מעמד הדת בעולם בלי אלוהים, ופוטנציאל השיח בין דתיים וחופשיים

פיתוח של רעיון שהתחיל מתהיה על פוטנציאל השיח בין דתיים וחילונים, והתגלגל למחשבה על היחס הראוי לדת ולחברה הדתית מצד מי שחי בעולם ללא אלוהים. 

כבר איזה זמן אני מסתובב עם תהיה לגבי פוטנציאל השיח בין אנשים שתפישות העולם שלהם שונות מיסודן. מדובר באנשים שאמנם חיים באותו הזמן ובאותו המקום, אבל בתפישתם העצמית ובתודעתם כל אחד מהם חי בעולם שונה באופן יסודי מבחינת דרך הפעולה של העולם כפי שהיא מובנת לו – ולכן אני נוטה לספקנות לגבי הפוטנציאל הזה. זה נכון לא רק לגבי הבדלים ביחס לדת, אבל זה מקרה מובהק, ואולי הקיצוני ביותר, של פער כזה.

כמובן, שכדי להבין את הרעיון הזה כמו שצריך, צריך להסתמך, ולו לצורך הדיון, על מושגים בסיסיים שתוכנם מוסכם. כלומר, נצטרך להגדיר, לפחות לצורך הזמני של הבנת הרעיון שלי, מהי הדת, מיהו אדם דתי, ומיהו אדם חופשי.

בדיון קצת משיק לפני איזה זמן הצעתי את ההבחנה הבאה, שאני חושב שהיא ההבחנה הרלוונטית בין דתיים וחופשיים (וגם מסבירה את הבחירה במונח "חופשיים" על פני "חילונים"). המפתח הוא בשאלה "מי ברא את מי: אלוהים את האדם, או האדם את האלוהים?"

ההבחנה בין דתיים לחופשיים היא לפי התשובה לשאלה האם האדם חי בעולם שבו יש אלוהים שפועל בעולם, ואכפת לו ממעשי בני האדם – כלומר שהתערבותו מושפעת ממעשי בני האדם. אדם דתי הוא מי שהתשובה שלו לשאלה הזו היא "כן", ולכן הוא פועל או מתיימר לפעול לפי מערך של הנחיות מעשיות לפעולה בהתאם לרצון האל (במקרה של היהודים, המצוות). אדם חופשי הוא מי שהתשובה שלו לשאלה הזו היא לא. הוא חי בעולם שבו אין אלוהים כלל, או שהאלוהים שיצר אותו או קיים בו לא פועל בו, או שפעולתו אינה מושפעת ממעשי בני האדם. לפיכך, גם אם הוא מאמין בקיומו של כוח עליון, וגם אם הוא חווה חוויות רליגיוזיות, הוא חופשי מהיומרה לפעול בהתאם לרצון האל, שהרי רצון כזה לא קיים, או שהוא שרירותי ביחס לפעולת האדם.

בעולמו של האדם הדתי אלוהים הוא "ריבונו של עולם", "מלך מלכי המלכים", ובני האדם הם עבדיו, המחוייבים לציית לחוקיו. החוקים הם הדת. (המילה "דת" מקורה בפרסית ומשמעותה "חוק". ראו אסתר, ג', ח': "וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים"). עיקרה של הדת היא קבלת סמכות האל המצווה והציות למצוותיו (בהתאם לפרשנות הנוכחית של אנשי הדת בעלי הסמכות). מי שאינו מציית למצוות האל הוא חוטא בזדון או בשגגה, או מורד בסמכות האל. כל רצון אנושי – ובתפישות דתיות מסויימות, כל הסביבה הארצית – הוא זניח אל מול מצוות האל.

בעולמו של האדם החופשי אין ריבון. לכל היותר, הוא עצמו ריבון לעצמו. אם יש בעולם הזה אל (שאינו מתערב בעסקי בני האדם), אפשר להחליף אותו במושגים "הבלתי מוכר" או "כוח טבע", מבלי לאבד ממשמעות המילה, שהרי לא מדובר באל מצווה, והוא אינו מעורב ולכן גם אינו משפיע על חיי האדם. וחשוב לשים לב שמי שמקיימים את מנהגי הדת משיקולים של שמירת מסורת ("ככה סבא שלי נהג"), תועלת חברתית לכאורה ("חברה כזו היא מוסרית יותר") או בגלל שייכות סוציולוגית-קהילתית ("גרסא דינקותא", "האדם הוא תבנית נוף הולדתו"), נופלים בהגדרות שלנו בקטגוריה של "חופשיים", מאחר וההגדרה לדתיות היא ציות למצוות מתוקף קבלת סמכות האל. כלומר, ייתכן שרבים מהאנשים המזוהים כדתיים שנפגוש הם לא דתיים לפי הקריטריון הזה, אבל לא תמיד הם יודו בכך, ובמשמעות הנגזרת מכך. לטעמי יש גם מקרים שבהם היכולת של אדם לחטוא באופן בוטה ומתמשך במקביל לקיום אורח חיים דתי ביותר מטילה ספק בכנות הצהרתו על עצמו כלפי חוץ כאדם דתי. לעומת זאת, חלק מאלה שמזוהים סוציולוגית כ"חילונים" הם בעצם דתיים לפי הקריטריון הזה. אנשים נוטים להיות לא־עקביים, ולהחזיק בתפישות לא קוהרנטיות ו/או לא מבוררות עד הסוף.

וכאן מגיעה נקודה חשובה ביותר, שאני חושד שאנשים דתיים מתקשים לעכל ולהפנים אותה: מנקודת המבט של האדם החופשי, החי בעולם שאין בו אלוהים, להצדקה העצמית של האדם הדתי אין שום משמעות או תוקף מיוחד, אם כבר, להפך. בעולם שבו אין אלוהים, "הכל אנשים". החברה הדתית ומושגי הדת הם תוצרים אנושיים. ומכאן שההעדפה של האדם הדתי לעשות מעשים מסויימים ולהמנע מעשיית מעשים אחרים אינה נושאת תוקף חזק יותר מאשר כל העדפה אישית של כל אדם. העובדה שמישהו חושב שאסור לו לאכול מאכל מסויים בגלל צווי דתי אינה בעלת תוקף יותר מאשר העובדה שאדם אחר מעדיף שלא לאכול מאכל מסויים משיקולי מוסר (למשל צמחונות) או טעם מועדף, והיא אפילו פחותה משיקול אובייקטיבי, כמו הימנעות ממאכל בגלל אילוץ רפואי. מנקודת מבט חופשית, אין שום סיבה להתחשבות מיוחדת ברצונות של אנשים דתיים על פני התחשבות בכל רצון אחר של אדם אחר, ואין שום סיבה לתת לאנשים דתיים, לממסד הדתי או לסמלים דתיים שום יחס מיוחד מתוקף היותם דתיים. כל טענה מתוקף דתי היא פחותה אל מול שיקול אנושי.

ומשמעות נוספת של נקודת המבט הזו היא, שמכיוון הדת מתקיימת גם בעולם שאין בו אלוהים (מנקודת המבט של האדם החופשי), הרי שכדי להבין אותה הוא צריך להסתכל עליה לא בעזרת המושגים הדתיים, אלא כתופעה אנושית. שהרי בעולם שאין בו אלוהים, "הכל אנשים". אפילו המורשת התרבותית הדתית, במקומות שבהם היא ראויה להערכה, נתפשת וזוכה ליחס של מורשת אנושית. לא דתית. כפי שכתב מרקס [לשאלת היהודים]:

"הבה נבחן את היהודי הארצי הממשי, לא את היהודי של שבת […] אלא את היהודי של ימות החולין.

ראוי שלא נחפש את סודו של היהודי בדתו, אלא את סודה של הדת היהודית ביהודי הממשי."

ואם הדת היא תופעה אנושית, ואם אנחנו מבקשים להבין אותה מתוך הדתיים הממשיים, הרי שנבחין די בקלות שבניגוד לטיעוני הנצחיות שבהם נוהגים לנפנף הדתיים, ברור מאוד שהדת היא תופעה לא נצחית, שיש לה היסטוריה עשירה משלה. בדומה לקלישאה הלא נכונה לרוב, את ההיסטוריה הפנימית של הדת כותבים המנצחים. אבל ההיסטוריה הפנימית הזו רחוקה מלשכנע את מי שלא מסתפקים בהיסטוריה הפנימית. אפשר וראוי להתבונן על הדת ועל האנשים הפעילים במסגרתה לפי הקריטריונים של כל פעילות אנושית, שהמרכזיים בהם (לאו דווקא בסדר הזה) הם כלכלה, פוליטיקה, חברה ותרבות. גם כאן, די בקלות ניתן לזהות שבכל תקופה ומקום הציבור הדתי ואנשי המנגנון הדתי ממלאים תפקידים כלכליים, פוליטיים, חברתיים ותרבותיים בחברה שבהם הם חיים. וכשבוחנים אותם בפרספקטיבות האלה, מתגלה לעיתים קרובות שהתפקידים שהם ממלאים רחוקים מלהיות ראויים לכבוד שהם היו רוצים לייחס לעצמם. במקרים רבים המערכת הדתית מתגלה כמערכת אנושית שתוצאותיה הן שליליות למדי, ולא טובות ממערכות חילוניות אחרות.

בהיבטים רבים המערכת הדתית מצטיירת כמגנון שליטה וניצול אנושי מתוחכם מאוד ואפקטיבי מאוד, שמנצל בשם האמונה הדתית את החולשות האנושיות של המאמינים למען שירות האינטרסים הארציים של אנשי הממסד הדתי, בין אם הם עצמם מאמינים תמימים גם הם (שאולי גם נסחפים על גלי האגו שמטפל אצלהם המעמד לו הם זוכים) ובין אם הם נצלנים ציניים, שבעצמם מאמינים הרבה פחות ומקפידים עם עצמם הרבה פחות מאשר הם מטיפים למאמיניהם (ואני נוטה לחשוד שהסוג השני נפוץ יותר ממה שראוי היה לקוות).

מי שמתבונן על הדת בפרספקטיבות האלה, מי שלומד ומבין אותה כתופעה אנושית, כבר לא "יחזור בתשובה" לעולם. בנים שובבים, שיש אלוהים בעולמם ומשתעשעים בלא לציית לו, יכולים לשוב אל אלוהים. אבל מי שיודע את כוחה האנושי של הדת ומורד בה, הוא אותו "אחר" שלו אמרה בת הקול שיצאה מקודש הקודשים [ילקוט שמעוני, תתקע"ד, א', ומקבילות ברות רבה ובקהלת רבה]:

"שובו בנים שובבים, חוץ מאחר שהיה יודע כחי ומרד בי"

 

אבל כאן תופיע ביתר תוקף הבעיה שממנה התחלתי: קשה מאוד לנהל דיאלוג בין אדם דתי (במובן שהגדרנו) לבין אדם חופשי מאחר והם חיים בעולמות שונים באופן יסודי, המתנהלים לפי הגיונות שונים מן היסוד, ותפקידם של הדתיים והחופשיים שונים בהם מן היסוד. הדתי המאמין לא יכול לתת לגיטימציה אמיתית לחופשי הכופר. החופשי לא יכול לכבד באמת את הדתי המנהל את חייו באופן חסר שחר על פי אמונת־שוא, ובטח שלא להיענות לתביעותיו לתת כבוד מיוחד לאורח חייו הדתי, מאחר ואורח חיים זה גובה מחיר כבד הן ממאמיניו והן מהחברה שבה הם חיים. ואולי דיאלוג אמיתי בין דתיים לחופשיים צריך להתחיל מהפנמת עומק התהום הזו שמבדילה ביניהם. מבלי הפנמה שכזו, אני מתקשה לראות איך הוא יכול בכלל להתקיים.