הזמן הפלסטיני: גלבר ואלון – סיבוב שלישי

אחרי שתי הרשומות הקודמות, שעסקו בספר "התשה", הרשומה הזו והרשומה הבאה יעסקו בספר הבא בטרילוגיה, "הזמן הפלסטיני", וגם הפעם עיקר המיקוד יהיה בטיפול של גלבר ביגאל אלון ובתוכנית אלון. 

אבל לפני שניגש לאלון, ארבע נקודות ביקורת קצרות אחרות:

  1. כותרת המשנה של הספר היא "שלוש השנים שבהן ישראל הפכה כנופיות לעם". אלא שבכמה מקומות בספר מציין גלבר שבעוד שבגדה המערבית לא צמחה מנהיגות פלסטינית מגובשת ופעילי הטרור לא הצליחו להכות שם שורש, הלאומיות הפלסטינית התגבשה באותן השנים סביב ארגוני הפדאיון, שפעלו (בגיבוי מצרי וסורי) משטח ירדן ומרכז כוחם היה במחנות הפליטים במדינות ערב. מכיוון שכך, ממש לא ברור מתוכן הספר למה הכותרת טוענת שישראל היא זו שאחראית להפיכת הכנופיות לעם הפלסטיני.
  2. בדומה לספר הקודם, גם כאן הזירה הדיפלומטית מדינית נסקרת בנפרד מהזירה הצבאית, למרות שהספר עוסק בהן באותו טווח שנים, במקום לעסוק בשתיהן באופן מסונכרן. דבר זהש קשה על יצירת ההקשרים בין האירועים. בפרקים שעוסקים בזירה המדינית מוזכרות פה ושם פעולות צבאיות, ובפרקים שעוסקים בזירה הצבאית מוזכרים פה ושם הקשרים מדיניים – אבל הדברים לא מתחברים לתמונה אחת.
  3. גלבר מזכיר כל מיני מונחים צבאיים, אבל לא תמיד דואג להסביר אותם לקורא. כך למשל, "מארבי דגן" מוזכרים בספר עשרות עמודים לפני שהוא מגיע להסביר לקורא שמדובר בצריח מקלע שהותקן על רכב בשילוב עם אמצעי לראיית לילה. על השאלה מהו אביזר המלכוד המכונה "ממטרה" (לפי הערת שוליים בויקיפדיה, מדובר במטען בונגלור מופעל באמצעות תייל ממעיד) יישאר הקורא ללא תשובה עד סוף הספר.
  4. אחרית הדבר של הספר פרושה על פני 12 עמודים, אבל רק פסקאות ספורות ממנה עוסקות בתוכן הספר, והשאר הוא מעין מניפסט פוליטי כללי. כך הקורא נשאר למעשה עם שתי כרונולוגיות (מדינית וצבאית), אבל עם מעט מאוד מסקנות ותובנות.

ועכשיו לאלון ותוכניתו:

לפי גלבר [עמ' 93]:

"חסרונה העיקרי של תוכנית אלון היה היותה חד-צדדית. אמונתו שערביי הגדה או המלך חוסיין יקבלו אותה ויודו לישראל על נדיבותה היתה נאיבית, והתעלמה מכל מה שהללו שאפו אליו בלבם ומכל מה שאמרו בגלוי."

כתבתי כבר ברשומה הראשונה, ביחס לביטוי לפיו אלון שיחק שח-מט עם עצמו, שהוא לא אומר הרבה, וכך גם הגדרת תוכניתו כ"חד-צדדית". כל תוכנית שהציג אחד הצדדים, ובוודאי במעמד הצגתה, היא חד-צדדית. למרות זאת, בשונה מתוכניות חד-צדדיות אחרות כמו רעיון הנסיגה המלאה של ה"יונים", רעיון הסיפוח המלא של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", או הרעיון של דיין של אחיזה נצחית בשטח ושלטון "ליברלי" על התושבים – התוכנית של אלון כן התייחסה לצרכי שני הצדדים. נכון, היא לא קיבלה את הגישה החד-צדדית הערבית הנפוצה, אבל הציעה מענה לשני הצרכים היסודיים של שני הצדדים: הצורך של הצד הישראלי בהסדרי ביטחון אמינים, והצורך של הצד הערבי/פלסטיני לא לחיות תחת שלטון ישראלי שאין להם רצון בו. כלומר, מכל גלריית הרעיונות שעלו בישראל (ומחוץ לישראל) בנוגע לעתיד השטחים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים – תוכנית אלון היתה הפחות חד-צדדית מכולן.

ובאשר להיותה "נאיבית" – קודם כל, אלון כלל לא ציפה שערביי הגדה או המלך חוסיין יודו לישראל על נדיבותה. זו תוספת חסרת בסיס של גלבר. אלון ציפה שערביי הגדה או המלך חוסיין יקבלו את התוכנית (או לכל הפחות יסכימו לדון בה) מכיוון שהיא נותנת מענה לצרכים היסודיים של מנהיגות ערבית/פלסטינית שיש לה עניין להגיע להסדר עם ישראל. במידה והם לא יתגלו כהנהגה כזו (והסכמת או סירובם לקבל את ההגיון של התוכנית היא מבחן טוב לכך), הרי שהתוכנית מתווה מה כדאי שישראל תעשה ולא תעשה מבחינת היאחזות בשטח עד להסכם או במסגרת הסכמי ביניים – מה שאכן קרה כל עוד מפלגת העבודה החזיקה בשלטון. ואם – כפי שטוען גלבר בכמה מקומות, ובהרחבה באחרית הדבר של הספר – הבעיה היסודית של הסכסוך היא שהצד הערבי, בשאיפות ליבו, מעולם לא הכיר עדיין בלגיטימציה של מדינת לאום יהודית ולו בחלק מארץ ישראל, הרי שהבעיה בתוכנית אלון היא לא הנאיביות של אלון, אלא העמדה הערבית ששוללת כל פיתרון שמבקש לתת מענה גם לצרכים של ישראל. אם זהו המצב, הרי שכל הצעה ישראלית תהיה נאיבית למפרע, ומידת הנאיביות שלה תוכל להיבחן רק כאשר יופיעו הערבים שמוכנים לפתרון שמדינת ישראל היהודית היא חלק ממנו.

דרך אגב, זה ככל שמדובר ב"שאיפות לבם" (ומי יבחן לב אנוש) של ערביי הגדה או המלך חוסיין. ההתייחסות לדברים שאמרו בגלוי היא מיותרת, כי מזוית הראיה של מדינאי, כמו למשל אלון, יש פער עצום בין הדברים שאומרים מדינאים בגלוי לבין עמדותיהם המעשיות ומה שהם אומרים בפועל. ומי ומה לנו הוכחה טובה יותר מאשר מערכת היחסים של ישראל עם המלך חוסיין שנוצרה בסתר לאורך השנים האלה, ונמשכה בסתר כרבע מאה עד שהבשילה לדברים גלויים.

בהמשך הדברים כותב גלבר:

"לא פחות נאיבית היתה אמונתו שארצות־הברית עשויה לתמוך בתוכנית. הוא הסתמך על מקג'ורג' באנדי בטענה כי האיש שיבח את הקונספציה שבבסיס התוכנית, אבל כאשר התוכנית נידונה בממשלה באנדי כבר סיים את תפקידו כראש צוות החירום שהקים הנשיא ג'ונסון במאי 1967 לטיפול במשבר במזרח התיכון […] אלון התרשם באופן דומה גם משיחה עם ג'ורג' בול וג'וזף סיסקו בעת ביקורם בארץ, וכן מאישים אמריקאים שעמם נפגש במהלך ביקורו בארצות־הברית בהמשך השנה. מאוחר יותר הוא הסתמך גם על תמיכתם של הרולד וילסון, וילי ברנדט והנרי קיסינג'ר. כל ההתרשמויות האלו היו בבחינת משאלות לב, שכן האמריקאים דחו את התוכנית על הסף והגדירו אותה כ"נון־סטרטר".

על מה נסמך גלבר בקביעותיו אלה (שכאן, וגם בציטוט הקודם)? מקור אחד שהוא מציין הוא הביוגרפיה שכתב אודי מנור על אלון. שם מפורטים, לפי אלון, הגורמים האמריקאים שתמכו בתוכנית. בעמוד הבא מזכיר מנור שגם בשנת 1973 תוכנית אלון נראתה לממשל האמריקאי מספיק חשובה בשביל לדאוג להפקת תרגום אנגלי מלא לספר של ירוחם כהן שבו היא הוצגה. המקור השני שעליו נסמך גלבר הוא גלבר עצמו, בספרו הקודם, "התשה". אלא ששם, כפי שהזכרתי ברשומה הרלוונטית, גלבר כותב ש"מהתיעוד האמריקאי מתקבל רושם הפוך [כלומר שסיסקו ובול לא התרשמו לטובה מתוכנית אלון. התצפיתן] והיות שמדובר בעמדה אמריקאית, התיעוד ודאי אמין יותר"  – אלא שהוא לא מציג הפניה כל הפניה לתיעוד האמריקאי המדובר.

לעומת זאת, במסמך היסטוריה של המטות המשולבים שעוסק במטות המשולבים והמדיניות הלאומית בשנים 1968-1965 מופיעים הדברים הבאים [עמ' 194]:

"Secretary Mcnamara asked the Joint Chiefs of Staff to describe, without regard to political factors, the minimum territory that Israel might justifiably retain as added protection against conventional and terrorist attacs. In reply, they listed: the Golan Haights; a strip of the West Bank running 10 to 15 miles west of the Jordan River; the Gaza Strip; El Auja on the Israel-Egypt border; a buffer strip around the port of Eilat; and Sharm al-Shaykh by the Strait of Tiran."

ובכן, לא צריך להיות חדי־עין במיוחד בשביל לזהות את הדמיון המרשים בין הרעיונות של המטות המשולבים לבין הרעיונות של תוכנית אלון. במהדורה האנגלית של הביוגרפיה של אלון, אודי מנור העלה את הדמיון הזה על מפות. מימין תוכנית אלון, משמאל התזכיר של המטות המשולבים:

גלבר, באופן די תמוה, לא טורח לציין (וגם לא להפנות למקור) מי הם "האמריקאים" ש"דחו את התוכנית על הסף והגדירו אותה כ"נון סטרטר"." עצם השימוש בהגדרה "האמריקאים" הוא כוללני באופן שלא מתאים להיסטוריה של מדינאות, ובודאי לא מתאים ככל שמדובר בצמרת הפוליטית האמריקאית באותן שנים. שהרי בממשל האמריקאי בשלב המדובר הופיעה מחלוקת ברורה בין המדיניות המזרח-תיכונית שביקשה להוביל צמרת מחלקת המדינה, לבין גורמים בכירים אחרים, ובראשם היועץ לביטחון לאומי ובהמשך מזכיר המדינה קיסינג'ר, והנשיא שבסופו של דבר היה קרוב יותר לעמדת קיסינג'ר מאשר למחלקת המדינה. כך שלטעון ש"האמריקאים" דחו את התוכנית על הסף, מבלי לציין במי ומתי מדובר, עושה רושם שנועד לשכנע את הקורא בחוסר התוחלת לכאורה של תוכנית אלון יותר מאשר לייצג את התמונה המדינית כפי שהייתה.

ולסיום עניין זה, מוסיף גלבר באותו עמוד 93:

"בעיני אלון, המעלה הגדולה של התוכנית היתה היותה "תוכנית קונצנזוס" ישראלית שרוב הציבור יכול להתאחד סביבה וכל אחד יכול למצוא בה מענה לדרישותיו הביטחוניות, האידיאולוגיות והדתיות. זה היה אולי נכון בגלגולה המאוחר בתחילת שנות התשעים, כאשר קבוצת "השדרה הכפולה" של פרופ' אברהם וכמן ניסתה לקדם תוכנית שהתבססה עליה…"

אז קודם כל, אלון ידע כמובן שתוכניתו שנויה במחלוקת, ולכן קשה לי להאמין שראה בה "תוכנית קונצנזוס" מוסכמת על הציבור (ואני בספק אם גם התבטא בסגנון כזה), אלא יותר סביר שאכן ראה בה תוכנית שציבור מספיק רחב בישראל יכול להסכים עליה (בשונה מאשר על החלופות האחרות).

הרבה פחות ברור שתוכנית "השדרה הכפולה" – שגלבר מציין בגילוי נאות שהיה בין תומכיה" – היתה יותר קונצנזוס מאשר תוכנית אלון. מה שבהחלט ברור הוא שהצגתה כ"גלגול מאוחר" של תוכנית אלון הוא הטעיה בוטה, שמבוססת במקרה הרע על אי-הבנה מוחלטת של ההגיון שמאחורי תכנית אלון, ובמקרה העוד-יותר-רע על הטעיה מכוונת. תוכנית אלון ביקשה ליצור בבקעת הירדן חבל התיישבות חקלאי בשתי רצועות בבקעת הירדן ובמורדות המזרחיים של הרי-השומרון, הנשענת על מספר עיירות שיוקמו בכבישים העולים מהבקעה אל ההר: מעלה אפרים על הכביש העולה מבקעת פצאל, מעלה אדומים על הכביש העולה מיריחו לירושלים, וקריית ארבע התוחמת ממזרח את חברון ומפרידה אותה ממדבר יהודה. אם כבר הוזכרו קריית ארבע וחברון, בנקודה זו אפשר להזכיר שהממשלה בה היה שותף אלון הוציאה את המתנחלים מתוך העיר חברון על מנת להקים את קריית ארבע ממזרח לעיר, ואלון העדיף שתהיה עוד קצת יותר מזרחה. היישוב היהודי בעיר חברון חודש, בבית הדסה, רק בשנת 1979. ואם נחזור לבקעה, הרי שחבל התיישבות זה נועד להיות ערוך להגנה מרחבית – והדבר מובהק כאשר מתבוננים על המבנה התכנוני של המושבים שהוקמו בבקעת הירדן – ובכך להפוך את הירדן לגבול בר-הגנה, כלומר לכזה שישראל יכולה להרשות לעצמה לספוג מתקפה עליו מבלי להאלץ לפתוח במתקפת נגד מקדימה לנוכח האיום (על ההגיון הזה של גבול בר-הגנה כתבתי קצת ברשומה הקודמת וגם כאן). לעומת זאת, תוכנית "השדרה הכפולה" מציעה להפוך את בקעת הירדן למרכז התיישבותי צפוף שבו יגורו בסדרת ערים 1-2 מיליון אזרחים ישראלים. כמובן שהצבת מרכז התיישבותי כזה בבקעת הירדן יהפוך אותו ליעד בעל ערך-רב הזמין להתקפת-פתע מכיוון מזרח (בדומה למצב בגוש דן והשרון, הפרושים לרגלי הרי השומרון) – ובכך יהפוך את נהר הירדן לגבול שאינו בר-הגנה. ישראל לא תוכל להרשות לעצמה את הסיכון שבספיגת מתקפה על גבול הירדן, ותאלץ להגיב בהתקפת נגד מקדימה בכיוון מזרח, לנוכח כל איום מסתמן. 

ומכיוון שכך, הצגת תוכנית "השדרה הכפולה" כ"גלגול מאוחר" של תוכנית אלון, כפי שעושה גלבר, הוא שערוריה. לא מדובר ב"גלגול מאוחר", אלא בדבר והיפוכו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s