התמורה הגדולה – הסחורות הפיקטיביות

רשומה חמישית בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). והפעם על אחת מהבחנות המפתח של הספר – הסחורות הפיקטיביות. חלקים מהפרק הזה כבר תורגמו לעברית בעבר, ולכן היה לי קצת מוזר לקרוא אותם בתרגום חדש. 

הפרק השישי מניח כמה מההבחנות המרכזיות של הספר [עמ' 80. ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

"… עד לימינו השווקים מעולם לא היו אלא נספח של החיים הכלכליים. […] במקומות שבהם השווקים היו מפותחים במיוחד, כמו במערכת המרקנטילית, הם שגשגו תחת שלטונו של מינהל ריכוזי […]. האסדרה והשווקים צמחו למעשה יחדיו. שוק שמווסת את עצמו לא היה מוכר […]. רק לאור עובדות אלו אפשר להבין במלואן את ההנחות יוצאות הדופן העומדות ביסוד כלכלת השוק.

[…] ויסות עצמי פירושו שכל הייצור עומד למכירה בשוק, ושכל ההכנסות נובעות מהמכירות. לפיכך, יש שווקים לכל רכיבי התעשייה – לא רק לטובין (שבהם כלולים תמיד גם שירותים) אלא גם לעבודה, לאדמה ולכסף;"

כלכלת שוק היא חברה שבה כל ההכנסות מגיעות מתהליך של מכירת סחורות. מכיוון שכך, הכל צריך להיות זמין לקניה ולמכירה, ואסור שאף גורם יתערב במערכת המחירים. ולכן [עמ' 81]:

"מקבץ הנחות נוסף נוגע למדינה ולמדיניותה: אין לאפשר לשום גורם לרסן את יצירת השווקים, ואין לאפשר יצירת הכנסות שלא באמצעות מכירות. כמו כן, אין לאפשר התערבות כלשהי בהתאמת המחירים לשינויים בתנאי השוק, בין שמדובר במחירי הסחורות ובין שמדובר במחירי העבודה, האדמה או הכסף."

בשביל להבין את הנקודה הזו, צריך לזכור שהדברים אינם מובנים מאליהם. בתקופה הטרום מודרנית, היחס לאדמה, לעבודה, ולכסף, היה כפוף למערכת של נורמות והגבלות חברתיות. במשטר הפיאודלי, האדמה לא היתה סחורה שניתן למכור או לקנות אותה באופן חופשי במובן המקובל היום. העבודה התנהלה במערכת של צמיתוּת ושל גילדות מקצועיות. גם בתקופה המרקנטילית השלטון התנגד להפיכת האדמה והעבודה לסחורות הנסחרות בשווקים. שוק־מווסת־את־עצמו דורש "אי-התערבות" של החברה בכלכלה [עמ' 82]:

"שוק המווסת את עצמו מחייב הפרדה מוסדים של החדרה לסֶפרה כלכלית וספרה פוליטית, לא פחות מזה. למעשה, מנקות הראות של החברה בכללותה, הדיכוטומיה הזאת אינה אלא ניסוח אחר של עובדת קיומו של שוק המווסת את עצמו. […] בדרך כלל, הסדר הכלכלי הוא פועל יוצא של הסדר החברתי."

וכאן אנחנו מגיעים לנקודת המפתח [עמ' 83]:

"כלכלת שוק חייבת לכלול את כל רכיבי התעשייה, בכללם עבודה, אדמה וכסף. […] אך עבודה ואדמה אינם אלא האנשים עצמם שמהם מורכבת כל חברה, והסביבה הטבעית שבה החברה קיימת. הכללתם במנגנון השוק פירושה הכפפת מהות החברה עצמה לחוקי השוק."

ומכאן פולני נותן הגדרה למושג סחורה, שמתוכה מובן מדוע אדמה, עבודה וכסף אינם סחורות. אלא שכלכלת השוק־המווסת־את־עצמו מחייבת להתייחס אליהם כאילו היו סחורות, "סחורות פיקטיביות" [עמ' 84-83]:

"סחורות הן אובייקטים המיוצרים לשם מכירה בשוק, והשווקים הם כאמור הקשרים בפועל בין הקונים למוכרים. […]

ואולם, ברור שעבודה, אדמה וכסף אינם [כאן ההדגשה במקור. התצפיתן] סחורות. הנחת המוצא שלפיה כל דבר שנקנה ונמכר יוּצר בהכרח לצורך מכירה בפירוש אינה נכונה. על פי ההגדרה האמפירית של סחורה, הם אינם סחורות: עבודה אינה אלא שם אחר לפעילות אנושית שהיא חלק מהחיים, ואת החיים עצמם אין מייצרים למטרות מכירה, אלא מסיבות אחרות לגמרי. אי־אפשר לנתק את העבודה משאר החיים, וגם לא לאחסנה או להפעיל אותה מעת לעת; אדמה אינה אלא שם אחר לטבע, שאינו מיוצר בידי האדם; ולבסוף, הכסף הוא רק סמל לכוח קנייה, כוח שאינו מיוצר כלל אלא בא לעולם באמצעות מנגנון הבנקאות או אוצר המדינה. 

אף אחד מהם אינו מיוצר למטרת מכירה. תיאור העבודה, האדמה והכסף כסחורות הוא פיקטיבי לחלוטין.

ואף על פי כן, בעזרת הפיקציה הזאת מאורגנים שוקי העבודה, האדמה והכסף בפועל. 

אלא שהפיקטיביות הזו של הסחורה יוצרת בעיה דו־צדדית: מצד אחד – אי אפשר לקיים חברת שוק בלי להתייחס לגורמים האלה כסחורה, מכיוון ששלושתם גורמים הכרחיים לקיום תהליך ייצור הסחורות. מצד שני, היחס אליהם כסחורה מסכן את קיומה של החברה האנושית. [עמ' 84]:

"כל צעד או אמצעי מדיניות שעלולים למנוע את יצירתם של שווקים כאלה יסכנו בעצם קיומם את ההסדרה העצמית של המערכת. אם כן, פיקציית הסחורה מספקת עיקרון מנחה חיוני ביחס לחברה כולה […]. העיקרון קובע שיש לאסור את קיומם של כל הסדר או התנהגות שעלולים למנוע ממנגנון השוק לפעול על פי פיקציית הסחורה.

אלא שבכל הנוגע לעבודה, לאדמה ולכסף אין לצדד בהנחת יסוד כזאת. אם נאפשר למנגנון השוק לנהל באופן בלעדי את גורלם של בני האדם ואת סביבתם הטבעית, ואפילו את כמות כוח הקנייה ואת השימוש בו, התוצאה תהיה חיסול החברה. כי את הסחורה־לכאורה שמכונה "כוח עבודה" אי־אפשר לסחוב ממקום למקום, להשתמש בה בלא הבחנה, או אפילו להותיר אותה ללא שימוש, בלי שהדבר ישפיע גם על האדם המחזיק בסחורה המיוחדת הזאת. מערכת שנפטרת מכוח העבודה של האדם נפטרת בעת ובעונה אחת גם מהיֵשות הפיזית, הפסיכולוגית והמוסרית המכונה "אדם", הצמודה למחיר. לאחר שמעטה ההגנה של מוסדות התרבות ייגזל מהם, בני האדם יגוועו בשמש היוקדת של החשיפה החברתית. הם ימותו כקורבנות של עקירה חברתית קשה שתגרום לשחיתות, לפרוורסיה, לפשע ולרעב. הטבע יצטמצם ליסודותיו; נופים ושכונות מגורים יטונפו ונהרות יזדהמו; הביטחון הצבאי יעמוד בסכנה; ולא תהיה עוד יכולת לייצר מזון וחומרי גלם. לבסוף, ניהול כוח הקנייה באמצעות השוק יגרום מפעם לפעם לחיסול של עסקים, כי יתברר שמחסור ועודף בכסף הרסניים לעסקים בדיוק כמו בצורת ושיטפונות בחברה הפרימיטיבית. בלי ספק, שווקים של עבודה, אדמה וכסף אכן [גם כאן ההדגשה במקור. התצפיתן] חיוניים לכלכלת שוק אך שום חברה לא תוכל לעמוד בפניה השפעותיה של מערכת כזאת של פיקציות גסות, אפילו לא לזמן קצר, אם לא תגן על האדם והטבע, וגם על ארגון העסקים מפני ההרס שזורעת התחנה השטנית הזאת."

ומה היה הגורם המניע להפיכת העבודה, האדמה והכסף לסחורות פיקטיביות? הופעת המפעל – כלומר, ארגון תהליך הייצור על בסיס מכונות יקרות והשקעה ניכרת, שדורשת יציבות ורציפות של מערכת הייצור [עמ' 86-85]:

"השימוש במכונות ובתשתיות משוכללות היה כרוך בפיתוחו של המפעל, ובעקבותיו בשינוי מכריע במשקל היחסי של המסחר לעומת התעשייה, לטובת התעשייה. […] מעתה הוא [הייצור התעשייתי] היה כרוך בהשקעות ארוכות טווח, ובסיכונים הנלווים להן. כדי ליטול סיכונים כאלה, היה צריך להבטיח במידה סבירה את המשכיות הייצור. 

אך ככל שהייצור התעשייתי הפך מורכב יותר, כן גדל מספרם של רכיביו וגם הצורך להבטיח את הספקתם. שלושה מהם היו, כמובן, בעלי חשיבות מיוחדת: עבודה, אדמה וכסף. בחברה המבוססת על מסחר היה אפשר לדאוג להספקתם בדרך אחת בלבד: העמדתם למכירה. לפיכך, היה נחוץ לארגן אותם למכירה בשוק, או במילים אחרות – להתייחס אליהם כאל סחורות."

 

ואחרי שהעמיד את הנקודה הזו של הסחורות הפיקטיביות, פולני חוזר אל ההיסטוריה, ואל הנקודה שהציב בשלב מוקדם יותר, לפיה הבעיה היא לאו דווקא בעצם השינוי, אלא בקצב השינוי [עמ' 87-86]:

"אמרנו ששיפורים נקנים בדרך כלל במחיר של עקירה חברתית. אם קצב העקירה מהיר מדי, הדבר יגרום בהכרח לקריסת הקהילה. […] דבר לא הציל את פשוטי העם באנגליה מהשפעתה של המהפכה התעשייתית. השתררה אמונה עיוורת בקדמה ספונטנית והנאורים ביותר דחפו בלהט קנאי לביצוע שינוי חסר גבולות וחסר פיקוח בחברה. ההשלכות על חייהם של האנשים באנגליה היו איומות, באופן שאין לתארו במילים. החברה עמדה לפני הכחדה וכך היה קורה אלמלא ננקטו צעדי הגנה נגדיים, שהקהו את פעולתו של מנגנוני ההרס העצמי.

אם כן, ההיסטוריה החברתית במאה התשע־עשרה הייתה תוצאה של תנועה כפולה: הרחבת השוק בכל הנוגע לסחורות אמיתיות הייתה מלווה בהגבלתו בכל הנוגע לסחורות הפיקטיביות. […] החברה הגנה על עצמה מפני הסכנות הטמונות במערכת שוק המווסתת את עצמה […]."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s