא באישיות הפרטית אותו הרושם הנעלם, החיוני, שהיא משאירה בחיים, במידה שהיא עוזרת להגברת הרוח המתחדשת והיוצרת שבחיים."

7 מחשבות על “עד שנתו הארבעים: מחשבות על מקום בעולם

  1. לא חושב שאלה הרהורים של משבר גיל ה-40, אולי כן, לא יודע כי לא עברתי אותו מעודי. כלומר לא היה לי זמן. הולדתי ילדים בגיל מאוחר יחסית, קשיי הפרנסה היו כאלה שלא נותר זמן להרהורים אקזיזטנציאליסטיים.

    אהבתי

  2. עוד הערה,
    כתבת:
    " … כשהייתי צעיר, בסביבות סוף התיכון (זה כנראה אופייני לגיל), היתה לי איזו תחושה שהעולם ניתן ובדרך לשינוי, שאני חלק ממעשה שיכול ומתכוון לשנות את העולם. ככל שהזמן עובר, אני מרגיש שתחושת פוטנציאל השינוי הזו הולכת ומצטמצמת, לשינוי יותר ויותר קטן, בהיקף יותר ויותר קטן. מעבר להתבגרות, אני חושב שזה קשור גם בהפנמה של הגודל העצום של העולם, ושל כמות האנשים העצומה שחיה בו …"
    ———-
    בנוסף להתבגרות וקבלת פרופורציות על היולם ק אתה מתאר גם תהליך מעבר מהאופטימיות הבסיסית של מחנה השמאל (לפיו ניתן לשנות /לתקן / לשפר כמעט הכל), לפסימיות הבסיסית של המחנה השמרני (לפיו כמעט בלתי אפשרי לגבור על כוח ההתמדה וההמשכיות).

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s