פיצויים למשפחות ילדי תימן: מציאות, חשבון ומיסגור

ה-1.6.2022 היה המועד האחרון (אחרי הארכה) להגשת פיצויים במסגרת ההסדר שהציעה הממשלה למשפחות בפרשת ילדי תימן וגו'. ההסדר, שהציע פיצוי של 150-200 אלף ש"ח לכל משפחה שפנתה לאחת משלוש ועדות החקירה (ובמצטבר, סכום לא מבוטל בכלל של כ-162 מיליון ש"ח), התקבל בהסתייגות גדולה מצד מי שדורשים קודם כל שהמדינה תכיר בתוצאות החטיפה. לכן, היה מעניין לראות מה תהיה מידת ההיענות של המשפחות להצעה. היה לא פחות מעניין לראות איך מסגרו את הדברים בכתבה מהימים האחרונים ב-ynet.

ובכן, הכתבת החתומה על הכתבה היא סיון חילאי, שמסקרת את הפרשה ב-ynet בשנים האחרונות, כנראה בין היתר בגלל שבמשפחתה יש מקרה שנקשר לפרשה – היבט שאולי שווה הרחבה בהזדמנות בעתיד. חילאי מסקרת את הפרשה מעמדה מקורבת מאוד לעמותת עמר"ם, ולאחרונה מיחזרה אפילו כמה מהטענות של אנשי "פורום אחיי", שאחראים לכמה מהטענות המביכות יותר בנוגע לפרשה.

כמו שאפשר לראות בקלות, כבר מהשוואה בין הכותרת הראשית לכותרת המשנה אפשר להבחין שצפויה לנו איזו בעיה בעניין המיסגור של המציאות. בעוד שהכותרת מציינת ש [כל ההדגשות, אלא אם צויין אחרת, הן שלי]:

שליש מהמשפחות הזכאיות ויתרו על הפיצויים

הרי שכותרת המשנה אומרת לנו ש:

"מועד ההגשה האחרון לבקשת פיצויים יסתיים ברביעי, ולמרות זאת, רוב הזכאיות לא דרשו אותם."

אם שליש ויתרו על הפיצויים, איך ייתכן ש"רוב" הזכאיות לא דרשו אותם? שאלה מצויינת.

העובדה ששליש מהמשפחות ויתרו על הפיצויים, מוגדרת בכתבה כ:

"הביקוש מצד המשפחות נשאר נמוך במיוחד"

האם שני שליש שלא ויתרו על הפיצויים זה "נמוך במיוחד"? שאלה מצויינת [עם כי אפשר לטעון שבהינתן האפשרות לקבל בקלות יחסית סכום כספי משמעותי, היה אפשר לצפות לביקוש גבוה יותר].

הפסקה הבאה נותנת בעצם את ליבת הנתונים הממשיים, ופותרת את הסתירה:

"לפי הנתונים שהגיעו ל-ynet ו-"ידיעות אחרונות", מתוך 1,037 ילדים שהמשפחות שלהם נמצאו זכאיות, רק כ-300 משפחות נמצאות בהליך לקבלת הפיצוי הכספי. כ-300 בקשות של משפחות נוספות בבדיקת זכאות ויתר המשפחות לא פנו כלל ולא ביקשו את הכסף."

כלומר, עד כמה שאפשר להבין את הניסוח, שליש מהמשפחות הזכאיות כבר נמצאות בתהליך של קבלת הפיצוי, ועוד כשליש נמצאות בשלב של בדיקת הבקשות שלהן. הקריטריונים לזכאות מנוסחים בצורה מאוד מרחיבה, כך שלמעשה כל משפחה שפנתה לאחת משלוש הועדות זכאית לקבל פיצוי. להבנתי יש לקריטריון הזה הגיון מתבקש והגיון משתמע: ההגיון המתבקש הוא שבשונה ממשפחות שעניינת נחקר בידי (לפחות) אחת מועדות החקירה, ומבחינת המדינה יש מסקנה מטעמה לגבי המקרה שלהן, בנוגע למשפחות שלא פנו לאף אחת מהועדות אין למדינה את הכלים לבחון בכלל את המקרים והטענות שלהם – אלא אם תוקם ועדת חקירה חדשה. ההגיון המשתמע, להבנתי, הוא שלגבי משפחות שלא העלו את הסיפור שלהן עד לשלהי שנות ה-90 (מועד סיום קבלת הפניות של ועדת החקירה הממלכתית), המדינה תוכל לטעון בקלות יחסית להתיישנות במקרה שתיתבע בדרישת פיצויים בהליך אזרחי בבית משפט. כאן יש מקום להזכיר שבג"ץ נתן ביולי 2021 פסיקה שמשמעותה היא שחלה התיישנות גם על תביעות פיצויים של משפחות שכן פנו לועדות החקירה.

לפי אודליה פרטוק, מנהלת אגף בחברת הביטוח הממשלתי שהופקדה על יישום הצעת הפיצויים:

"עד היום דחינו כ-50 פניות של משפחות שלא דנו במקרה שלהן באף אחת מהוועדות ואין לנו איך לעזור להן לצערי."

האבחנה הזו מביאה אותי להעריך ש-300 המשפחות שבקשתן נבדקת הן כאלו שלא נדחו על הסף בגלל שלא פנו לועדות הקודמות, כך שאני מעריך שרובן הגדול יקבלו גם הן את הפיצויים, שיגיעו בסופו של דבר לכשני-שליש מהמשפחות. עניין זה צפוי להתבהר בעתיד, כאשר יתקבלו נתונים סופיים לגבי מימוש המתווה.

אם בסופו של דבר, כשני שליש מהמשפחות הזכאיות צפויות לממש את הצעת הפיצויים, המשמעות היא שהטענה ש"רוב הזכאיות לא דרשו אותם" אינה נכונה. גם לאי-דרישת הכסף יכולות להיות סיבות נוספות שאינן דחייה עקרונית של מתווה הפיצויים. מדובר בציבור לא מאורגן של כאלף משפחות, שהמקרה של חלקן טופל לאחרונה לפני כחמישים שנים. ייתכן שבחלקן הדור הפעיל כלל לא מודע לעניין, או לא חי בארץ. ייתכן שחלקן, למרות הפרסומים בתקשורת, לא נחשף להצעת הפיצויים ולאפשרות לקבל אותן. תיאורטית, ייתכן אפילו שבכמה מקרים משפחות שקיבלו מידע על פטירת הילד קיבלו בהסכמה את מסקנות הועדה והחליטו שהעניין לא מצדיק לקיחת פיצוי מהמדינה.

לפי הכתבה:

לפי התנאים שסוכמו, כמחצית מהמשפחות שנפגעו בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן כלל לא זכאיות לפיצוי כספי. הסיבות: לא הופיעו בפני ועדות החקירה כי לא הוזמנו או שחששו או לא הבינו כי גם הן נמנות עם נפגעי הפרשה.

גם כאן, הניסוח פשוט מטעה את הקוראים. הקריטריון הוא שמשפחות שלא הופיעו בפני ועדות החקירה אינן זכאיות לפיצויים. כל ההסבר שמציג את הסיבות, לכאורה, לפיהן כמחצית מהמשפחות לא פנו לועדות החקירה הוא כבר אפולוגטיקה מצד הכתבת. אבל תוכן האפולוגטיקה מעניין בפני עצמו:

• "כי לא הוזמנו" – אף משפחה לא "הוזמנה" להציג את המקרה שלה בפני ועדת החקירה. ועדות החקירה פתחו את דלתותיהן בפני משפחות שפנו אליהן מיוזמתן. ובמקרה של וב"ם וועדת שלגי, הן טיפלו גם במשפחות שהמקרים שלהן תועדו על ידי הועד הציבורי לגילוי ילדי תימן – גוף פעילים מקרב העדה התימנית – והועברו לידי הועדות.
• "כי חששו" – ממה היה להן לחשוש בפניה לועדת חקירה? לכתבת הפיתרונים.
• "לא הבינו כי גם הן נמנות עם נפגעי הפרשה" – הנה לכם עדות לנזק שיוצרת התפוצה הרחבה של טענות החטיפה. מאות משפחות שלא חשבו שמקרה פטירת הילד שלהן קשור לפרשה, השתכנעו לאחר עשרות שנים של עיסוק ציבורי בפרשה, (ולפעמים גם לאחר דור או שניים בתוך המשפחה) שבעצם הילד שנפטר להן לא נפטר אלא נחטף, והנה גם הן קשורות לפרשה.

ולסיום:

"כבר עם מועד פרסום המתווה, המשפחות הביעו התנגדות והבהירו שהן לא מעוניינות בכסף אלא בשקיפות במה שעלה בגורלן ילדיהן. לטענתן, מדובר במתווה שמפספס את המטרה ובפיצויים שהם "לעג לרש"."

אלא ש"המשפחות" לא היו אלה שהביעו התנגדות והבהירו שהן לא מעוניינות בכסף. מי שהציג את הטענות האלה היו קודם כל אנשי עמר"ם, במידה רבה בעזרת מספר קטן של משפחות שהופיעו בכתבות בתקשורת, כשלהערכתי מדובר במידה רבה במשפחות שאליהן הופנו הכתבים על ידי אנשי עמר"ם. בכלל לא ברור שהמשפחות הספציפיות שהופיעו בתקשורת הן מדגם מייצג של ציבור המשפחות. אני חושד שהן יותר מדגם מייצג של עמדת העמותות שהפנו את כלי התקשורת אל המשפחות.
אין כיום גוף נבחר שמייצג את מכלול המשפחות הקשורות בפרשה. למרות הבולטות התקשורתית (ושיתוף הפעולה האוהד מאוד מצד התקשורת) שהם זוכים לה, מעבר לאיסוף העדויות – רבות מאוד מהן של משפחות שלא פנו לועדות, ולכן לא נמצאות בכלל בעמדה שממנה אפשר להביע התנגדות שיש בה ערך להצעת הפיצויים – לא ברור כמה מהמשפחות רואות באנשי עמר"ם את נציגיהן. למעשה, העובדה שנראה שרוב המשפחות כן בחרו לקבל את הפיצויים, רומזת לכך שרוב המשפחות לא התנגדו למתווה, או לפחות לא התנגדו מספיק כדי לוותר על הפיצוי.

אז הנה לכם דוגמה לדרך שבה כתבת בעלת עניין דואגת להציג דיווח חדשותי במיסגור שמשרת את עמדת העמותה שאיתה היא מזדהה, ונראה שגם פועלת בשיתוף פעולה הדוק. כדי לזהות את הבעיות במיסגור הזה, אפילו לא חייבים להיות בקיאים במיוחד בפרשה. מספיק לזהות את הפערים הבולטים שבין המידע לבין הניסוח שבו הוא מוצג בכתבה. וכאן בעיית יסוד של התקשורת בישראל מתבטאת ומשפיעה על התפישה הציבורית של הפרשה – חלק עצום מהתכנים שמוצגים בתקשורת הם לא דיווח מקצועי על המציאות, אלא דיברור של גורמים בעלי עניין.