על שני מקרים ועל כישורים (או היעדר כישורים)

סיון חילאי פרסמה הבוקר עוד כתבה ב-ynet במסגרת הסיקור שלה את פרשת ילדי תימן, שלא בפעם הראשונה פשוט מהווה במה לפעילי טענות החטיפה (במקרה של חילאי, לרוב מדובר באנשי "אחים וקיימים" והגוף שהתפלג מהם, "פורום אחיי") להעלות מחדש טענות שאין בהן שום חדש. 

הפעם מדובר בדו"ח (שלא ברור מהכתבה היכן בכלל התפרסם) שחיברו שתי פעילות ותיקות, יעל צדוק ושושנה מדמוני-גרבר, שנראה מהכתבה שמציג פעם נוספת את טענות הביקורת הותיקות על פעולת ועדת החקירה הממלכתית. במסגרת הכתבה מוצגים שני מקרים כדוגמה לקביעת מותם של ילדים על סמך רישומים סותרים. עיון לא מאתגר במיוחד בשני המקרים מלמד שועדת החקירה התרשלה בניסוח מסקנותיה לגביהם, אבל שכותבות הדו"ח התרשלו עוד יותר בבדיקת המקרים וביסוס הטענה שלהן, ושחילאי התרשלה בבדיקת הדברים בטרם פרסום. 

המקרה הראשון הוא של מזל סלמן, שלפי הכותבות התיעוד לגביה כולל ארבעה תאריכים סותרים, מהם הועדה בחרה באחד, וקבעה שהיא נפטרה במחנה ראש העין יותר מחצי שנה לפני שמשפחתה עלתה לארץ מתימן.

כאן נמצא תיק הועדה של חקירת המקרה של של מזל בת דוד וחנה סלמן. מקריאה ראשונה של מסקנות הועדה [עמ' 7-6] לגביה, נראה שהטענה נכונה, או לפחות קרובה להיות נכונה:

מהממצאים עולה שהועדה איתרה מספר מסמכים הכוללים תאריכים שונים (אך לא ארבעה תאריכים) לפטירתה: שלושה מסמכים מציינים אותו ב-23.2.1950. מסמך נוסף מציין תאריך מאוחר בכמה ימים, ה-26.2.1950. לפי מסמך אחר של תיעוד משני – רשימת נפטרים ממחנה ראש העין שערכה חברה קדישא פתח תקווה – והוא החריג, מציין שהילדה נפטרה ב-23.2.1949, כלומר בדיוק שנה מוקדם מהתאריך שציינו רוב המסמכים האחרים, וכחצי שנה לפני עליית המשפחה לארץ ב-6.10.1949. במסקנתה הועדה ציינה דווקא את תאריך הפטירה המוקדם והלא סביר, לפי המסמך הבודד.

ולכן כמובן שמעניינן לבדוק את המסמכים עצמם. עשיתי את זה, ומצאתי את המסמך המדובר [עמ' 15]:

מכותרת המסמך עצמו עולה בבירור שמדובר ברשימת נפטרים מחודש פברואר 1950, ולא פברואר 1949. כלומר, מדובר בטעות ברישום שנפלה במהלך עבודת ועדת החקירה הממלכתית, שבעקבותיה נרשם בסיכום שלה התאריך 23.2.1949 במקום 23.2.1950. הטעות הזו שוכפלה כאשר בחלק המסקנות ציינה הועדה דווקא את התאריך השגוי, וכך נוצר הרושם שהיא קבעה את מותה של סלמן לתאריך מוקדם לעליית המשפחה לארץ.

אין ספק שמדובר ברשלנות בניסוח סיכום החקירה, ורשלנות מצערת. אבל העובדה שצדוק ומדמוני גרבר נתלות בטעות הזו ומציגות אותה כ"קביעת פטירה על סמך רישומים סותרים", למרות שכל מי שיעיין בתיק יגלה בקלות שמקור הסתירה היא בטעות ברישומי ועדת החקירה ולא בתיעוד סותר, מצביעה על רשלנות חמורה עוד יותר.

המקרה השני הוא המקרה של יוסף בהזגד ג'דיד, שלפי הכותבות בתעודת הפטירה שהוצגה למשפחה נכתב שמדובר בנקבה ולא בזכר.

גם במקרה הזה, מדובר בטענה נכונה על פני השטח, אבל כזו שמתבררת כלא רלוונטית בבדיקה מעמיקה מעט יותר.

תיק הועדה של חקירת המקרה של בהזד (יוסף) בן רחמים ושרה גדיד לולאי נמצא כאן. גם במקרה הזה, באופן מצער סיכום המקרה [עמ' 5-4] מוצג באופן בעייתי:

הועדה אמנם מציינת בסיכום שלה שיש שיבושים קלים בשמו של הנעדר לפני שהיא מגיעה למסקנה שנפטר, אבל לא מזכירה בסיכום שלה שכל ארבעת המסמכים (למעשה מדובר בשלושה, כי תעודת הפטירה היא תיעוד משני שמופק על סמך הרישום בפנקס הפטירות של משרד הבריאות) המתעדים את הפטירה והקבורה מתייחסים לתינוקת ולא לתינוק.

על פניו, חמור למדי. אלא שזו לא היתה הטעות היחידה שנפלה בסיכום של הועדה, ואיתור הטעות הנוספת מוביל לגילוי טעות שלישית בסיכום, ולממצא שמציג את הדברים באור אחר.

בסיכום תמצית פרטי התלונה נכתב ש"עדות זו לא נמסרה ועדות קודמות". מדובר ללא ספק בטעות. הן מכיוון שבמהלך עדות אחותו של יוסף, דבורה בלו, בפני ועדת החקירה הממלכתית (כאן, עמ'  27-14) הזכיר יו"ר הועדה ש"בועדת שלגי יש פרטים שהוא מת, ונקבר במקום…"; והן בגלל שבטופס פרטי נעדר שמילאו חוקרי הועדה בתיק חקירת המקרה מוזכר העמוד בדו"ח שלגי בו מופיעות מסקנות ועדת שלגי לגבי המקרה, ופרטים מתוך תיק החקירה של ועדת שלגי. כלומר, המקרה הובא בפני ועדה קודמת, וחוקרי הועדה הממלכתית הכירו פרטים מתיק החקירה שלה [עמ' 6]:

הפרט המעניין ביותר ברישומים האלה הוא שועדת שלגי איתרה גיליון מחלה של הנעדר בבי"ח רמב"ם בחיפה, וזו הטעות השלישית: ועדת החקירה הממלכתית, שחוקרי הכירו את המסמכים בתיק החקירה של ועדת שלגי, לא ציינו בסיכום הממצאים שלהם את גיליון המחלה הזה, ולא הוסיפו אותו או צילום שלו לתיק החקירה שלהם.

צילום גיליון המחלה נמצא בתיק חקירת המקרה בועדת שלגי [עמ' 39]:

זהו מסמך חשוב ביותר, מכיוון שהוא התיעוד הישיר ביותר והמפורט ביותר של הטיפול הרפואי במקרה, ומהתוכן שלו עולה שאכן מדובר בתינוק זכר ולא בתינוקת נקבה. כל התיעוד הנוסף, שבו מתייחסים לתינוקת נקבה הוא תיעוד משני, ואפשר לשער שמי שעשה את הרישום בספר הפטירות של בית החולים רשם בטעות "נקבה" מכיוון שמדובר בשם חריג ולא מוכר (שגם שובש בדרך, ככל הנראה בגלל העתקות מכתב יד בין מסמך למסמך ו/או רישום השם לפי שמיעה של שם לא מוכר), ומשם הטעות התגלגלה אל התיעוד המשני שנוצר בעקבות הרישום הזה, בפנקס הפטירות של משרד הבריאות וביומן הקבורה של החברה קדישא.

כך שגם במקרה הזה, המקור לחשד נובע מרשלנות בעריכת סיכום המקרה בידי ועדת החקירה הממלכתית, אבל בדיקת המסמכים מלמדת שלמסקנה עצמה יש בסיס בתיעוד, והיא לא התקבלה על סמך רישומים סותרים. וגם במקרה הזה, שבו נראה שהכותבות הכירו את התיעוד המשני השגוי, הן לא המשיכו בבדיקה ולא גילו את התיעוד הקרוב יותר והנכון. לטעמי אפשר להתרשם מכך בנוגע לרצינות הטענות שלהן.

בשני המקרים, נראה שהכתבת סיון חילאי לא בדקה את הטענה ופשוט כללה אותה בכתבה כפי שהיא. באופן דומה, היא כללה בכתבה את הטענות של אפרת יהושע, לפיהן הועדה לא ניסתה להבין מה קרה לאחיה משה חסין, ילד בריא ש"פשוט נעלם" מבית העולים פרדס חנה. היא לא מזכירה שועדת החקירה איתרה את תיק חקירת ההיעלמות המקורי שמתעד את חקירת המשטרה שבוצעה מיד לאחר ההיעלמות ואת העדויות שנגבו מההורים ומקרובים נוספים, כמו שהיא לא מזכירה שאפרת יהושע עצמה ואחותה הציגו בעבר גרסה לפיה נראתה מכונית אמריקאית מסתורית שהתרחקה מזירת ההיעלמות – גרסה שאין לה שום זכר בעדויות המוקדמות של ההורים וקרובי המשפחה שנכחו במקום.

זוהי פעם נוספת שבה חילאי מתגלה כמי שלא מבצעת עבודת עיתונות ראויה לשמה, אלא נותנת במה תקשורתית ומדבררת את טענות הפעילים המקדמים את טענות החטיפה.