מלחמה באוקראינה: דברים שיודעים, דברים שצריך היה לדעת

אחרי קצת יותר משבוע (רשומה קודמת כאן), כמה מחשבות ביחס למלחמה באוקראינה. אני לא מומחה לנושא, אין לי גישה למקורות ראשוניים, ואני לא עוסק במחקר שיטתי. אני עוקב אחרי כמה פרשנים וכותבים, וכמה ערוצי טלגרם. בעיקר אני מנסה להפעיל שכל ישר על פרטי המידע שנראה שאין מחלוקת לגביהם, ומנסה להבין אילו משמעויות ניתן ללמוד מהם. יש דברים שאנחנו יודעים. יש דברים שצריך להניח שהמעורבים היו צריכים לדעת. 

א. שימוש בכוח חלקי

המידע: נראה שכל הפרשנים מסכימים שרוסיה לא מפעילה את מלוא הכוח הצבאי הפוטנציאלי שלה. הכוונה היא לא למלוא הכוח הצבאי הרוסי, שמן הסתם חלקו מוצב בחזיתות אחרות, אלא למלוא הכוח שרוכז לקראת הפלישה. חלק מזה צריך להיות מוסבר בשמירת עתודות לניצול הצלחה – עם כי בשלב הזה, וככל שמתברר שהעניינים מסתבכים, היה ניתן לצפות שיעשה השימוש בעתודות, וממה שאני רואה, רק בימים האחרונים ממש רוסיה הגיעה להפעלה של כלל היחידות שרוכזו לקראת המבצע.

לא פחות משמעותי – נראה שכולם מסכימים שרוסיה לא הפעילה את חיל האוויר שלה בעוצמה שציפו. נתון שראיתי העריך שהיא מפעילה רק חלק קטן מהמטוסים שכינסה לקראת הפלישה.

משמעויות אפשריות: אני חושב שהמשמעות העיקרית היא שנראה מי שמנהל את המערכה בצד הרוסי לא פועל בהתאם לתרחיש של "מלחמה כוללת" לכיבוש נחוש של כל אוקראינה. גם אם הרטוריקה שיוצאת מהצמרת הרוסית אומרת אחרת.

חלופה אחרת היא שחלק ניכר מהכוח שרוסיה כינסה לקראת הפלישה התגלה כלא כשיר ברמה שאי אפשר להפעיל אותו. זה נראה לי משמעותית פחות סביר, גם כי אם זה נכון, היה זמן לגלות את זה ולשנות תוכניות במהלך הכינוס, וגם בגלל שאם זה נכון, זה לא אמור להיות הפתעה לצמרת הרוסית, ואתייחס לזה יותר בהרחבה בהמשך.

ב. הבוץ האוקראיני

כאן יש נקודה מאוד מעניינת לטעמי. יש הרבה דיבור על כך שתנועת הכוחות הרוסים מוגבלת מאוד, מכיוון שהבוץ שנוצר עקב הפשרת השלגים מחייבת אותם להצמד לדרכים הסלולות, מה שכמובן מקל על הכוח המגן לבלום אותם, ומקשה מאוד על ההתקפה. מן הסתם, היה יותר קל להם לתמרן לפני כמה שבועות, כשהאדמה היתה עוד קפואה וקשיחה מתחת לשלג. ראיתי הערכה שהקושי עם הבוץ צפוי להמשך עוד כ-6-4 שבועות, עד שהאדמה תתייבש יותר.

אלא שאם כל זה נכון, המשמעות היא שרוסיה יצאה למלחמה יזומה בתזמון הכי גרוע מבחינה צבאית, ולכאורה היתה צריכה לצאת לדרך לפחות כמה שבועות מוקדם יותר, או להמתין עוד כחודשיים. ובכלים שיש לי, אם מבצע צבאי יזום יוצא לדרך בתנאי פתיחה גרועים, המשמעות היא שההחלטה התקבלה לפי שיקול מדיני, וזה אומר שצריך לחפש את השיקול המדיני שיכול להסביר החלטה כזו.

ג. הקשיים הלוגיסטיים, ומסוגלות צבאית נמוכה בכלל

יש הרבה עיסוק באי-ההצלחה הרוסית, שנובעת מכשלונות לוגיסטיים ומרמה צבאית נמוכה (מוטיבציה נמוכה, הכשרה ירודה, תחזוקה לקויה וכדומה) של הכוחות הרוסים. רוב הפרשנים משתמשים בעובדות האלה כהסבר לאי-ההצלחה של תוכנית ההתקפה הרוסית, כלומר שבמשתמע, מדובר בהפתעה (לרעה) לצמרת הרוסית.

אלא שאני חושב שקשה להאמין שמדובר בהפתעה לצמרת הרוסית. בשביל להניח שמדובר בהפתעה, לא מספיק להניח שכל המערכת משקרת ומייפה תוצאות במעלה הפירמידה (מה שנשמע מאוד מאוד סביר), אלא גם שהצמרת קונה את השקרים האלה ומאמינה להם. כלומר, אנחנו צריכים להניח שהצמרת הרוסית (לצורך העניין, פוטין), באמת לא יודעת מה קורה במציאות הרוסית בשטח, וחיה באשליות. אבל פוטין לא נולד אתמול. הוא התחיל את דרכו הפוליטית (אז עוד בזירה המקומית) במקביל למלחמת צ'צ'ניה הראשונה (שם הצבא הרוסי התגלה כממש כושל). מאז עלייתו להנהגת רוסיה ב-1999, הוא עמד בראש המערכת כאשר הצבא הרוסי היה מעורב בלחימה בצ'צניה, בגיאורגיה, ובסוריה (ובאופן סמוי יותר גם במזרח אוקראינה מאז 2014). כלומר, גם אם כולם משקרים לו – לפוטין יש נסיון מעשי עם יכולות הצבא הרוסי. הוא לא אמור להיות מופתע מהן.

ד. גבולות הגזרה של העימות

עוד לפני הפלישה, גורמים משמעותיים במערב – למשל נשיא ארה"ב – דאגו להבהיר לפוטין את "גבולות הגזרה מבחינתם. הם הודיעו למעשה שהם יכולים "להכיל" פלישה רוסית לאוקראינה, ושפלישה כזו לא תהפוך מצידם לעימות מלחמתי ישיר בין כוחות נאט"ו לרוסיה. אם האמריקאים היו רוצים, הם היו יכולים להנחית בתוך זמן קצר מאוד דיוויזיה מוטסת אמריקאית לביקור ידידותי בקייב/חרקוב, ו/או להודיע על אימון אווירי משותף שסוגר את המרחב האווירי האוקראיני – ובכך להבהיר לפוטין שמחיר הפלישה הוא מלחמה כוללת. הם לא עשו את זה. גם הסירוב (לפחות נכון לעכשיו) לבקשה האוקראינית להכריז על איזור אסור לטיסה מעל אוקראינה – הכרזה שמשמעותה בפועל היא שכוחות נאט"ו יירטו כלי טיס של רוסיה, ובכך יכנסו לעימות ישיר – ממשיך את הקו הזה. הצמרת שקובעת את מדיניות נאט"ו לא מוכנה להכנס למלחמה מול רוסיה בגלל הפלישה לאוקראינה. היא מוכנה לתת לאוקראינה נשק קל (בעיקר טילי כתף נ"מ ונ"ט) שיאפשרו לאוקראינים לגבות מחיר גבוה יותר מהצבא הרוסי (ובעקיפין, גם לשלם מחיר גבוה יותר באבדות בעצמם), בהנחה שזה לא מספיק כדי להביא לניצחון אוקראיני.

מעבר לכך, סנקציות, הפסקת פעולה עסקית וכו'. אבל לא התערבות בלחימה. לפי עדו הכט (אחד ממקורות המידע הטובים לטעמי, סיכום יומי שלו מתפרסם דרך הפייסבוק של יגיל הנקין), רכישות הגז של אירופה מרוסיה נמשכות, והן אף גבוהות מהרגיל בשבוע האחרון (זאת אחרי שגרמניה לחצה שלא להטיל חרם על הנפט והגז הרוסי). גם הקפאת צינור הגז החדש נורדסטרים היא צעד סמלי בנקודת הזמן הנוכחית, שאפשר לחזור ממנו מהר מאוד.

ה. תרחישי סיום

הרבה שואלים, מה בעצם ה-end game הרוסי? באיזה תרחיש הצד הרוסי חשב או חושב לסיים את המלחמה. אני רוצה להציע כאן תרחיש שלטעמי הוא סביר – במיוחד אם מקבלים את הפרשנות הבסיסית של נציגי "חוג אורנים" שהתבטאו בנושא, לפיה המצב בצמרת הרוסית הוא שפוטין נלחץ על ידי קבוצת כוח "ניצית" בתוך ממשל שלו. זה דורש כמובן גם לקבל את הניתוח העקרוני יותר, שאין מערכת פוליטית מונוליטית, גם בממשל אוטוריטרי (להערכתי, בממשל כזה המחלוקת היא לרוב סמויה יותר, אבל חלוקת הכוח בין השליט לגורמים אחרים יכולה להיות לא פחות משמעותית מאשר בדמוקרטיה, ואולי יותר) – ותמיד מתנהל מאבק בין "מחנות" שונים בצמרת. במקרה הספציפי, זה אומר להניח שפוטין אינו שליט כל יכול, שכל מה שקורה ברוסיה מייצג את רצונו הטהור.

בכל אופן, הנה שלושה תרחישים:

1. ה-end game הרוסי היה ניצחון מהיר במלחמת בזק, כיבוש כל אוקראינה תוך 48 והקמת ממשלת בובות במקום משטר זלנסקי, שתשתף פעולה עם רוסיה. המשמעות של התרחיש הזה היא גם שהוא היה מקנה הרבה מאוד יוקרה לצבא הרוסי ולמגמות האימפריאליות, ומעורר את התאבון לכיבושים נוספים (למשל בכיוון המדיניות הבלטיות). מצד שני, הוא היה מנתק לחלוטין את הקשרים של רוסיה מהמערב (וממדינות התווך במזרח אירופה), ומעודד את התחמשות נאט"ו נגד רוסיה. מכיוון שלממשלת הבובות בקייב תהיה אפס לגיטימציה ואפס תמיכה, סביר להניח שתוך זמן לא רב הייתה מופיעה לחימת גרילה נגדה שתערער את ההשפעה הרוסית המקווה.

תרחיש ה-end game הזה הוא הסיפור שמפיצים באוקראינה ובמערב (והוא גם מאפשר להציג כל דבר שהוא פחות מזה כהצלחה אוקראינית), אלא שהוא סובל לטעמי מכמה חולשות משמעותיות, כמו בחירת התזמון המוזרה ליציאה להתקפה (עונת הבוץ), העובדה שהכוח הרוסי לא הופעל במלוא כוחו.

בנוסף, אימוץ התרחיש הזה דורש להניח שפוטין הוא מצד אחד שליט כל יכול ללא מתנגדים במערכת הרוסית – ולמרות זאת הוא עשה כמה בחירות תמוהות בהפעלת הכוח, ומצד שני אין לו מושג ממשי מה קורה במציאות של המדינה שלו, כמו למשל בנוגע ליכולות הריאליות של הצבא.

אלא שבכל מקרה, התרחיש הזה כשל בגלל הערכת יתר של יכולות הצבא הרוסי והערכת חסר של ההתנגדות האוקראינית, ועכשיו הרוסים מסובכים בבוץ האוקראיני. ובכל זאת, אם זה נכון, המשמעות היא שאנחנו צפויים לראות את רוסיה שוקעת יותר ויותר לתוך הבוץ האוקראיני, והמלחמה תמשך עוד חודשים רבים, ללא הכרעה וללא הסדר.

2. לעומת זאת, אם אנחנו מניחים שפוטין נלחץ למלחמה על ידי גורמים "ניציים" בצמרת הפוליטית הרוסית ואם מניחים שפוטין מודע ליכולת של הצבא הרוסי, הרי שאפשר להציע תרחיש end game אחר מהזוית של פוטין:

עכשיו צריך הסתכל על המפה, אחרי קצת יותר משבוע, ולראות מה היא מאפשרת. וכאן אני מציע את האפשרות שהמהלך על קייב נועד לרתק תשומת לב וכוחות אוקראיניים, אבל המטרות הממשיות הן באזורים שבהם הושגה התקדמות ממשית. המצב הנוכחי מאפשר לפוטין end game של פשרה, שיש בה הישגים ממשיים: רוסיה תשאיר בשליטתה את המסדרון הקרקעי שהיא יצרה מגבול רוסיה אל חצי האי קרים, אותו סיפחה ב-2014 (ושהוא נכס בעל ערך עבורה, במיוחד כשהוא לא תלוי כולו בגשר כביש אחד), ומחוזות לוגנסק ודונייצק שבהם הכירה במזרח אוקראינה יישמרו על מעמד עצמאי (ופרו-רוסי) בפועל, אולי בגבולות מורחבים ביחס למצב לפני המלחמה. שאר השטח יישאר תחת אוקראינה בשליטת זלנסקי – מה שיקנה להסדר יציבות ויאפשר את קבלתו בקרב הציבור האוקראיני – שתתחייב לא להצטרף לנאט"ו. כהערה צדדית: אני מעריך שהמהלך הרוסי לכיוון אודסה, אם אכן יש כזה ולא רק הטעיות – וזה עוד לא ברור – נועד יותר להפעלת לחץ על הצד האוקראיני מאשר לשליטה ארוכת טווח בכל החוף האוקראיני, דבר שאוקראינה לא תוכל "לעכל" במסגרת הסדר. אם לא יהיה הסדר, שליטה רוסית שם תשרת אותה להמשך המלחמה. מהלך לחץ נוסף יהיה חתירה להשלמת כיתור מזרח אוקראינה, באזור קו הדנייפר, מה שיאלץ את הכוחות האוקראינים שם לבחור בין כיתור לנסיגה.

מהזוית של פוטין, זה אומר שהוא הורה על פלישה לאוקראינה, בתזמון שהוא יודע שהוא ההפך מאופטימלי, תוך מודעות למגבלות הכוח של הפעלת הצבא הרוסי, ועל זה הוא מוסיף ההגבלות על מיצוי פוטנציאל הכוח. הוא מודע לכך שהתוצאה לא תהיה ניצחון בזק חד משמעי, ומוכן לקבל אותה (ובמילים אחרות – הוא מעוניין בה על פני האופציות האחרות שעמדו בפניו).

המשמעות הפנים-רוסית של הסדר כזה הוא שהגורמים שכוחם נשען על כוחנות צבאית לא ירוויחו יוקרה משמעותית, בעקבות חשיפת המגבלות ואי-ההצלחה היחסית של הפעולה הצבאית הרוסית, והדבר הזה יהווה גורם "מצנן" בנוגע להרפתקאות דומות בעתיד – מה גם שהתחייבות מצד אוקראינה לא להצטרף לנאט"ו תחליש את טיעון האיום מצד נאט"ו. לעומת זאת, פוטין יוכל להציג לציבור שלו הישג משמעותי, ש"יאזן" את מחיר המלחמה, ובעתיד יוכל לפעול ל"הפשרת" היחסים מול מדינות אירופה ונאט"ו. בנוסף, על רקע הכשלים שנחשפו במלחמה הוא יוכל לדחוק מעמדות כוח גורמים יריבים שעליהם הוא יטיל את האחריות.

זלנסקי ייצא מהסדר כזה  בתור הגיבור שהנהיג את אוקראינה ומנע תבוסה מוחלטת ביחסי כוחות קשים (בזמן שהעולם "הפקיר" את אוקראינה וכמעט לא סייע). "המערב" יחרוק שיניים, אבל יוכל "להכיל" הסדר כזה, שנשאר בגבולות הגזרה של העימות.

באופן מעניין, מכיוון שונה למדי, יגיל הנקין העלה אתמול בערב (אחרי שרוב הרשומה הזו כבר נכתב) פרשנות שיכולה להוליך גם היא לאפשרות של הסדר כזה כפיתרון סביר (כלומר, גרוע, אבל פחות גרוע מכל שאר האופציות) למוצא הדדי מהסבך.

בונוס קולנועי לקוראים: אני מזמין אתכם לצפות בכמה סצנות מהסרט The Sum of All Fears, מדקה 38:02 עד דקה 42:25.

המבחן האולטימטיבי של התרחיש הזה הוא כמובן האם הצדדים יגיעו להסכם ברוח הזו במהלך השבוע-שבועיים הקרובים, לפני שיקרה שינוי משמעותי בתמונה. כמו שכתבתי ברשומה הקודמת, מדינאים מעדיפים להשאיר לעצמם אופציות פתוחות. נראה שהסיטואציה הנוכחית משאירה לפוטין עדיין אפשרות שלישית.

3. בסיקור אצלנו ראינו כיצד הדיווחים מסקרים כשלונות רוסים שמתרחשים כל פעם בקווים קדמיים יותר – כלומר ש"הכשלון" הרוסי, לפחות בינתיים, עוד לא כל כך נחרץ – כל עוד לא משווים אותו לתרחיש אופטימלי של ניצחון בזק ללא התנגדות, שאני בספק אם הרוסים תכננו. אני גם לא בטוח שאנחנו עומדים בפני כשלון רוסי מפואר כפי שמתארים כמה מהפרשנים, ומתקשה לראות את האוקראינים מצליחים להסיג את הכוחות הרוסים בחזרה לגבולם. אני מעריך שגם בלי הסכם, הצד הרוסי יוכל בשבועות הקרובים להמשיך להחזיק במה שתפש עד כה (לפחות במה שחשוב לו), ולהמשיך להפעיל לחץ ולהתקדם לאיזורים נוספים (כיתור מזרח אוקראינה, הגברת ההתקפה על קייב, אולי מהלך לאודסה וכדומה), באופן שתהליך כיבוש אוקראינה ימשך, גם אם בקצב איטי יותר משתכננו הפרשנים – אבל אני בספק אם בקצב איטי יותר משתכננו "הרוסים" באמת.

ו. עוד נקודות להסתכל עליהן

1. אין לי יכולת לעשות את הבחינה הזו בגלל חוסר היכרות עם הזירה הפוליטית הרוסית, אבל אם מקבלים את ההנחה שבמערכת הפוליטית הרוסית מתקיימת מחלוקת פנימית (גם אם סמויה יותר מאשר בדמוקרטיות) כמו בכל מערכת פוליטית, ובהנחה שקבוצות הכוח בה מיוצגות בדרך כלל על ידי מי שאנחנו מכנים "אוליגרכים" – אזי ש"נייר לקמוס" מעניין למדיניות הגורמים הדומיננטיים במערב תהיה התשובה לשאלה מי מהאוליגרכים יסבלו מסנקציות חמורות יותר, ומי מפחות (או שיחמקו כליל) – מאחר וסנקציות כאלה הן כלי להשפעה מערבית על המחלוקת הפנימית בצמרת הפוליטית הרוסית, לכאן או לכאן.

2. אוקראינה ביקשה מטורקיה לחסום את מיצרי הבוספורוס והדרדנלים למעבר אוניות רוסיות. ממה שראיתי, הטורקים הודיעו על צעד חלקי, שמשמעותו בפועל הגבלה של המעבר של ספינות מלחמה רוסיות מהים השחור לים התיכון, אבל מאפשר מעבר של ספינות כאלה מהים התיכון לים השחור (על סמך מחוייבות לאפשר להן חזרה לנמלי הבית שלהן). זה נוח מאוד לטורקיה, כי זה מאפשר לרוסיה להעביר אוניות מהים התיכון לזירת המלחמה (ובכך לא הופך את זה לצעד של מעורבות טורקית אנטי-רוסית ישירה בזירת המלחמה), ומצד שני העברה כזו תחליש את הנוכחות הצבאית הרוסית בסוריה ומזרח הים התיכון, שלא מוצאת חן בעיני טורקיה. לרוסיה וטורקיה יש היסטוריה עשירה של מאבקים אימפריאליים בתווך ביניהן, ומעניין לראות כיצד טורקיה פועלת ביחס למלחמה באוקראינה. בזוית אחרת היא כבר מעורבת בה: האוקראינים מפעילים, בפרופיל ציבורי גבוה, מל"טי תקיפה מתוצרת טורקיה, שהודיעה שהיא מוכנה לספק להם עוד כאלה.

1. שתי נקודות מעניינות בזוית הישראלית:

א. בעוד שפרשנים פולטיים ופעילים שונים מבקרים את הממשלה על כך שהיא לא נוקטת עמדה מוסרית ומתייצבת באופן חד משמעי ורועם "בצד הנכון" (כלומר, בצד של ארה"ב כמובן), נראה שראש הממשלה בנט מצליח למצב את עצמו בעמדה ממשית של תיווך בין הצדדים, וזו עמדה מדינית מעניינת מאוד, שיכולה ליצר לישראל יתרונות שונים.

ב. יש כמה ישראלים שלא מצליחים לפתוח את הבוקר בלי להתבייש באטימות הלב של מדינת ישראל, ומה שעושה להם את הבוקר בימים האחרונים הוא הטענה שישראל לא מוכנה לקלוט פליטים מאוקראינה (אלא אם הם יהודים), ומערימה עליהם קשיים. כמובן, העובדה שישראל קולטת מאות עולים יהודים בכל יום (ונערכת לקליטה פוטנציאלית של כ-100,000 עולים כאלה) לא נספרת לזכותה, כי זה ביטוי להעדפה אתנו-לאומית. אבל גם בלי זה, מפרסום אתמול בלילה עולה שלפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, אמנם כניסתם של 86 אוקראינים שהגיעו לארץ מאז פרוץ המלחמה סורבה, אבל הם רק פחות מ-5% מתוך 1830 האוקראינים שהגיעו בזמן הזה, וכניסתם לארץ כן הותרה (לא ברור האם הנתון הזה כולל עולים – אם כן, זה משנה את התמונה). היום צפוי להתקיים דיון בין שר החוץ לפיד לשרת הפנים שקד בנוגע למכסת הפליטים שישראל תהיה מוכנה לקלוט, כאשר לפי משרד הפנים, ישראל היא המדינה המערבית שהכניסה הכי הרבה אוקראינים ביחס לגודלה, פרט למדינות שגובלות באוקראינה. בכל מקרה, כדאי לשים את הדברים האלה בהקשר: ישראל אינה גובלת באוקראינה, ולכן אני חושב שיש מקום לחשד שאוקראיני שבוחר להגיע לישראל (ומאז פרוץ המלחמה זה אומר שהוא לא מגיע לכאן ישירות מאוקראינה אלא אחרי שכבר יצא למדינה שלישית) מתכוון להשתקע כאן, ולמדינת ישראל כמו לכל מדינה יש זכות לנהל מדיניות הגירה ולא לקבל את כל מי שרוצה להגר אליה. בנוסף, בתחילת השבוע שעבר החליטה שרת הפנים שקד להאריך באופן גורף בחודשיים את כל אשרות השהיה של תיירים מאוקראינה, ורשות האוכלוסין וההגירה החליטה להקפיא את הליכי ההרחקה נגד שוהים בלתי-חוקיים מאוקראינה. ופה המקום להזכיר שעוד לפני פרוץ המלחמה נמצאו בישראל יותר מ-7,000 שוהים בלתי חוקיים מאוקראינה, וזאת אחרי שמאז 2018 גורשו מישראל כמעט 10,000 אזרחי אוקראינה ששהו פה ללא היתר. אז אני לא בטוח שהדרישה הישראלית לערבות לכך שמי שמגיע מאוקראינה גם יצא מכאן בעתיד היא כזו ערלות לב איומה.