פליטים, עולים, מהגרים

"בהעדר תאים וארגונים חברתיים התנדבותיים אין מסד מספיק לקליטת עלייה במובנה האישי הישיר, כלומר, מעבר לשאלת המשרה והשיכון שעל משרד-הקליטה לפתור. היחס האנושי החם, רגש השייכות האישית, רגש הבית – שרק בהם יש לראות קליטה ממש – אי-אפשר לתת בצינורות ממשלתיים."

אליעזר שביד, "חידוש החיים הקהילתיים בישראל", בתוך "מיהדות לציונות, מציונות ליהדות" (1978)

המשבר באוקראינה מציף שוב את שאלות מדיניות הקליטה/הגירה של מדינת ישראל. כמה מחשבות בנושא, שבראשן העניין שכל הדיון מתמקד בשאלת המדיניות בשער הכניסה, ולא מתקדם אל מה שקורה אחריו…

א. מדיניות – יש מי שמתלוננים על כך שלישראל "אין מדיניות הגירה". זה כמובן לא נכון. יש לה מדיניות הגירה, אלא שהיא לא מוצאת חן בעיני המתלוננים. המדיניות היא שלישראל יש עניין בהגירה לארץ של יהודים וצאצאיהם עד דור שלישי (לפי חוק השבות). היא מוכנה לקבל הגירה של בני זוג לא יהודים של אזרחי ישראל – אמנם בהליך ארוך ולא קל, שנועד בין היתר לסנן מקרים של רמאות לצורך הגירה – בתנאי שאינם נתיני מדינות אויב, (כולל פלסטינים). אין לה עניין בהגירה של מי שאינו יהודי ואין לו בן/בת זוג ישראלי.

יש אנשים שהבעיה שלהם היא שפשוט לא נוח להם עם המדיניות הזו, כי לא נוח להם עם הרעיון שישראל היא מדינת לאום (ואולי גם עם הרעיון שיש עם יהודי) ולא מדינת הגירה או סתם "מדינת כל אזרחיה" (באופן שהם תופשים את המושג, שלטעמי הוא שגוי). אני מודה שלי אישית נוח עם הרעיון הזה, ואני לא רואה ערך פוזיטיבי בהגירה של לא יהודים לישראל. אני חושד שבעומק של חלק גדול מאי-ההסכמות לגבי קליטת הפליטית מסתתרת בעצם המחלוקת הזו.

 

ב. השוואות לשואה ולאי-קבלת פליטים שלא איפשר ליהודים להימלט מאירופה לפני השואה, "יהודי לא מגרש פליט" וכו' – בסיטואציה הנוכחית, מדובר בהשוואות לא תקפות, דמגוגיה וטיעונים על בסיס רגש, שלטעמי נוטים להיות חלשים כשבוחנים אותם ברצינות. היהודים שניסו להמלט מאירופה ולא התקבלו לא היו פליטי מלחמה. הם היו פליטי רדיפות שכוונו ספציפית נגדם כיהודים, ולכן החזרתם לאירופה הציבה אותם בסכנה ישירה, עוד לפני שפרצה המלחמה. מי שמגיעים לישראל מאוקראינה בעקבות המלחמה לא מגיעים ישירות מאזורי המלחמה, אלא יצאו מאוקראינה למדינות שכנות, שכבר בהן יכלו להשאר כפליטים (או לקבל העברה למדינה מערבית יותר, בהתאם לחלוקת הנטל באירופה). מכיוון שכך, השאלה היא לא התנכרות ערלת לב ושליחת פליטי מלחמה אל מותם, אלא שאלת חלוקת נטל הפליטוּת בעולם. הרבה מהם מגיעים לכאן כי יש להם קשרים כאן, במקרים רבים קשרי משפחה כאלה ואחרים.

בכל מקרה, כשמתחילים עם טיעונים של השוואות לא רלוונטיות ופניות לרגש, אני בדרך כלל נוטה לחשוד.

 

ג. בין פליטות להגירה – דורשי קליטת הפליטים המקסימלית מעלים שני טיעונים עיקריים (מלבד הטענות האמוציונליות על אתוס הפליטים של מדינת היהודים מחד, והטענה שמדיניות סלקטיבית היא גזענות מאידך): שכמות הפליטים הצפויים לא תשפיע על המאזן הדמוגרפי או על אופי החברה בישראל; שמדובר בפליטים, שבאים לתקופה מוגבלת שאחריה יחזרו לארצם.

ובכן, לגבי הטיעון הראשון, הייתי שמח אם אותם אנשים לא היו מסתפקים באמירה סתמית, אלא גם מסבירים מה הקריטריונים שלפיהם הם מעריכים את סף הכמות שממנה כן תהיה השפעה על המאזן הדמוגרפי ו/או על אופי החברה בישראל, מה מספר הפליטים הסביר שאליו הם מגיעים לפי הקריטריונים האלה, והאם יהיו מוכנים לגבות מדיניות של סגירת שערים כאשר נגיע אליו.

לגבי הטיעון השני, אני חושב שהוא היה נתפש כאמין יותר, אם לא היה לנו ניסיון בשתי תופעות: עוד לפני פרוץ המלחמה, שהות בלתי-חוקית של כ-7,200 אוקראינים בישראל (וזה אחרי הרחקה של כמעט 10,000 אוקראינים מאז 2018); מבלי לעשות בדיקה פרטנית, אני מתרשם שאותם אנשים שקוראים לקלוט אוקראינים כמהגרים, נטו גם להתנגד לכל ניסיון הרחקה של לא-יהודים מישראל, ממבקשי מקלט מאפריקה ועד לילדי עובדות זרות שנשארו בארץ ללא היתר (בהתחלה כי לאמהות היו ילדים קטנים, ובהמשך כי הילדים כבר גדלו והם "ישראלים").

 

ד. השתקעות – שואלים, למה שאוקראינים ירצו להגיע דווקא לישראל? ובכן, אפשר להניח שאם משפחה אוקראינית תעמוד בין הבחירה להיקלט בגרמניה/צרפת/בריטניה/קנדה/ארה"ב או בישראל, היא כנראה באמת תעדיף את האפשרות הראשונה. הם כנראה יקבלו שם תנאים נוחים יותר, סביבה נוחה יותר, וגם מחסום השפה נמוך יותר (אני מניח שרוב האוקראינים לומדים שפה אירופאית כשפה זרה, ולא עברית…). לעומת זאת, אם האופציה תהיה בין מדינות מזרח אירופה (ואפילו אוקראינה) לבין ישראל – המשוואה משתנה.

בישראל יש כלכלה טובה בהרבה: התל"ג לנפש בפולין הוא קצת יותר מ-32 אלף דולר. ברומניה קצת פחות מ-31.5 אלף. בסלובקיה קצת יותר מ-31 אלף. בבלארוס כ-19 אלף. במולדובה 13.5 אלף. באוקראינה עצמה קצת פחות מ-13.3 אלף. בישראל – 41.75 אלף. בנוסף, להרבה אנשים יש כאן קרובי משפחה, או שיוכלו למצוא סביבה של דוברי השפה, מה שמקל מאוד על קליטה ראשונית. כלומר – יש כאן כמה מניעי הגירה טובים למדי. וכמו שציינתי, בשנים האחרונות כבר ראינו הגעה בהיקף לא מבוטל של אוקראינים שביקשו להשתקע בארץ.

אנחנו לא יודעים כמה זמן תמשך המלחמה באוקראינה, ומתי יוגדר שבטוח להחזיר אנשים לשם. יש הבדל גדול אם יהיה מדובר על שלושה חודשים או על שלוש שנים. אני די בטוח שבסופו של דבר, הרבה לא ירצו לחזור. ואז נתמודד עם הדילמות – האם מחזירים לאוקראינה ילדי פליטים שכבר מדברים עברית? (וכמובן שאם הילד נשאר, גם ההורים יישארו…); האם מחזירים אלמנות ויתומי מלחמה ממשפחות שבהן האב נפל בקרב? האם מאפשרים איחוד משפחות בישראל לבני זוג של מי שהגיעו לכאן כפליטים, או מעמד אזרחות למי שמצאו כאן בני זוג? האם ישראל תצליח להרחיק את מי שישארו כאן ללא היתר גם כשיוחלט אחרת?

לי די ברור שרבים ממי שיכנסו כפליטים ירצו להשאר כאן, ושרבים מהם גם יצליחו.

 

ה. בין יהודים ללא יהודים – אין בשיח הציבורי כמעט מחלוקת בנוגע למדיניות של קליטה לא מוגבלת של עולים, כלומר של זכאי חוק השבות. כשנכנסות לשיחה טענות על "הבחנה בין דם לדם", מגיע המקום להזכיר שמכיוון שחוק השבות כולל את סעיף הנכד (שמאפשר עליה של לא יהודי, ומשפחתו, אם יש לו סבא אחד יהודי), רבים מהעולים האלה צפויים להיות לא יהודים, אלא אנשים עם שורשים יהודיים. חלקם עם תפישת זהות עצמית יהודית, וחלקם לא. לפי נתוני משרד הפנים, מתוך כ-40 אלף עולים שהגיעו מאוקראינה בשנת 2019, רק כשליש היו מוכרים כיהודים. מתוך כ-56 אלף שהגיעו מרוסיה, רק מעט יותר מ-21 אלף היו מוכרים כיהודים. אני לא רואה סיבה שהיחס הזה ישתנה משמעותית ככל שמדובר בעולים בעקבות המלחמה (שמגדילה את התמריץ לעלות לארץ). המשמעות היא שגם במסגרת העליה, ישראל תקלוט כמות משמעותית מאוד של לא-יהודים (ותקלוט אנשים שמעוניינים לצאת מרוסיה, מה שמדינות אחרות לא עושות).

אני חושב שמדיניות שמתעדפת לא-יהודים שיש להם זיקה לישראל היא סבירה לחלוטין. למעשה, הדרישה שמפנים המבקרים כיום היא למעשה לקליטה דווקא של אנשים שאין להם זיקה לישראל – במיוחד כאשר אתמול (ראשון) הודיעה שרת הפנים שלא-יהודים שיש להם קרובי משפחה בישראל יוכלו להכנס מבלי להכלל במכסת הפליטים שישראל תגדיר.

 

ו. כולם מדברים על כניסה, אף אחד לא מדבר על קליטה – וכאן אני רוצה לחזור לדברים שאיתם פתחתי את הרשומה. כי בזמן שכולם מדברים על מספרי הכניסה, כן יהודים או לא יהודים – אף אחד לא מדבר על מה קורה אחרי שנכנסים (וכאן באמת ההבדל אולי לא כזה משמעותי בין יהודים ללא-יהודים).

קודם כל, צריך לקחת בחשבון שגם מבין מי שמגיעים ויגיעו לארץ כעולים, רבים לא צפויים להשאר כאן. רבים מהם יקבלו סל קליטה ואזרחות ישראלית, ובהנחה שלא נכנסים למלחמת עולם ארוכת שנים, בתוך כמה שנים יחזרו לחיות בחזרה במדינות המוצא במזרח אירופה – הפעם כשהם מחזיקים גם באזרחות הישראלית על היתרונות שבכך – או שיהגרו למדינות מערביות יותר מישראל.

בהנחה שהעניין לא יתברר כתופעה קצרת טווח, יעלו שאלות מעניינות גם לגבי הפליטים: איפה יגורו? איך ישתלבו בשוק התעסוקה? באילו בתי ספר ילמדו הילדים שלהם? בתי ספר ממלכתיים רגילים? אבל מילא, אם אנחנו מדברים על תופעה זמנית של פליטות, השאלות האלה יפסיקו להיות רלוונטיות בתוך כמה שנים, כאשר הפליטים יחזרו לארצם.

אבל אני חושב שהשאלה החשובה יותר היא מה שיקרה עם מי שישארו. בימינו כבר לא ממש עוסקים בזה, כי בחברה ליברלית "כור היתוך" הוא מילה גסה, ובכלל חברה היא מילה גסה, וקליטה היא "התנשאות". בשנת 2017 אמר אליעזר שביד ז"ל בראיון שבחברה רב-תרבותית:

"אתם צריכים לקבל את המערכת הכלכלית, את הציוויליזציה הטכנולוגית ולענות על כל התנאים הדרושים לה […] השותפות בערכים החומריים, הטכנולוגיים והמדעיים הם חובה מוחלטת. זו חובה על כולם וזה הכרח. מבחינה רוחנית – אין לנו תביעות. זה עניינו הפרטי של כל אחד. אתם רוצים להיות מוסלמים- תהיו, רוצים להיות בודהיסטים – תהיו, רוצים לעבוד אלילים – עבדו, עשו מה שאתם רוצים. אורח חייכם הפרטי בבית ובקהילה – זב"שכם."

במדינה רב-תרבותית, אין למעשה חברה להיקלט בה. כל עוד האדם משתלב בשוק העבודה ומפרנס את עצמו, אין לה עניין בשאלת הזהות שלו. אלא שמחוץ למודל הרב-תרבותי (שהוא תיאורטי במידה רבה) המגרים – ובתוכם כלולים גם עולים – צריכים בכל זאת להשתלב בחברה החדשה שאליה הם הגיעו. הגירה (ועליה) היא תמיד טראומה, שעוצמתה תלויה בעוצמת השינוי, ובמידת ההשתלבות בחברה שאליה מגיעים. כדי לצאת מסיטואציית הגולים/מהגרים/עולים, האנשים האלה צריכים לפתח תחושת שייכות ובית. כדי שזה יקרה, לא מספיקים קורת גג ופרנסה. צריך גם שליטה בשפה, קשרים חברתיים, תחושת שותפות והזדהות עם הסביבה (כדאי שגם לחברה שאליה מגיעים תהיה זהות משותפת כלשהי, והיא לא תהיה אוסף מפורר של משפחות). כל אלה אינם מובנים מאליהם. כדי שיתקיימו בהצלחה, צריך התארגנות חברתית – מוסדית ווולונטרית, שתסייע להם.

הבעיה היא שבישראל אנחנו חיים בחברה מפוררת, שהממשלות שלה עסוקות בעיקר בהסרת אחריות מהאזרחים והתושבים כאן ומה שקורה להם, והשלכתם למאבק אינדיווידואלי-משפחתי על קיומם בחברה תחרותית. ככל שהסיטואציה הזו לא תשתנה, היא תעצים את משברי הקליטה וההשתלבות של מי שיגיעו לכאן. ולכן אני חושב שסוגיית הקליטה של הנכנסים היא סוגייה חשובה יותר מאשר שאלת מספר הנכנסים – ובמובן מסויים, גם משאלת זהותם. כדי להיקלט באמת, כל מי שלא חי בסביבה יהודית יצטרך לעבור "גיור סוציולוגי", בין אם יש לו או אין לו סבא יהודי, ואפילו אם יש לו אמא יהודיה.

ומכיוון שאני לא רואה שמישהו מתכוון לעסוק בשאלת הזו, אני מסוייג מהקריאות להסיר את מגבלות הכניסה בשם תחושת צדק מוסרי, שלא מתעניינת בשאלה מה יקרה אחרי הכניסה, ולא לוקחת אחריות על ההתמודדות עם האתגר הזה. לדבר על פתיחת שערים לפליטים זה קל. הרבה יותר קשה לדבר על השאלה אילו מחירים אנחנו מוכנים לשלם כחלק מהבחירה במדיניות הכניסה שאנחנו מבקשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s