על סדר היום: הבנק והאוצר

בבנק ישראל הגיעו למסקנה שמדיניות תת-ההשקעה של משרד האוצר מונעת מישראל כל סיכוי להדביק את הפער מהמדינות המתפתחות, וסופה שתוליך אותנו להיות מדינת עולם שני.
במשרד האוצר, בתגובה, מקטרים שהם נשארו הגננת היחידה שלוקחת על עצמה את משא האדם הלבן ומרסנת את הילדים חסרי האחריות, וחושבים שמתפקידם לתת (כלומר לא לתת) לפוליטיקאים "זכות" להגדיל את התקציב.

על מאבק התפישות של בנק ישראל ומשרד האוצר, והסיכוי של מדינת ישראל להיות במקום טוב בעולם הראשון במקום להתדרדר לעולם השני. 

היו תקופות בעבר, שבהן התפישה במשרד האוצר היתה שהתפקיד שלו הוא לשרת את מה שהמדינה (כלומר הממשלה) רוצה לעשות. רוצים לקלוט המוני עולים חסרי הון, רוצים להקים מאות יישובים כדי לקלוט אותם, רוצים לפתח את המשק הישראלי ולבנות מדינת עולם ראשון בארץ שהתחילה מעולם שלישי וחלק ניכר מההישגים שלה נמחקו במלחמה – כל אלה מהלכים של פיתוח, שמצדיקים השקעה לעתיד.

בעשורים האחרונים, תפישת העולם באוצר היא ההפרטה, ואחד הביטויים שלה הוא שהאוצר מנסה להפעיל את המדינה כמו מנכ"ל של חברה מופרטת. מה עושה מנכ"ל של חברה מופרטת? כדי להראות רווחים (או "שיפור ביעילות"), הוא שוחק את ההשקעה הקבועה בתשתית. בטווח הקצר ההוצאות יורדות, העסק מתפקד, התשתית נשחקת אבל עדיין פעילה, וכשבעתיד לא תהיה ברירה אלא להשלים את פער ההשקעה כדי לחדש את התשתיות – זו כבר תהיה בעיה של מישהו אחר. המנכ"ל (בדומה לאנשי האוצר), כבר יהיה בתפקיד אחר במגזר הפרטי.

כדי להעביר את המדיניות הזו בציבור, האוצר מספר לנו את האגדה שהמדינה היא כמו משק הבית. כדי לא להכנס לחובות, צריך לצמצם את ההוצאה, כי כל הוצאה עודפת היא הלוואה שנטל ההחזר שלה יוטל על הדורות הבאים. זה די נכון כשמדובר על משק בית שלוקח הלוואות לכיסוי הצריכה השוטפת (עם כי גם משק בית יכול לעשות השקעות משתלמות לעתיד, במחיר של כמה שנים גרעוניות).  זו הטעיה פופלרית ונוחה לקליטה, אלא שהיא לחלוטין לא נכונה. מדינה הרבה יותר דומה לעסק, שבו ההגיון אומר שעדיף להוציא יותר מאשר ההכנסה, בדמות השקעה שתרחיב את פעילות העסק, וכך תוחזר מגידול ההכנסה העתידית. למעשה, המצב של מדינה כמו ישראל הוא טוב משמעותית משל עסק, מכיוון שהיא מנהלת מטבע ריבוני, ולכן אין לה בעיה של מימון כלפי פנים. כלומר, כל עוד היא לא ממצה את פוטנציאל התעסוקה של אזרחיה (ואנחנו רחוקים מאוד מאוד מזה) היא יכולה להשקיע בעתיד ללא בעיה, בריבית אפס, כל עוד היא אכן משקיעה בדברים שמשפרים את התוצר. דרך אגב, אחת מתוצאות הלוואי של מדיניות תת-ההשקעה של האוצר היא שבמציאות הישראלית, מאחורי המסווה של הכלכלה ה"פורחת", יותר ויותר מהאזרחים מוצאים את עצמם נדחקים בדיוק לסיטואציה של כלכלת משק בית לא מאוזנת, ועושים הוצאות עודפות לצריכה מאשראי שלא יהיה להם איך להחזיר. כלומר – הצמיחה הכלכלית מתוחזקת על ידי בלון של חובות משקי הבית.

אלא שבינתיים, ככל שמדיניות השחיקה של האוצר הולכת ומתמשכת, כך מתברר שבהיעדר השקעה מספיקה אי אפשר לסגור את הפער בינינו לבית המדינות המתקדמות באמת, ואנחנו נשארים מאחור, בתחתית רשימת המדינות המפותחות. לכן מדיניות ששואפת לטובתם הרחבה של אזרחי ישראל צריכה לכוון להשקעה מוגברת. בבנק ישראל כבר מזהים את זה בשנים האחרונות, ומתריעים על הפער שהולך ונוצר בעקבות תת-ההשקעה הממשלתית. בסיכום שנת 2017 אמרה נגידת הבנק דאז, קרנית פלוג, שכדי להגיע לממוצע המדינות המפותחות, מדינת ישראל צריכה להשקיע בכל שנה עוד כ-4,000 דולר בכל אזרח, או כ-129 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה.

התבטאות דומה עלתה מהנגיד הנוכחי לפני מספר שבועות, בישיבת ועדת הכספים של הכנסת ב-9.1.22. לצערי הפרוטוקול מהישיבה טרם פורסם, ולכן אני מסתמך על הסיקור בדה-מרקר. לפי מירב ארלוזורוב, נגיד הבנק, פרופ' אמיר ירון, מציע לשחרר את האזיקים המלאכותיים שמשרד האוצר הלביש על ידי הממשלה על מנת להגביל את ההוצאה [ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

"בפעם הראשונה המליץ הנגיד על ביטול מסגרת התקציב, ועל הגדלת החוב הלאומי של ישראל והגירעונות שלה. הסיבה: לדעת הבנק המרכזי, אין למדינה סיכוי לסגור אי פעם את הפיגור מול המדינות המפותחות – אם היא לא תעשה זאת.

ההמלצה של ירון היא לבטל את יעד התקציב ויעד ההוצאה, מאחר שהיעד הזה בכל מקרה לא נשמר – והוא מונע מישראל לבצע את ההשקעות הנדרשות בגלל החשש לפרוץ את מסגרת התקציב."

הסיבה הראשונה שבנק ישראל מציע לעשות את זה, היא בגלל שבסביבה הנוכחית אין בזה הרבה סיכון, מאחר והריבית נמוכה והגדלת ההוצאה לא תביא לנטל ריבית מוגבר או לפגיעה ביציבות הפיננסית. חשובה יותר הסיבה השניה:

"הסיבה השנייה להמלצה היא שיש סיכון אדיר בלא לעשות זאת, כי המשמעות תהיה דעיכה הדרגתית של המדינה – או בפועל, השלמה עם המצב הקיים של ישראל כמדינה שמפגרת בשיעור ניכר אחר המדינות המפותחות האחרות, בלי יכולת לסגור אי פעם את הפיגור הזה. הבנק קובע שאם ישראל רוצה להיות "אחת מ-15 המדינות המובילות בעולם", היא חייבת להגדיל את היקף ההשקעות שלה – וזה מחייב הגדלה של ההוצאה התקציבית, של הגירעון ושל החוב.

[…]

בניתוח שלו הציג הנגיד את הפיגור המתמשך של ישראל מול המדינות המפותחות: אנחנו שניים מהסוף (רק פולין גרועה מאתנו) בסקר המיומנויות של אזרחים בוגרים, שניים מהסוף (רק צ'ילה נמוכה מאתנו) במלאי ההשקעות, ואנחנו רק מגדילים את הפיגור שלנו אחרי העולם המפותח בפריון העבודה.

[…] כדי להימנע מהעתיד הקודר הזה, ישראל חייבת לבצע רפורמות מבניות ענקיות: לבצע השקעות עתק בתשתיות, לשפר את מערכת החינוך הערבית, למצוא דרך לקדם את מערכת החינוך החרדית, ולעשות קפיצת מדרגה ברגולציה ובדיגיטציה. על פי הערכת בנק ישראל, נדרשת השקעה של 2.5%–3% מהתוצר, מדי שנה, כדי שישראל תוכל להתחיל לצמצם את הפיגור שלה אחרי מדינות OECD. מדובר בהשקעה שתגיע, בסוף העשור, ל-40–50 מיליארד שקל בשנה – 10%–15% מתקציב המדינה כיום."

 

אלא שכמובן שסיקור עמדה דרמטית כזו לא יכול לעבור בשקט אצל ארלוזורוב ומשרד האוצר. ארלוזורוב ממהרת להסביר לציבור הקוראים שהפוליטיאים הם חבורת פוחזים לא רציונליים וחסרי אחריות שישתוללו ברגע שהאזיקים יוסרו מידיהם:

 "רק שיש נקודת תורפה עיקרית בהצעה הזו: היא מניחה התנהגות רציונלית של הפוליטיקאים. כדי ליישם את ההצעה בהצלחה, הפוליטיקאים צריכים לגלות בגרות כפולה.

ראשית, ההיתר שניתן לפוליטיקאים על ידי הבנק המרכזי להשתולל עם התקציב (אין יותר מסגרת תקציב, ואפשר להגדיל גירעון וחוב), לא ינוצל לרעה על ידם, וכל הכסף העודף ינותב רק להשקעות מאיצות צמיחה."

ואחרי השיעור מאלוזורוב, רשות הדיבור לאנשי אוצר (אנונימיים):

" "אם ניתן לפוליטיקאים זכות להגדיל את התקציב, האם הם ינתבו את הכסף להשקעות או לתוספות שכר וביטחון?" […]

באוצר מתייחסים בציניות להצעת בנק ישראל, וגם בכעס. מרגישים שם שהבנק נטש אותם לבד במערכה – בתפקיד הרשעים שמנסים לרסן את תיאבון הבזבוזים של הפוליטיקאים."

יושבים להם אנשי האוצר, שהאל לשלטון בחרם, ומהרהרים בשאלה האם לתת ל"פוליטיקאים" "זכות" להגדיל את התקציב… שהרי הפוליטיקאים הם ילדים "תאבי-בזבוזים", ותפקיד האוצר הוא להיות הגננת שלוקחת על עצמה את תפקיד "הרשע" כדי לרסן אותם. אין מילים, ולפי האוצר גם אין צורך בדמוקרטיה.

לפחות בבנק ישראל יודעים להסביר מה הבעיה בעמדת האוצר. גם אם הפוליטיקאים חסרי אחריות, הפיתרון של אוצר בדמות ריסון ההוצאה מבטיח את התדרדרות ישראל למדינת עולם שני:

"בבנק ישראל מבינים את העמדה של האוצר, אבל טוענים שאין להם ברירה אלא להציב מראה מול פני הממשלה והכנסת. המצב הוא מאוד פשוט: או שהממשלות יבינו שתפקידן להגדיל את ההשקעות ברפורמות מבניות הכרחיות, ולשם כך צריך לשלם מחיר במסים ובקיצוצים חלקיים – או שישראל תידרדר באיטיות למדרגה של מדינת עולם שני.

לפי הבנק המרכזי, אין ברירה אחרת."

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s