עד שנתו הארבעים: פרשת ודרשת בר המצווה שלי

לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39 (למניינם, בעברי יש לי עוד כמה ימים). אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר. הפעם, בעקבות מציאת דרשת בר־המצווה שלי, הזדמנות לספר על האירוע הזה, שהזמן שעבר מאז כפול מהזמן שעבר לפניו. 

לפני כמה חודשים אבא שלי מצא אצלו והעביר לי עותק מדרשת בר המצווה שלי, אז זו הזדמנות טובה לספר קצת על העניין.

כשמתקרבים לגיל 13, צריך לתכנן את בר המצווה, ואצל לא דתיים, חופש הבחירה גדול יחסית. כשאני הגעתי לשלב הזה, ההורים שלי היו פרודים טריים, אז היה ברור שזה באחריות אבא שלי, ולשנינו לא התאים אירוע גדול. לו כי הוא היה עסוק בשינויים גדולים בחיים, ולי כי לא אהבתי (ואני עדיין לא אוהב) לשים את עצמי במוקד של אירועים חברתיים גדולים.

אז מה עושים? בילדות, בית הכנסת לא היה זר לי (הוא גם נבנה בעבר בתרומה מרכזית של המשפחה). בשבתות, בדרך לביקור אצל סבא, היינו עוברים בבית הכנסת במושב כדי לבקר את סבא של אבא – שנהג להתפלל בבית הכנסת – ולפעמים גם להשלים מנין במקרה הצורך (ובמקרים רבים היה צורך). אבא שלי, באיזו אפיזודה שלא הבנתי עד הסוף את הרקע שלה, ניגש אחרי הצבא כחילוני גמור לרב של המושב הדתי השכן, וזה לימד אותו קריאה בתורה בטעמים ואולי גם להיות שליח ציבור. כשהיינו ילדים הוא לא היה שליח ציבור בבית הכנסת, אבל כן היה התוקע בשופר בחגי תשרי. כך שבית הכנסת לא היה זר לי, אבל מאז הילדות ועד היום, בכל פעם שביקרתי בבית כנסת ללא הבדל אירוע, עדה או זרם דתי, השתעממתי לחלוטין (אולי פרט לקריאת המגילה בפורים).

בקיצור, אז מה עושים? עליה לתורה בבית הכנסת? כן. קריאת ההפטרה בטעמים? לא בשבילי. אני לא שר גם לעצמי, אז בטח שלא בציבור. סיכמנו שאקרא את שתי הקריאות הראשונות בפרשה, בלי טעמים, והתכוננתי לזה עם אבא. בנוסף, למיטב זכרוני מיוזמתי ואין לי מושג למה, אמרתי שאני רוצה גם להכין דרשה על פרשת השבוע. גם את זה עשיתי בעזרת אבא. אני זכרתי עזרה מעטה יחסית, אבל כשאני מסתכל באיכות הכתיבה ובעושר המקורות, עולה בי החשד שהוא עזר יותר משזכרתי.

לשבת הזו הזמנו גם את המשפחה של החברים הדתיים מחיפה, כדי להבטיח שיהיה מניין ושיהיה מישהו שיוכל להוביל את העניין במקרה הצורך. מה שגילינו רק בזמן אמת, הוא שלאותה השבת תוכננה עוד עליה לתורה של ילד אחר מהמושב (צעיר ממני במעט אבל בשנתון מתחתי בבית הספר), שההורים שלו חזרו בתשובה לחב"ד, מה שהצביע על שני אירועים ברוח שונה. הפשרה היתה שנעשה הפרדה ברוח טובה, והם יעשו מניין משלהם אחרי שאנחנו נסיים.

בכל מקרה, קראתי בהצלחה את שתי הקריאות הראשונות בפרשה, זרקו עלי סוכריות, הורים וחברים השלימו את הקריאות הנוספות וההפטרה. חזרנו לבית של סבא, ושם היתה התכנסות צנועה עם משפחה קצת יותר מורחבת, שבמסגרתה הקראתי את הדרשה הנ"ל. שמורה באחד האלבומים גם תמונה שלי מהרגע, שכמו הרוב המוחלט של התמונות שלי לאורך ההיסטוריה, מביכה אותי. קיבלתי מתנות בסכום שלי היה נראה אז גדול (ובהשוואה לדברים שראיתי מאז נראה לי היום די צנוע), ששימש כחלק עיקרי ברכישת מחשב שולחני לבית (בתחילת שנות ה-90, מחשב שמתאים למשחקים טובים היתה פלטפורמת בידור מרכזית, בטח בבית שלא היתה בו טלוויזיה). אירוע גדול לא התקיים. אחרי כשנה, בסביבות יום הולדת 14, עשינו במקומו טיול רגלי שלי בכרמל שלי ושל אבא במשך יומיים מצומת התשבי לזכרון יעקב, שכלל ניווט, לינה בשטח ועוד משהו שחלה עליו התיישנות ובכל זאת השתיקה יפה לו.

2 מחשבות על “עד שנתו הארבעים: פרשת ודרשת בר המצווה שלי

    • כן. בגיל 39, הזמן שחלף מאז כפול מהגיל שהייתי אז…
      וגם זה שאבא מצא אצלו לפני כמה חודשים את העותק. אחרת לא בטוח שהייתי כותב על זה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s