הסתרה ושעתוק גזענות? בין תזה סוציולוגית למציאות היסטורית

הדיון בפרשת ילדי תימן נשאר לרוב בתחומי הפייסבוק או התקשורת. לעיתים הוא מבליח לזירה האקדמית, מה שמצדיק אולי התייחסות מיוחדת, כי בעוד שברשתות החברתיות ובתקשורת אין סטנדרט אמיתי לטענות שעולות בדיון, בזירה האקדמית לפחות אמור להיות סטנדרט כזה. 

ובכל זאת, צפיה בהרצאה קצרה שעסקה בנושא לימדה שלא תמיד הסטנדרנט הזה מיושם, ונראה שגם האחראים על הדיון לא תמיד מוכנים להציב אותו. 

ברשומה זו אציג כמה נקודות ביקורת בולטות על הרצאה של ד"ר דניאל דה מלאך בכנס האגודה הסוציולוגית הישראלית, שעיקרן הצבעה על טענות שגויות עובדתית או טענות כושלות באופן בולט שהציג דה מלאך, ואת ההתייחסות (או היעדרה) שקיבלתי לגביהן מדה מלאך ומפרופ' לב גרינברג, נשיא האגודה, שגם ישב בראש המושב בו ניתנה ההרצאה.

מכיוון שהדברים התארכו, אני מקדים ומביא פה את תמצית טענותי:

ב-8.2.22 הציג דה מלאך הרצאה קצרה בכנס האגודה הסוציולוגית הישראלית, שכותרתה: "הסתרה ארכיונית ושעתוק של גזענות: המקרה של ילדי תימן שנעלמו". אתם יכולים לצפות בה כאן (החל מדקה 1:08:09).

1.  "הסתרה ארכיונית"

דה מלאך טוען שישנו "חסיון יוצא דופן" על חומרי הארכיון הקשורים בפרשה – המציאות היא הפוכה, וחומרים אלה חשופים באופן חריג לטובה. 

2. "שעתוק של גזענות"

דה מלאך טוען שעל רקע היחס השלילי של ועדות החקירה כלפי המשפחות, אין פלא שצומחת גזענות – אלא שהועדות לא התייחסו אל המשפחות באופן שלילי כפי שהוא מתאר, ואת הטענה לגזענות שצומחת בעקבות היחס הזה הוא מבסס על שתי דוגמאות (בהן הוא מטפל באופן רשלני) שספק אם יש בהן גזענות, אבל זמנן שנים רבות לפני תחילת פעולת ועדות החקירה; ודוגמה שלישית שגם בה ספק אם יש גזענות, ובכל מקרה היא אינה נשענת על יחסה של ועדת החקירה למשפחות.

ומכאן בהרחבה.

חלק ראשון – טענת ההסתרה

א. ה"הסתרה" בארכיון המדינה

טענת היסוד של דה מלאך היא ש:

"על פרשת ילדי תימן מוטל חיסיון יוצא דופן." [1:13:52] […] "המדינה קבעה מתווה מיוחד לפרשת ילדי תימן שבו מושחרים יותר דברים מאשר בדרך כלל. זה לפי החלטת ממשלה שהיא לא כל כך חוקית לדעתי, אבל לא יודע מי יגש לבג"צ על העניין הזה." [1:14:47]

טענה זו היא למעשה היפוכה של המציאות.

דווקא הטיפול בחשיפת החומר פרשת ילדי תימן הוזכר על ידי הגנז לזוביק – שעמד בראש הארכיון בתקופת החשיפה, ומתח ועדיין מותח ביקורת חריפה על הליקויים שבאי-חשיפת חומרים בארכיון המדינה בהתאם להגדרות – כדוגמה חריגה לטובה [ההדגשה שלי]:

"כאשר בתחילת 2016 היתה תביעה ציבורית קולנית לראות את חומרי פרשת ילדי תימן, לא רק שהממשלה הקדימה את מועד הפתיחה ב-15 שנה (לא ב-50, כפי שדווח בתקשורת), אלא שהיועצות המשפטיות ניסחו כללי פתיחה שנראו להן נועזים למדי. לצערי אלה שני מקרים חריגים."[1]

מתווה חשיפת המסמכים העוסקים בפרשת ילדי תימן[2], שניסוחו מעיד על עצמו כחריגה לטובה מהמקובל, נקבע בסופו של דבר בידי השר (דאז) צחי הנגבי – תומך עקבי של טענות החטיפה – שמונה על ידי הממשלה על ביצוע חשיפת המסמכים. בדיון בועדת חוק חוקה ומשפט שבו אושר המתווה, ציינו המעורבים בעיצובו וביצועו את חריגותו לטובה. כך אמר הנגבי:

"מעולם, ככל הידוע לי, לא פורסמו במדינת ישראל חומרים בהקשרים של ועדות חקירה ממלכתיות, למעט פרוטוקולים. כשהחליטו לחשוף את ועדת אגרנט, פורסמו הפרוטוקולים, פורסם דוח כזה וכזה. פה הפרוטוקולים הם חלק מאוד מאוד קטן מכלל החומר. נדמה לי שיש לא יותר מ-1000 דפים. יש כמעט 500 אלף דפים מכל החומרים הנלווים, מכל התחקירים הפנימים של חוקרי הוועדה לפני ישיבות הוועדה. אני בטוח שהוועדה עצמה לא עברה על כל החומרים. זה לא טבעי ש-3 שופטים יקראו את היקף החומר הזה. הכל היום יהיה שקוף לכל אחד. זה באמת תקדים דרמטי."

עו"ד רבקי דב"ש, מנהלת היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים דאז, אמרה:

"יש כאן שני דברים שלא נעשו מעולם. אחד, לחשוף את הרקע לעבודה של ועדת החקירה. במסגרת החומרים שייחשפו, ייחשפו גם חוות דעותיהם, התקצירים שהכינו החוקרים של הוועדה עבור הוועדה. לא מדובר רק בחומר הפורמאלי שהוועדה יצרה, אלא בכל חומרי הרקע, מתוך הכוונה ומתוך ההבנה שיש צורך לחשוף את מירב התמונה.

הנושא השני, שהוא תקדימי, זה שאנחנו פותחים עדויות שהיו בדלתיים סגורות."

עו"ד נעמי אלדובי, היועצת המשפטית של ארכיון המדינה, אמרה:

"התקדימיות של הפתיחה, מעבר לדברים שנאמרו על ידי עורכת הדין דב"ש, הוא בפתיחה של מידע פרטי אחר וחומרים אחרים שניתנו לארכיון המדינה שלא קשורים לנושא הזה ולא היו נפתחים אלמלא העניין הזה. על רקע ההבנה של האינטרס הציבורי המאוד קונקרטי ומאוד ברור, חשבנו שיש לעשות איזון אחר ולפתוח גם מידע שלא קשור. […] בסיטואציה אחרת הרשימות האלו לא היו מתפרסמות בכלל."

גנז המדינה דאז, ד"ר יעקב לזוביק, אמר בדיון:

 "אנחנו עשינו פה מעשה תקדימי, אנחנו פתחנו את החומר ברמה שלא נעשתה קודם בארץ."

במבוא לדו"ח השנתי לשנת 2016 של היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים (עמ' 10) הציגה דב"ש את המתווה המשפטי של חשיפת החומרים ואת התקדימים שבו ביחס למקובל:

מאוחר יותר, המתווה הוצג כחריגה לטובה גם על ידי גיא זומר, פעיל חופש מידע מוכר שהיה מעורב בניסוח וביצוע מתווה החשיפה. זומר, דב"ש ולזוביק הם פעילים בולטים בתחום חופש המידע. שלושתם היו מעורבים אישית בעיצוב וביצוע מתווה החשיפה, ושלושתם מציגים את המתווה כחריג לטובה, ובכך שוללים את טענתו של דה מלאך.

ראוי להזכיר גם כי עצם החשיפה השיטתית והמרוכזת של מכלול החומר היא חריגה לטובה ביחס לנוהל העבודה בתוכנית הדיגיטציה של ארכיון המדינה. לכך צריך להוסיף שחלק גדול מהמסמכים הקשורים לפרשה ושמורים בארכיון המדינה נאספו על ידי חוקרי ועדות החקירה משלל ארכיונים שאינם ציבוריים (למשל ארכיונים של מוסדות רפואה או ארגונים כמו ויצ"ו), שמחוץ להקשר של הפרשה כלל אינם נגישים לעיון הציבור. עצם היכולת לעיין במסמכים אלה, גם עם השחרות, הוא החריג לטובה.

עיקרי הדברים האלה ידועים לדה-מלאך מדיונים קודמים, בין היתר מתגובתי לנייר העמדה שעליו הוא חתום.

מהתכתובת שלי עם דה מלאך, עולה שטענה זו היא היסוד שעליה הוא בונה את כלל התפישה שלו לגבי ההסתרה:

" לגבי ההסתרות אומר בכותרת שאינני טוען שעברתי על כל החומר הזמין לציבור, אלא רק שאני רואה מדיניות הסתרה ולכן מניח שאם מסתירים ממני במקום אחד (מתווה החשיפה בארכיון המדינה שעבורו הוציאו תקנה מיוחדת לחוק ועדות החקירה  בדצמבר 2016), מסתירים ממני גם בכל  שאר הארכיונים בצורה שיטתית. אני רק מניתי איפה אפשר להסתיר"

גישה שכזו אינה מדעית בעליל, במיוחד כאשר היא מבוססת על הנחת מוצא שגויה לחלוטין.

ב. ארכיון משרד הסעד

בדקה 1:4:20 בהקלטה אומר דה מלאך ש""משרד הסעד אף פעם לא מסר מסמכים לארכיון המדינה". טענה זו אינה נכונה. עיון פשוט בקטלוג ארכיון המדינה מלמד שמשרד הסעד הפקיד בארכיון 674 תיקים בשלוש הפקדות שונות. בתשובה לשאלתי בעניין ענה דה מלאך:

"ברמה הכללית ההרצאה לא עסקה בהסתרה. הזכרתי את זה כרקע. על ההסתרה כתבנו כידוע בשנה שעברה ובינתיים גילינו עוד הרבה דברים. את ההפקדות של משרד הסעד אני מכיר. לעצם העניין, שהכוונה היא שמשרד הסעד לא מסר מסמכים הנוגעים לתקופה הרלבנטית, 1949—1954. המשרד אגב כן הפקיד כמה מסמכים של ועדות רשמיות ועוד,  אבל זה שולי שבשולי."

תשובה זו – מעבר לפער המתמיה שעולה בין אמירתו של דה מלאך בהרצאה להיכרותו עם הפקדת התיקים בארכיון – שוב אינה נכונה במישור העובדתי. העיון בקטלוג מלמד ש-15 תיקים ארכיון מתוך תיקי משרד הסעד כוללים מסמכים מתקופה זו, כולל שניים שנראה שעוסקים ישירות בטיפול בעולים ובילדיהם.[3]

אמירתו של דה מלאך בתשובה לפיה "ברמה הכללית ההרצאה לא עסקה בהסתרה. הזכרתי את זה כרקע" עולה כבר לרמת האבסורד, בהתחשב בכך שהרצאתו ניתנה תחת הכותרת "הסתרה ארכיונית ושעתוק של גזענות: המקרה של ילדי תימן שנעלמו", ובאופן ספציפי, האמירה שאליה התבקש להתייחס נאמרה במקביל לשקופית שכותרתה "ההסתרה הארכיונית החריגה של הפרשה".

בתגובה מאוחרת לפרופ' גרינברג, הודה דה מלאך:

"הערה קטנטנה אחת במכתב של בן צבי איננה לגמרי חסרת שחר, גם אם היא שולית.  כפי שחשפתי בהרצאה, משרד הסעד לא הפקיד בארכיון המדינה את רבבות המסמכים מהתקופה שהוא מחויב היה, וגם לא שיתף פעולה עם וועדת החקירה הממלכתית. עם זאת מכיוון שכמה מסמכים הוא בכל זאת הפקיד, יותר מדויק יהיה להגיד שהמשרד כמעט לא הפקיד מסמכים."

ג. ארכיון צה"ל, ארכיון ויצ"ו

בדקה 1:14:24 בהקלטה אומר דה מלאך ש"בארכיון צה"ל, שהיה ממונה על המחנות, מסתתר הרבה חומר" – אמירה זו מעלה תמיהה האם דה מלאך כלל בדק את הנושא. ועדת הכנסת המיוחדת בראשות נורית קורן סיירה בארכיון צה"ל בנובמבר 2018, שם הודיעו להם שהם איתרו ברשימות מאות תיקים שקשורים לענייני רפואה, מעברות ומחנות עולים. יותר ממאה מהם כבר היו זמינים לעיון הציבור, והועדה פרסמה שהיא תקבל עותקים של 120 תיקים שכבר נסרקו, ושנציג מטעמה יוכל להמשיך בעיון בתיקים נוספים בארכיון. חיפוש המילים "מעברות" או "מחנה עולים" באתר ארכיון צה"ל מעלה תוצאות מתוך הקטלוג, רבות מהן של תיקים שזמינים לעיון בארכיון – שהוא ארכיון שחוקרים יכולים לגשת ולחקור בו.[4] בתשובה לשאלתי האם הוא מודע לדברים אלה, השיב דה מלאך: "לא אמרתי שמסתתר הרבה חומר אלא שיש שם חומר." אלא שהוא בהחלט אמר שמסתתר הרבה חומר, בתוך אמירות העוסקות ב"הסתרה חריגה" – כאשר עולה הספק האם הוא בכלל בדק את העניין.

בהמשך דבריו מזכיר דה מלאך שארכיון ויצ"ו הוא ארכיון פרטי. פרט מידע זה הוא אמנם נכון, אלא שדה מלאך נמנע מלהזכיר שחוקרי שלוש ועדות החקירה עיינו בארכיון זה, ושועדת הכנסת המיוחדת בראשות נורית קורן הקדישה דיון מיוחד לעניין ויצ"ו, ממנו עולה שהחומר הארכיוני המנהלי של ויצ"ו הופקד בארכיון הציוני והוא נגיש לעיון הציבור, ושבארכיון ויצ"ו נותרו התיקים הרפואיים – שויצ"ו מיוזמתה פתחה עבור המשפחות את האפשרות לפנות ולעיין בתיק העוסק בקרוב משפחתם (עמ' 4-3). בנוסף, בתשובה לשאלתי, השיב דה מלאך שהוא כלל לא פנה לארכיון ויצ"ו בבקשה לחקור בחומר השמור בו הנוגע לפרשה – כך שגם כאן לא ברור על סמך מה הוא כולל את החומר השמור בארכיון זה בהגדרה של "הסתרה".

לסיכום חלק זה, נראה שטענת היסוד של דה מלאך בנוגע להסתרה חריגה של חומרי ארכיון הנוגעים בפרשה נשענת על כרעי תרנגולת, בלשון המעטה, או ליתר דיוק – היא שגויה בעליל.

בחלק השני של ההרצאה עסק דה מלאך במקרה מבחן של שמעה אבדר. ניתן לעסוק במקרה הזה גם באופן פרטני, לדון בכל המסמכים שמופיעים בו (וגם בתיעוד רלוונטי לגביו שלא כלול בו) ולהגיע למסקנות שונות מאלה של דה מלאך, אבל זה יהיה מהלך ארוך ומייגע שאני מעדיף לא להכנס אליו כאן.

נתקדם אל הטענה המרכזית השניה בהרצאה.

חלק שני – שעתוק הגזענות

החל מדקה 1:22:18 בהקלטה אומר דה מלאך ש"שלוש ועדות של שופטים קבעו שהמשפחה הזויה או משקרת, אין פלא שעל הרקע הזה צומחת גזענות", ומציג שלוש דוגמאות, לשיטתו, תחת הכותרת "שעתוק הגזענות בעקבות ההונאה והטיוח".

ראשיתאף ועדה לא קבעה שהמשפחה (או המשפחות ככלל) "הזויה או משקרת". הועדות התייחסו לעדויות המשפחות כנקודת המוצא לחקירה שלהן, וגם אם הגיעו למסקנה שבנוגע לפרט כזה או אחר בעדות נכון יותר להעדיף את המידע העולה מהמסמכים בני הזמן, הן לא ייחסו למשפחות הזיה או שקר[5]. האשמה שכזו נפוצה בקרב מקדמי טענות חטיפת הילדים, ככלי לדה-לגיטימציה רגשית כנגד ועדות החקירה וכנגד מי שלא מקבלים את טענות החטיפה, אבל היא לא האשמה תקפה ברמה העובדתית.

שניתשלוש הדוגמאות שמציג דה מלאך לעניין זה אינן רלוונטיות לטענה שלו (ומציגות גם רשלנות בטיפול במקורות):

א. הדוגמה הראשונה שמציג דה מלאך לקוחה ממכתבו של מנהל אגף בית החולים במשרד הבריאות, מרדכי יהל, לראש אגף החקירות במשטרה מתאריך 19.10.1952.

אז קודם כל, דה מלאך טועה בתאריך המכתב. המכתב מה-19.10.51 הוא פניית ראש אגף החקירות במשטרה לד"ר יהל (כאן, עמ' 175). מכתבו של יהל הוא מה-16.2.53 (כאן, עמ' 52, הפסקה הרלוונטית בעמ' 53).

אני חושב שיש בהחלט מקום להטיל ספק האם אמירתו של יהל לגבי דאגת ההורים לילדיהם – המתייחסת לא לקבוצת אוכלוסיה אלא לשש תלונות ספציפיות בנוגע להיעלמות שהוגשו באיחור של כשנה וחצי עד שלוש שנים – נופלת תחת ההגדרה של גזענות. אבל לא יכולה להיות מחלוקת על כך שאמירה המופיעה במכתב משנת 1953 לא יכולה להיות דוגמה לשעתוק של גזענות בעקבות פעולתן של ועדות חקירה שהראשונה בהן פעלה בשנים 1968-1967.

ב. הדוגמה השניה שמציג דה מלאך לקוחה, לכאורה, ממכתב של ראש המחלקה הפלילית במשטרה משנת 1959, ובו כתוב שייתכן מאוד והילדים הנעדרים נלקחו על ידי עולים אחרים מתימן מאחר שנאמר למשטרה שאצל התימנים יש מנהג "לאסוף" ילדים – ולכן הוא מציע לחסל את הפרשה ללא חקירות.

הקטע שציטט דה מלאך מופיע בעמ' 6-5 בתיק זה, אלא שהוא לא נכתב על ידי ראש המחלקה הפלילית, אלא לקוח מטיוטת מכתב שממוענת לראש המחלקה, ונכתבה כנראה על ידי אחד הכפופים לו כהצעת ניסוח.

דה מלאך מודע – בעקבות דיון קודם בעניין – גם  לקיומם של מסמכים רלוונטיים נוספים בתיק – אלא שהוא בוחר להתמקד בציטוט הספציפי הזה, תוך התעלמות מההקשר שבו הוא מופיע, העולה מאותם מסמכים נוספים.

המכתב כפי שנשלח בפועל על ידי ראש המחלקה הפלילית מופיע בעמ' 4 בתיק, והנוסח המופיע בו מרוכך ולא כולל את ההמלצה לחסל את הפרשיות ללא חקירות, אלא מסתייג – על סמך נסיון העבר – מפתיחת חקירות במקרים שהנסיבות בהן לא מעידות על סיכוי ממשי לפענוח.

יתרה מכך, ממכתב המפקחת המחוזית של משרד הסעד לראש הענף הפלילי במשטרה, שמופיע בעמ' 2 בתיק, עולה שההצעה שלא לחקור את הפרשות לא התקבלה, וחקירה כזו אכן נפתחה והתקיימה.

כך או כך, כמו בדוגמה הקודמת, ניתן להתווכח האם הדברים המצוטטים משקפים גזענות[6] (ועד כמה הכותב מייצג את סביבתו לאור ההחלטות לשנות את נוסח התגובה המוצע ולפתוח בחקירה), אבל לא יכולה להיות מחלוקת על כך שאמירה המופיעה במכתב משנת 1959 לא יכולה להיות דוגמה לשעתוק של גזענות בעקבות פעולתן של ועדות חקירה שהראשונה בהן פעלה בשנים 1968-1967.

ג. הדוגמה השלישית שמציג דה מלאך היא ציטוט מדבריו של חוקר הפרשה ד"ר דב לויטן.

גם כאן, אני חושב שיש מקום לפרשנות האם דברים מהווים גזענות או לא, אבל ברור מנוסח הדברים שציטט דה מלאך שלויטן לא מייחס את דבריו למסקנות ועדות החקירה, אלא לנסיונו האישי המקיף באיסוף עדויות רבות ממשפחות לאורך השנים (חלקן עוד בטרם פעולת שתי הועדות האחרונות), שממנו עולה המציאות לפיה הסיפור שמספרת אותה המשפחה נוטה להשתנות בין עדויות שונות מזמנים שונים. כך שגם דוגמה זו אינה מדגימה את מה שביקש להדגים דה מלאך: שעתוק של גזענות בעקבות "ההונאה והטיוח" לכאורה של ועדות החקירה, או בעקבות יחסן לעדויות המשפחות.

סיכום ותגובות

הצבעתי כאן על כשלים יסודיים בהרצאתו של דה מלאך: טענות עובדתיות שגויות ומטעות בנוגע למצב החומר הארכיוני, שמהוות את יסוד התיאוריה לפיה אנו עומדים בפני מציאות של הסתרה (מושג שממנו משתמעת פעולת הסתרה אקטיבית); והצגת תזה לפיה פעולת ועדות החקירה ומסקנותיהן מהוות רקע לצמיחה של יחס גזעני בתקופה מאוחרת יותר, המומחשת באמצעות הצגת דוגמאות לא רלוונטיות בעליל לתזה.

באופן כללי, התזה שהציג דה מלאך בהרצאה זו (ובמקומות אחרים) בנוגע לפרשה היא תיאוריית קונספירציה קלאסית (על כל ליקוייה הלוגיים של תיאוריה ממין זה), המסבירה את הפרשה כמזימת ענק ארוכת שנים, הנמשכת עד היום, להסתרה וטיוח אקטביים של מידע – וכפי שעולה מתשובתו לשאלתו של גרינברג בתום ההרצאה, אף לזיוף נרחב של מסמכים. קונספירציה לכאורה זו, באה לחפות על קונספירציה לכאורה חמורה אף יותר בנוגע לגורלם של הילדים (אותה דה מלאך נמנע מלפרט, מכיוון שכפי שהוא מודה, אין לו מידע בנוגע לגורלם הסותר את מסקנות ועדות החקירה).

לטעמי, ספק אם להצגת תיאוריית קונספירציה ממין זה יש מקום מעל במה אקדמית. אבל גם אם ניתנת לה הבמה, הכשלים העובדתיים שעליהם הצבעתי הם כשלים יסודיים, היוצרים הטעיה של ציבור המאזינים להרצאה, ואין להם מקום בהרצאה שניתנת על ידי חוקר בכינוס של אגודה מקצועית-אקדמית.

את עיקרי הביקורת הזו (לא את כל מה שמופיע ברשומה, אבל גם כמה דברים שלא מופיעים בה)  העברתי בפניה לפרופ' גרינברגככלל מתייחס באהדה לטענות החטיפה), והוא השיב לי כעבור מעט יותר מחודש את התשובה הזו:

"אני מכיר היטב את יסודיות ורצינות עבודתו של ד"ר דניאל דה מלאך.

ניהלתי איתו קבוצת מחקר במכון ון ליר במשך שנתיים, וכתבנו יחד שני מאמרים, אחד מהם התפרסם בסוציולוגיה ישראלית ב-2019.

בכל זאת בקשתי את תגובתו בעקבות פנייתך, למרות האמון המלא שאני נותן בו בעבודתו המחקרית, והנה היא מצורפת כאן למטה.

עלי להדגיש, כפי אתה בוודאי יודע, שאני סולד ממאמצי השתקה, בכל סוגיה שהיא. בסוגיה הנידונה כאן קיים ניסיון גלוי להשתקה מצד מוסדות ממשלתיים. לשימחתי האגודה הסוציולוגית הישראלית היא גוף עצמאי ובלתי תלוי, המעודד מחקר חופשי וביקורתי של חבריה, ואני מאד גאה על כך."

כלומר – התייחסות עניינית מצד גרינברג לנקודות שהעלתי לא קיבלתי. הוא פשוט נותן "אמון מלא" בעבודתו המחקרית של דה מלאך. במקום התייחסות עניינית, הוא העביר אלי את תגובתו של דה מלאך, שעיקרה (פרט לאותו אי דיוק שהוא הודה בו בנוגע לחומרי הארכיון של משרד הסעד) היה:

"אני עומד מאחורי הדברים שאמרתי בהרצאה ושולל את הטענות שהציג אבשלום בן צבי, שכולן, למעט אחת אליה אתייחס להלן, מופרכות ותמוהות."

מעבר לכך, דה מלאך לא טרח להשיב לטענות ולהסביר מדוע הן "מופרכות ותמוהות", כפי שניתן היה לצפות מחוקר העומד מאחורי התיאוריה והתימוכין שהציג. בהתכתבות אישית קודמת איתי בנוגע להרצאה סיכם דה מלאך את העניין כך:

"זה בסדר. אתה תמשיך להתעסק בפרטים קטנים וחסרי חשיבות ואני אמשיך לחשוף את מנגנון ההסתרה וההטעייה."

ואולי זו הבעיה הבסיסית בעניין – נראה שדה מלאך מתייחס לעובדות, גם כשהן בסיסיות ביותר בנוגע לתיאוריה שלו, כ"פרטים קטנים וחסרי חשיבות", ונראה שגם לפרופ' גרינברג אין עניין ממשי בעמידה על האמת  העובדתית.

דה מלאך ביקש בסיכום תגובתו לגרינברג:

"לאחר שתידחה התלונה התמוהה הזו,  אשמח עם אבשלום בן צבי יציג את הטענות של מכתב זה  לציבור, כפי שמקובל בפולמוס אקדמי.  אני מבטיח להשיב להן אחת לאחת בכל במה שהוא יבחר." 

וגם גרינברג הוסיף שמן הראוי בעיניו לקיים דיון פומבי.

אז לבקשתם, הרי הדברים לפניכם. כמו שדה מלאך אוהב לסיים דיונים בפייסבוק – ישפטו הקוראים.


[1] דוח הגנז על נושא החשיפה הארכיונית, ינואר 2018, עמ' 12. להתייחסות רחבה של לזוביק לחשיפת חומרי הארכיון על הפרשה, ראו לזוביק, "מה מגלים אלפי המסמכים בארכיון המדינה על פרשת ילדי תימן", הארץ, 23.4.2019. בין היתר הוא כותב שם "פניתי בעצמי לפעילים מובילים בפרשה וביקשתי שיחפשו תיקים נוספים בקטלוג הארכיון, מעבר לחומרי הוועדה. פתחנו גם אותם. […] אין ולו תיק אחד המוכר לי או לצוות הארכיון, שעדיין סגור ושפתיחתו היתה משנה במשהו את התמונה ההיסטורית."

[2] ארכיון המדינה, "מתווה החשיפה: מה נפתח ומה לא מתוך חומרי פרשת היעלמות ילדי תימן ואחרים".

[3] לעניין זה יש מקום להוסיף גם את עדותו (המוכרת לדה מלאך) של אחד החוקרים הראשיים מטעם ועדת החקירה הממלכתית שעסקה בפרשה, עדי בן-אשר, בנוגע למצב שימור החומר הארכיוני שמצאו החוקרים במשרד הסעד, בטרם עיינו בו [מתוך התיק הזה בארכיון המדינה, עמ' 224-223]:

"[…] הארכיון הכי מפוזר שאני ראיתי, הכי לא מסודר, זה ארכיון של משרד הסעד. יש להם ביפו ארכיון שלהם […] יש שם חדר ובו יש שקים, שקים […] של חומר, זרוקים. […] אני לא יודע אם מישהו בכלל יודע מה יש בזה.

[…] העובדה היא שכשאתה בא לבקש מהם באופן ספציפי תשובות, אז מה שהם יודעים הם עונים. מה שהם לא יודעים, וצריכים את המסמכים, אז – אני לא מאשים אותם, כי כשאתה נכנס לאולם הזה, או לחדר הזה, ואתה רואה את ערימת השקים הזאת, אני הבן אדם האחרון שארצה לעזור למי שישאל אותי שאלות על מה שקורה שם, אם זה היה שלי. גם הארכיון פה בירושלים שהוא כביכול מסודר אי אפשר למצוא בו כלום."

דה מלאך, בדיונים אחרים, נוטה להסתמך על עדות זו כ"הוכחה" לכך שמשרד הסעד "לא שיתף פעולה" עם חוקרי ועדת החקירה.

[4] כך, למשל, חיפוש המילה "מעברות" מעלה 243 תוצאות, רבות מהן עבור תיקים שהועמדו לעיון הציבור.

[5] כהערת אגב, בראשות הועדה הראשונה לא עמד כל שופט. ראשיה היו פרקליט מחוז חיפה והצפון ורב פקד ממשטרת ישראל.

[6] כהערת אגב, ידוע לפחות מקרה אחד של ילדה מקרב עולי תימן שנלקחה וגדלה בידי משפחה אחרת של עולי תימן, שהתגלתה בבדיקת דנ"א שהיא אינה משפחתה הביולוגית. מהצלבת המידע הידוע לגביה, נראה שהיא אחת הילדות שהוריהן התלוננו על היעלמותן, וגורלה נותר עלום.

2 מחשבות על “הסתרה ושעתוק גזענות? בין תזה סוציולוגית למציאות היסטורית

  1. תוכל לפרסם את הנִתוח שלך למקרה של שמעה אבדר, או למצער להפנות לחֹמר הרלונטי הנוסף שצינת? זה לא כ"כ חשוב כראיה היסטורית לעצמה (אם הוא מקרה חריג במיֻחד אז אולי הוא לא מפתיע, בכל תופעה רחבת הקף כמו תמותת תִנוקות של עולים מתימן יהיו ארועים מאד חריגים) אבל זה מקרה הדגל של דה־מלאך, והוא אכן אדם עם מוניטין של חוקר רציני.

    אהבתי

    • מכיוון שניתוח שייצמד לכל מסמך ומסמך יהיה באמת טרחני ומייגע, אני אנסה להציג את ההתייחסות שלי בקווים כלליים.
      דה מלאך מסמן שלושה פערים עיקריים לגבי המסמכים:
      1. פער הגיל – לפי עדות האב, הילדה היתה בת חצי שנה, בעוד שלפי המסמכים היא בת שנה וחצי או שנתיים.
      2. בחלק מהמסמכים מופיע המין כ"זכר".
      3. רישום של המשפחה במחברת העוזבים את מחנה ראש העין עם ארבע נפשות (כלומר, לכאורה עם הילדה שנפטרה כביכול).

      אני חושב שאין מחלוקת שיש בידינו סדרה של מסמכים, שלמרות אי התאמה בפרטים כאלה ואחרים, ההתאמה בשמות ובתאריכים מלמדים שהם מתייחסים כולם אל אותה המשפחה, ואל אשפוזה של אותה ילדה/ילד, פטירתה/ו וקבורתה/ו.
      החשוב לטעמי הוא שתאריך האשפוז ובית החולים מתאימים לעדות המשפחה, וכמוהם גם הרישום המלא מאוד של השם: שמעה בת סלם סלימן [שם הסב] עבדר. ייתכן שדווקא הרישום המלא הזה הביא בהמשך לשיבושים ברישום השמות, כאשר רושמי המסמכים המשניים התקשו להבחין מה בדיוק השם הפרטי ומה שם המשפחה.

      עכשיו השאלה היא מה ההסבר לפערים שעליהם הצביע דה מלאך. אני מציע את ההסברים הבאים:
      1. לגבי הפער בגיל – הרישום של שמעה עבדר כבת שנתיים מלווה אותה במסמכים עוד מרשימת העולים של הג'ויינט שהוכנה במחנה עדן בטרם העליה (מסמך שאליו נראה שדה מלאך לא הגיע). סביר להניח שמכאן התגלגל הלאה. אין לנו תיעוד לגבי תאריך לידתה המדוייק וגילה האמיתי, מלבד עדות האב בשנת 1967.
      צריך לקחת בחשבון ששמעה הועברה לבית התינוקות בליל הגעת המשפחה למחנה, ומשם הועברה למחרת לבית החולים, ללא מעורבות המשפחה. סביר להניח שהועברה בליווי פרטים שנרשמו בבית התינוקות (ייתכן מאוד שעל סמך המסמכים שליוו את המשפחה בכניסתה למחנה ולא על סמך דברי המשפחה עצמה). כמעט בטוח שהמידע הועבר והועתק ממסמך למסמך בכתב יד, וייתכן גם שבחלק מההעברות בין המסמכים הרישום נעשה על סמך פרטים שנמסרו לרושם בעל-פה. צריך לקחת בחשבון שאנשי הצוות בבתי החולים היו במקרים רבים עולים חדשים, שלא הכירו את השמות המקובלים בקרב עולים מעדות אחרות, ולכן הרבו להכניס שיבושים בכתיבתם. אם לא התקבל מידע ברור לגבי גילה, ייתכן שהוא נכתב לפי הערכת הרופאים (ויש לקחת בחשבון שרבים מילדי העולים מתימן נראו צעירים באופן ניכר מגילם בגלל בעיות בתזונה).
      פרט מעניין שדה-מלאך לא מזכיר הוא שלפי האב היה אחיה הגדול של שמעה (שלא נחטף), יחיא, בן 3 בעת העליה לארץ. לפי רישומי הגו'יינט ומחנה העולים הוא היה בן 7! זה כמובן לא המקרה היחיד שבו הופיעו פערים בגילאים הרשומים של העולים לעומת העדויות שלהם.

      2. לגבי רישומי המין כזכר – המסמך היחיד שאני חושב שאפשר להגיד עליו בודאות רבה שנכתב על ידי אדם שבדק את הילד/ה ואינו גלגול רישומי של מסמכים קודמים הוא גיליון סיכום המחלה. לצערנו, לא מצויין עליו מין החולה, ותוכנו (שממנו אולי ניתן ללמוד אותו) נכתב בכתב יד לועזי מחובר של רופאים, ולכן קשה מאוד להבנה עד שלא יפוענח. ההערכה שלי היא שבמהלך קליטת הילד בבית החולים, נרשם המין בספר קבלת החולים כזכר לא לפי המידע שהגיע איתו מהמחנה או לפי בדיקה פיזית, אלא כהשלמה של הרושם לפי השם. ייתכן שמי שרשם לא זיהה את השם שמעה כשם של נקבה, או שרשם את המין בטעות לפי השמות סלם/סלימן. מכאן רישום הפרט הזה התגלגל לכל שאר המסמכים, מבלי לבדוק את העניין. כבר ראיתי מקרה אחר, שבו שמה של ילדה בשם "יפה" שובש לשם "יפת", ומכאן צורף לו זיהוי כזכר. באופן דומה ראיתי מסמך במקרה נוסף שעוסק בילדה ששמה (הלא מקובל) שובש, ומתייחס אליה כאל זכר, בעוד שבגיליון סיכום המחלה שלה מסומן בבירור שמדובר בנקבה.

      3 לגבי הרישום במחברת היוצאים מהמחנה – שוב, זה לא המקרה הראשון שנתקלתי בו. ממקרים אחרים נראה שהתיאום בין גורמים שונים בהנהלת המחנות לא היה תמיד מלא. נתקלתי במקרה בראש העין שבו המחנה הזמין קבורה של ילדה שנפטרה, אבל לא רשם את פטירתה במחברת הפטירות, עד שהיא התגלתה כאשר ההורים הגיעו לבית התינוקות לחפש אותה כחצי שנה(!) לאחר שנשלחה לאשפוז, והתברר שהיא נפטרה כמה חודשים מוקדם יותר. באופן דומה, ראיתי מקרה שבו משפחה שיצאה נרשמה כיוצאת עם כל הנפשות, למרות שילד אחד כבר נפטר. אני מעריך שזה נובע מכך שמסיבה כזו או אחרת הפטירה לא נרשמה בפנקס העולה של המשפחה עצמה ובפנקס העולים של המחנה, או שמסיבה רישומית כזו או אחרת, מי שרשמו את מחברת היציאה מהמחנה העדיפו לרשום את כל הנפשות גם במקרה של פטירה, כדי שלא "יישארו רישומית" עולים שכביכול לא עזבו את המחנה (אפשר לנסות לבדוק את זה לפי מקרים אחרים). עוד אפשרות, שלא נעים להזכיר, היא שבאותם הימים של צנע וקיצוב משפחות קיבלו הקצבת מזון (ובמקרה של עולים גם ציוד נוסף) לפי מספר הנפשות הרשום. דיווח על הפטירה היה מביא להפחתה בהקצבת המזון שלהם, והיה להם אינטרס שלא להזכיר אותה ולא לרשום אותה אם לא שואלים. מכיוון שגם המשפחה לא טוענת שהילדה יצאה איתם מהמחנה למושב אורה, ברור שמדובר בתקלה רישומית ולא ברמז לכך שהיא לא נפטרה.

      בהסתכלות כוללת, יש לנו מסכת של מסמכים שאינם תואמים במדוייק זה לזה, אבל נראה שעוסקים בילדה המדוברת. גם דה מלאך לא מציע למעשה שמדובר במסמכים שעוסקים בילד אחר (והרי ניתן לבדוק האם היה במחנה ראש העין ילד זכר בן שנה וחצי עם שם דומה). כך שעומדים זה מול זה שני הסברים:
      1. ההסבר שלי, לפיו הפערים שנמצאו במסמכים מקורם בבעיות רישום שהיו אופייניות לתקופה ולנסיבות קליטת העולים האלה, ומוכרות גם ממקרים אחרים.
      2. ההסבר של דה מלאך, לפיו נעשה כאן מהלך מקיף ומחושב של זיוף רחב היקף של מסמכים, בדיעבד או כרישום כוזב בזמן אמת – כדי לחפות על מקרה של חטיפה. אלא שאם אכן היה נעשה מהלך זיוף שכזה, היה מתבקש דווקא שיופיעו כל המסמכים באופן מסודר כשפרטיהם נכונים, כדי לא לעורר חשד. כשדה מלאך נשאל על חוסר ההגיון שבזיוף מסמכים שאינם תואמים זה לזה, הוא הציע את ההסבר לפיו אי-ההתאמות הוכנסו במסמכים המזוייפים במתכוון, כדי שבמקרה והילדה תאותר בחיים מאוחר יותר לאחר חקירה שקבעה שהיא מתה (חקירה שכלל לא תוכננה בזמן ההיעלמות, וקרתה בפועל כמעט 20 שנה לאחריה), תוכל המדינה לטעון שנפלה טעות, ובעצם המסמכים לא עוסקים בילדה המדוברת. זו חשיבה קצת מוזרה, בהתחשב בכך שגם אחרי שלוש ועדות חקירה, עדיין לא התגלה אפילו מקרה אחד של ילד שהן קבעו את פטירתו והוא אותר בחיים באופן שסותר את קביעתן ודורש מהמדינה להסביר את המסקנה המטעה…

      אני אטען שההסבר שאני מציע סביר לאין ערוך יותר מאשר ההסבר הקונספירטבי מאוד של דה מלאך.

      על כל זה יש עוד נקודה שראויה להתייחסות: דה מלאך טוען גם שועדות החקירה הסתירו את הפערים שנמצאו במסמכים. הדבר תקף בעיקר לגבי ועדת החקירה הממלכתית, שפירטה את המסמכים שמצאה, מבלי להזכיר את הפערים האלה. הפירוש שלו היא שזה נעשה במכוון כדי להטעות את המשפחה ואת הציבור. אלא שהטענה הזו לא מסתדרת עם שתי עובדות:
      1. עם קליטת חומרי הארכיון שאספה ועדת החקירה הממלכתית בארכיון המדינה (שכללו גם את תיקי הועדות הקודמות), הוזמנו המשפחות לעיין בתיקי המקרה האישיים שלהן. כך שקשה להניח שועדת החקירה תסתיר במתכוון אי התאמה בפרטי המסמכים, אבל תותיר את הפתח שיאפשר למשפחה לעיין במסמכים שבתיק ולחשוף את ההסתרה.
      2. מעיון בסיכומי המקרים של ועדת החקירה הממלכתית, מופיעים עשרות (אם לא מאות, לא ספרתי) של מקרים שבהם הועדה בהחלט מזכירה פערים בין פרטי המסמכים השונים, ובחלקם גם מבהירה מה היה השיקול שהביא אותה להעדיף פרט ממסמך אחד על פני פרט לא תואם ממסמך אחר. כשרציתי להדגים את זה לדה מלאך, מצאתי מקרה כזה כבר בסיכום המקרה הראשון שבנספח לדו"ח ועדת החקירה.
      כך שגם לגבי הטענה הזו, אפשר להציע את ההסבר לפיו בחלק ממאות סיכומי המקרים, לא הקפידו לציין בנוסח בפירוט מלא את הפרטים במסמכים השונים שאותרו. למול ההסבר הזה יצטרך דה מלאך להציע הסבר (מן הסתם קונספירטיבי מאוד) כיצד ידעה ועדת החקירה באילו מקרים מדובר בילד חטוף שצריך לטשטש את הפערים בין פרטי המסמכים, ובאילו מקרים אין חשש שהוא יאותר בחיים ולכן ניתן לציין אותם במפורש.

      בקצרה – אני מציע הסבר בנאלי לפיו נסיבות הקליטה של העולים הביאו לאי-סדרים רישומיים בפרטי המסמכים שתיעדו את הפטירה של שמעה אבדר. דה מלאך מציע הסבר קונספירטיבי פתלתל ולא סביר בעליל, שלא נסמך בשום ראיה ממשית שקונספירציה כזו אכן התקיימה. המציאות האובייקטיבית מלמדת שלא שמעה אבדר ולא אף אחד מהילדים שועדות החקירה קבעו את פטירתם הופיע בחיים כמי שנחטף בילדותו, כפי שטוענת הקונספירציה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s