התמורה הגדולה – הליברליזם האוטופי של השוק החופשי

רשומה שישית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). הפעם על המימד האוטופיסטי של הליברליזם. אני התרשמתי שהדברים מהדהדים לא מעט את הלך הרוח של השיח הליברטריאני שמופץ היום במרץ בישראל.

בפרק השנים־עשר עוסק פולני בהופעתה של האמונה הליברלית, והמימד הדתי שבה [עמ' 140-139]:

"רק בשנות השלושים של המאה ה־19 פרץ הליברליזם הכלכלי קדימה בלהט מיסיונרי, והלסה־פר הפך לדת לוחמנית. […] עתה התברר מלוא היקפה של ההעזה הכרוכה ביצירת שוק עבודה חופשי, והתגלו גם ממדי הסבל שעתיד להיגרם לקורבנות השיפור. לפיכך, בראשית שנות השלושים ניכר שינוי חד בהלך הרוח. […] הלסה־פר הואץ והפך לדחף אכזרי ובלתי מתפשר.

התלהטות דומה של הליברליזם הכלכלי, והפיכתו מתחום עניין אקדמי לאקטיביזם חסר גבולות, התרחשו בשני תחומים נוספים של ההתארגנות התעשייתית: המטבע והסחר. בשני המקרים, הלסה־פר התפתח לכדי אמונה יוקדת כאשר התברר שאין תועלת בשום פיתרון שאינו קיצוני."

 

האמונה בשוק המווסת־את־עצמו היא אמונה טוטלית, מאחר וכל התערבות בשוק כזה יוצרת בו עיוותים חמורים, ומכיוון שביסוס החברה והכלכלה על שוק כזה טומנת בחובה סיכונים עצומים במקרה שהוא מפסיק לתפקד. כמו שפולני כבר טען בפרקים קודמים, המהלך ליצירת שוק כזה, שנשען של קיומם של שווקים לעבודה, אדמה וכסף, לא היה מהלך "ספונטני", אלא מהלך יזום, בביצוע המדינה. [עמ' 143-141]:

"לא היה שום דבר טבעי בלסה־פר; השווקים החופשיים לא היו נוצרים מעולם אילו נתנו לדברים לקרות מעצמם. בדיוק כפי שתעשיית הכותנה – התעשייה המובילה בסחר החופשי – הוקמה באמצעות מכסי מגן, מענקי ייצוא וסובסידיות עקיפות לשכר, כך גם הלסה־פר עצמו נאכף על ידי המדינה. אמנם בשנות השלושים והארבעים היה פרץ של חקיקה שביטלה את הרגולציות המגבילות, אך בד בבד חל גידול אדיר בתפקידיה המינהליים של המדינה, שכעת הייתה לה מערכת בירוקרטית מרכזית המסוגלת לבצע את המשימות שנקבעו על ידי מצדדי הליברליזם. בעבור התועלתן הטיפוסי, הליברליזם הכלכלי היה מיזם חברתי שיש לממשו כדי להשיג את האושר הרב ביותר בעבור המספר הרב ביותר של אנשים. לסה־פר לא היה רק שיטה להשיג משהו, אלא הדבר עצמו שיש להשיגו. נכון, החקיקה לא יכלה לפעול באופן ישיר, מלבד ביטול ההגבלות המזיקות. אבל אין פירוש הדבר שהממשלה לא תפעל, בעיקר באופן עקיף. נהפוך הוא, הליברל התועלתני ראה בממשלה את הסוכנת המרכזית להשגת האושר. […] הליברליזם נוסח בנת'ם פירושו החלפת הפעולה הפרלמנטרית בפעולה באמצעי גופי מינהל. […]

הדרך לשוק החופשי  נפתחה ונשמרה פתוחה באמצעות ההתעצמות הרבה של מדיניות התערבות מתמשכת, המאורגנת ונשלטת מהמרכז. התאמת "החירות הפשוטה והטבעית" של אדם סמית' לצורכי החברה האנושית הייתה עניין מסובך ביותר. […] בדיוק כמו שהמצאת המכונה, בניגוד לציפיות, לא הפחיתה את הצורך בעבודת אדם אלא להפך, הגבירה אותו, כך גם הופעתם של השווקים החופשיים לא ביטלה את הצורך בפיקוח, באסדרה ובהתערבות, אלא הגבירה אותו לאין שיעור. אנשי המינהל היו חייבים לעמוד ללא הרף על המשמר כדי להבטיח את פעילותה החופשית של המערכת. וכך, אפילו אלה ששאפו בכל מאודם לשחרר את המדינה מכל חובה לא הכרחית, ושכל משנתם נשענה על הדרישה להגביל את תחומי הפעולה של המדינה, נאלצו להפקיד בידי אותה מדינה עצמה את הכוחות, הגופים והכלים החדשים שנדרשו לכינון הלסה־פר."

 

בהמשך הפרק עוסק פולני מציב את המחלוקת היסודית שלו מול ההוגים של הליברליזם הכלכלי [עמ' 144]:

"הוגים ליברלים כמו ספנסר (Spencer) וסאמנר (Sumner), מיזס (Mises) וליפמן (Lipmann) מתארים את התנועה הכפולה באופן דומה בעיקרו לתיאור שלנו, אך הם מעניקים לה פרשנות אחרת לגמרי. אנו טוענים שהרעיון של שוק המווסת את עצמו היה רעיון אוטופי, ושהתקדמותו נבלמה על ידי ההגנה העצמית שהחברה נקטה מתוך ראיית המציאות; ואילו הם סבורים שכל מדיניות ההגנה הייתה טעות שמקורה בקוצר רוח, בתאוות בצע ובקוצר ראות, וכי בלעדיה השוק היה מתגבר על קשייו בעצמו. השאלה איזו משתי ההשקפות הללו נכונה היא אולי הבעיה החשובה ביותר בהיסטוריה החברתית של ימינו, והיא קשורה להכרעה בעניין תביעתו של הליברליזם הכלכלי לשמש העיקרון המארגן של החברה – לא פחות מכך."

מכאן הוא ממשיך ומראה כיצד ההתמודדות של הליברליזם הכלכלי עם הנזקים שנוצרים בעקבות הנסיון להגשים אותו מקבלת מימד דתי-אוטופי [עמ' 145-144]:

"הדור שלנו יוכר בדיעבד כדור שזכה לראות את סופו של השוק המווסת את עצמו. בשנות העשרים של המאה העשרים, יוקרתו של הליברליזם הכלכלי הייתה בשיאה. […] שום סבל פרטי ושום הגבלה של הריבונות לא נחשבו קורבן גדול מדי למען השבת האיתנות המוניטרית. המחסור שפקד את המובטלים, שאיבדו את עבודתם בגלל דפלציה; התרוששותם של עובדי הציבור, שפוטרו בלי לקבל פרוטה; ואפילו הוויתור על זכויות לאומיות ואובדן חירויות חוקתיות – כל אלה נראו כמחיר הוגן שיש לשלם תמורת מילוי הדרישה לתקציבים מאוזנים ולמטבעות יציבים, שהם התנאים המוקדמים לקיומו של ליברליזם כלכלי.

בשנות השלושים, האמיתות המוחלטות של שנות העשרים הוטלו בספק. לאחר כמה שנים שבמהלכן המטבעות שוקמו כמעט לחלוטין והתקציבים אוזנו, בריטניה וארצות הברית, שתי המדינות החזקות ביותר, נקלעו לקשיים, נטשו את תקן הזה והחלו לנהל את מטבעותיהן […]

בשנות הארבעים של המאה העשרים, הליברליזם הכלכלי נחל תבוסה קשה אף יותר. אף על פי שבריטניה וארצות הברית זנחו את השמרנות המוניטרית, הן שימרו את עקרונות הליברליזם ושיטותיו בתחומי התעשייה והמסחר, שסביבם היו מאורגנים חייהן הכלכליים. דבר זה עתיד להתברר כגורם שזירז את פרוץ המלחמה וגם הכביד על הלחימה, שכן הליברליזם הכלכלי יצר וטיפח את האשליה שהדיקטטורות עמדו לפני אסון כלכלי. מתוקף אותה אמונה, הממשלות הדמוקרטיות היו האחרונות שהבינו את ההשלכות של מטבעות מנוהלים ושל סחר מכוון – גם כאשר הן עצמן, מכורח הנסיבות, נקטו את השיטות האלה. נוסף על כך, המורשת של הליברליזם הכלכלי חסמה את הדרך להתחמשות מחדש בזמן הנכון, בשם איזון תקציבי ובורסות יציבות, שהיו אמורים לספק את היסודות היחידים שיבטיחו חוסן כלכלי בעת מלחמה. […] אלמלא עמדו הכלכלנים הליברלים בעקשנות ובהתלהבות על עמדותיהם השגויות המנהיגים והמוני האנשים החופשיים היו מצוידים טוב יותר לקראת המבחנים הקשים של התקופה ואולי אף יכלו להמנע מהם לגמרי."

אלא שכשלון זה של מערכת השוק לא גרם למאמיניה לשנות את אמונותיהם [עמ' 146-145. ההדגשות שלי]:

"[…] יתכן שהמעידה החלקית של של הלסה־פר אף חיזקה את אחיזתו, כי היא אפשרה לחסידיו לטעון שהיישום הלא שלם של עקרונותיו הוא הסיבה לכל הקשיים שהוא הואשם בגרימתם.

זה, למעשה, הטיעון האחרון שנותר בידי הליברליזם הכלכלי כיום. מגיניו שבים ומשמיעים באינספור גרסאות את הטענה שאלמלא צעדי המדיניות שנתמכו בידי מבקריו, הליברליזם היה מספק את הסחורה; שלא המערכת התחרותית והשוק המווסת את עצמו אשמים בחולַיינו, אלא דווקא ההפרעה לפעולת המערכת וההתערבות בשוק. הטיעון הזה מגובה לא רק על ידי המקרים הרבים מסְפוֹר שבהם הופר החופש הכלכלי בעת האחרונה, אלא גם על ידי העובדה הברורה שבמחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, התנועה שחתרה להפיץ את מערכת השווקים המווסתים את עצמם נתקלה בתנועת־נגד נחושה שהעמידה מכשולים בפני פעולתה החופשית של הכלכלה הזאת.

כך מתאפשר לליברל הכלכלי לחבר מסכת טיעונים שקושרת את ההווה עם העבר לכדי שלמות אחת קוהרנטית. שהרי מי יכול להכחיש שהתערבות ממשלתית בעסקים עלולה לערער את האמון בשיטה? מי יכול להכחיש ששיעור האבטלה היה לפעמים נמוך יותר לולא קצבאות האבטלה שנקבעו בחוק? שעסקים פרטיים נפגעים בתחרות עם פרוייקטים ציבורים? שמדיניות פיסקלית גירעונית עלולה לסכן את ההשקעות הפרטיות? שהפטרנליזם נוטה לדכא יוזמה עסקית? […]

שורש כל הרע, טוען הליברל, היה בדיוק ההתערבות הזו בחופש התעסוקה, הסחר והמטבע, התערבות שננקטה בידי האסכולות השונות של מדיניות ההגנה החברתית, הלאומית והמונופוליסטית למין הרבע השלישי של המאה התשעה־עשרה. אלמלא הברית הלא קדושה בין איגודים מקצועיים ומפלגות פועלים לבין יצרנים מונופוליסטיים ואינטרסים אגרריים – שבתאוות הבצע קצרת הראות שלהם פעלו שכם אחד לדכא את החופש הכלכלי – העולם היה נהנה היום מפירותיה של מערכת כמעט אוטומטית ליצירת רווחה חומרית. מנהיגים ליברלים טוענים ללא לאות שהטרגדיה של המאה התשע־עשרה מקורה באי־יכולתו של האדם להישאר נאמן לרעיונותיהם של הליברלים המוקדמים; שהיוזמה הנדיבה של אבותינו סוכלה בידי להט הלאומיות ומלחמת המעמדות, אינטרסים משוקעים, מונופוליסטיים, ומעל הכל – בידי עיורונם של האנשים העובדים, שעיניהם טחו מראות את כל הטוּב שהחופש הכלכלי הלא מוגבל מעניק לכלל האינטרסים האנושיים, ובכלל זה האינטרסים שלהם עצמם. הנה כי כן, התקדמות אינטלקטואלית ומוסרית גדולה סוכלה, לטענתם, על ידי החולשות האינטלקטואליות והמוסריות של ההמון. הישיגיה של רוח הנאורות הושמו לאַל בידי כוחות האנוכיוּת. זו תמציתה של טענת ההגנה של הליברל הכלכלי. אם היא לא תופרך, הוא ימשיך להשתלט על בימת הווכוחים ולנאום ללא הפרעה."

ולאחר שפולני מציג באופן יפה כל כך את הטיעון הליברלי שאנחנו שומעים מעל כל במה בימינו, הוא פונה להשיב לו [עמ' 148-146]:

הבה נמקד את הסוגיה. מוסכם שהתנועה הליברלית, שהייתה נחושה להפיץ את מערכת השוק, נתקלה בתנועת הגנה נגדית, שנטתה להגביל את המערכת הזאת. אכן, הנחה כזאת עומדת בבסיס תזת התנועה הכפולה שלנו עצמנו; אך אנו קובעים שיישום התפיסה האבסורדית של שוק המווסת את עצמו היה עלול, באופן בלתי נמנע, להרוס את החברה, ואילו הליברל מאשים גורמים מגורמים שונים בהכשלת יוזמה נפלאה. היות שהליברל אינו יכול להשיג ראיות לקיומו של ניסיון מתואם כזה לסכל את התנועה הליברלית, הוא נשען על ההשערה, שלמעשה אינה ניתנת להפרכה, שמדובר בפעולה סמויה. זהו המיתוס בדבר קנוניה אנטי־ליברלית […]

הנבָלים בסיפור הם אגודות היצרנים והמונופוליסטים, האינטרסים האגרריים והאיגודים המקצועיים. אך, הדוקטרינה הליברלית בגרסתה הדתית ביותר מעלה השערות בדבר פעולתו של חוק דיאלקטי כלשהו בחברה המודרנית, שחוסם את התבונה הנאורה; ואילו בגרסתה הגסה ביותר היא מתמצית במתקפה על הדמוקרטיה המדינית בטענה שהיא המקור למדיניות ההתערבות.

העובדות סותרות לחלוטין את התזה הליברלית. הקנוניה האנטי־ליברלית היא כל כולה המצאה. המגוון העצום של צורות שבהן הופיעו תנועות הנגד ה"קולקטיביסטיות" לא נבע מהעדפה כלשהי של הסוציאליזם או הלאומיות בקרב בעלי אינטרסים מתואמים; הוא נבע רק מהקשת הרחבה של אינטרסים חברתיים חיוניים שנפגעו ממנגנון השוק המתפשט. […] הליברליזם האורתודוכסי חדל להתקיים […] אולם לא נכון לומר שהמעבר למדיניות הגנה חברתית ולאומית התרחש מכל סיבה אחרת מלבד התממשות החולשות והסכנות הטמונות במערכת של שוק המווסת את עצמו.

מכאן מונה פולני ראיות לעניין זה: צעדי הנגד ננקטו במגוון רחב של תחומים, מה ששולל פעילות מתואמת; המעבר מפתרונות ליברליים ל"קולקטיביסטיים" התרחש לעיתים במהלך מהיר מאוד, ללא מודעות מצד המעורבים; ההשוואה בין ההתפתחויות בארצות רבות, בנסיבות שונו. הראיה הרביעית שהוא מציין היא לטעמי המעניינת ביותר: הנכונות של הליברלים עצמם להגבלות על חופש החוזים והלסה־פר, במקום שבו הגבלות כאלה נדרשו על מנת לקדם ולבסס את השוק המווסת את עצמו [עמ' 150-149]:

"בהזדמנויות שונות הליברלים הכלכליים עצם צידדו בהגבלות על חופש החוזים ועל הלסה־פר. הדבר אירע בכמה מקרים מוגדרים היטב ובעלי חשיבות תיאורטית ומעשית רבה. מטבע הדברים, המניע לכך לא היה הטיה אנטי־ליברלית. כוונתנו לעיקרון של עבודה מאורגנת מצד אחד, ולחוק התאגידים העסקיים מצד שני. […] בין שהיה מדובר בהתאגדויות של עובדים שמטרתן להעלות את השכר, ובין שהיה מדובר בתאגדויות סחר שמטרתן להעלות את המחירים, ברור שעקרון הלסה־פר היה יכול לשרת את הצדדים המעוניינים בהגבלת שוק העבודה או כל שוק אחר. חשוב מאוד לציין שבשני המקרים, ליברלים עקביים […] הכפיפו את עקרון הלסה־פר לדרישה לקיים שוק חופשי תחרותי. הם לחצו להנהגת רגולציות והגבלות, חוקי עונשין וכפייה, וטענו – כפי שהיה טוען כל "קולקטיביסט" – שחופש החוזים "נוצל לרעה" בידי האיגודים המקצועיים, או לחלופין בידי התאגידים, יהיו אשר יהיו. באופן תיאורטי, מן הלסה־פר או מחופש החוזים משתמע החופש של העובדים לשבות מעבודתם, ביחד או כל אחד לחוד, אם יחליטו לעשות זאת; משתמע מהם גם החופש של אנשי עסקים לתאם מחירים בלי להתחשב ברצונות הצרכנים. אך בפועל, חופש כזה התנגש עם מוסד השוק המווסת את עצמו, ובמקרה של התנגשות כזאת הוסכם על הכל שניתנת עדיפות לשוק. במילים אחרות, כאשר התברר שצורכי השוק המווסת את עצמו אינם מתיישבים עם דרישות הלסה־פר, הליברל הכלכלי הפנה עורף ללסה־פר והעדיף, כפי שהיה עושה כל אנטי־ליברל – את השיטות הקולקטיביסטיות כביכול, הכוללות אסדרה והטלת מגבלות.

הזיהוי הזה הוא שמוליך פעם נוספת למסקנה שהליברליזם הכלכלי הוא למעשה דת השוק החופשי [עמ' 150]:

אגב, דברים אלה מסייעים להבהיר את משמעותו האמיתית של המונח "מדיניות התערבות", שהליברלים הכלכליים אוהבים להשתמש בו לציון מדיניות הפוכה משלהם – אבל בתוך כך הם מסגירים את הבלבול המחשבתי שלהם. ההפך ממדיניות התערבות הוא לסה־פר, וכבר ראינו שאי־אפשר לזהות את הליברליזם הכלכלי עם לסה־פר […]. בעיקרו של דבר, ליברליזם כלכלי הוא העיקרון המארגן של חברה שבה התעשייה מתבססת על שוק המווסת את עצמו. […] כל עוד לא הוקמה מערכת שוק, הליברלים הכלכליים יהיו חייבים, וגם לא יהססו, לבקש את התערבות המדינה כדי להקימה; ומרגע שהוקמה – הם יבקשו את התערבות המדינה כדי לקיימה. […] אשר על כן, ההאשמה מפי כותבים ליברליים על השימוש במדיניות התערבות היא סיסמה ריקה: משמעה גינוי מערכת של פעולות כאשר הם אינם תומכים בהן, ואי־גינוי של אותן פעולות עצמן כאשר הם תומכים בהן. העיקרון היחיד שהליברלים הכלכליים יכולים להחזיק בו בעקביות הוא עקרון השוק המווסת את עצמו, בין שהוא מחייב אותם בפעולות התערבות ובין שלא."

 

וכך, מסכם פולני [עמ' 151]:

"הראיות ההיסטוריות מכריעות בבירור בשאלה איזו משתי הפרשנויות לתנועה הכפולה היא הפרשנות הנכונה – הפרשנות של הליברלי הכלכלי, הטוען שמדיניות מעולם לא קיבלה הזדמנות, אלא להפך, היא נחנקה בידי תומכי האיגודים המקצועיים קצרי הראות, בידי אינטלקטואלים מרקסיסטים, בידי תעשיינים תאבי בצע ובידי בעלי אדמות ריאקציונרים; או הפרשנות של מבקריו, שמראים שהתגובה ה"קולקטיביסטית" האוניברסלית נגד התרחבות כלכלת השוק במחצית השניה של המאה התשע־עשרה היא הוכחה ניצחת לסכנה שנשקפת לחברה מעצם העיקרון האוטופי של שוק המווסת את עצמו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s