על סדר היום – אוקטובר נובמבר

אסופה של כמה דברים מהתחום הכלכלי-חברתי שהצטברו אצלי ואני חושב שראויים לתשומת לב: "חישוב" יוקר המחיה ומחירי החמאה, (תת) מיסוי הגז, (אי) תקינת הייבוא ו"הפסדי" הדואר.

א. "הפסדי" הדואר

כתבה מ"דה-מרקר, 2021, בכותרת "אחרי הפסד של 650 מיליון שקל: המדינה שוקלת הפרטה מלאה של דואר ישראל". הן הנתון והן המיסגור מדגימים עד כמה מדובר בעיתונות-פח.

קודם כל, כי המדינה שוקלת כבר להפריט את הדואר כבר מזמן, ולמעשה כבר הפריטה חלק ניכר מהפעילות הרווחית שהיתה לו (תוך שהיא מונעת ממנו להתחרות עליה) ומשאירה אותו עם הפעילות ההפסדית (למשל – שירותי דואר לישובים מרוחקים). שנית, כי לפי הכתבה:

"ב–2020 חברת הדואר רשמה הפסד גבוה של כ–650 מיליון שקל, בין היתר על רקע ירידה בפעילות בתקופת הקורונה והפרשה של כ–400 מיליון שקל עבור תוכניות פרישה לעובדים."

כלומר, כשני שליש מה"הפסד" הזה נובע מעניין חשבוני: הוצאה עכשיו של כסף שייחסך בעתיד ממשכורות העובדים, כלומר הוצאה שבטווח הארוך צפויה להתאזן. דרך אגב, איך להתאזן? כי העובדים שפורשים נהנים מהסכם קיבוצי, והצפי הוא שהעובדים שחליפו אותם לא יהנו מהסכם כזה, ולכן ישתכרו פחות. כלומר, עוד "ייעול" שמשמעותו פשוט החלפת עובדים שמשתכרים שכר טוב (יחסית) בעובדים שישתכרו שכר פחות טוב.

והנה נבואה לעתיד – כאשר יופרט הדואר, יתגלה שההכנסות לרוכשים ממכירת הנדל"ן שלו יחזירו לרוכשים חלק ניכר מהתמורה ששילמו למדינה, אם לא סכום גדול ממנה.

 

ב. (תת) מיסוי הגז

גם בדה-מרקר, הפעם בכתבה פחות פח, מה-19.10.21. מסתבר שאחת הסיבות שההכנסות ממיסוי מאגרי הגז נמוכות הן שמשרד האנרגיה גורר רגליים בטיפול בעניין [ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

"לפי המבקר [מבקר המדינה, התצפיתן], אף שהמחזיקים במאגר לווייתן הכריזו עליו כתגלית כבר ב-2010, משרד האנרגיה הכריז על כך רק בינואר 2014. "הדבר דרש מרשות המסים לקבוע תאריך אחר לתום תקופת החיפוש מזה שקבע משרד האנרגיה למחזיקי הזכויות במאגר, ודרש מיונן וסיווגן של ההוצאות המדווחות להוצאות חיפוש ולהוצאות הקמה. מיון וסיווג הוצאות שגוי פוגע בהכנסות המדינה מתקבולי הגז", נכתב בדו"ח.

פערים נמצאו גם בתאריכי הדיווח על מאגרי כריש-תנין, שמוחזקים כיום בידי חברת אנרג'יאן."

ואם אנחנו כבר בעניין הזה, מסתבר שאחת הסיבות לכך שההכנסות נמוכות מהצפוי היא ש:

"לא נערכה השוואה עולמית בנושא המס על מאגרי גז ב-2018, כשצוות מומחים בראשות מנכ"ל משרד האנרגיה, אודי אדירי, בחן את ההתפתחויות במשק הגז, כדי לערוך ניתוח של היצע וביקוש ותחזיות צריכה."

ובנוסף:

באמצע 2020, כשמחירי הגז הנוזלי בעולם היו בשפל, רצתה חברת החשמל לרכוש גז נוזלי (LNG) במחיר נמוך יותר מהמחיר בהסכם מול לווייתן, אך השותפות בלווייתן טענו שמדובר בהפרה של סעיף הבלעדיות של החוזה עמן. רק ביוני השנה פירסמה רשות התחרות את עמדתה שלפיה מדובר בהסכם כובל.

טיעון דומה עומד גם ביחס לחברות המחזיקות במאגר תמר. לפי צו מוסכם שעליו חתמו החברות המחזיקות במאגר, הן רשאיות למכור גז בנפרד – וכך בעצם להתחרות אלה באלה – אך אינן מחויבות בכך. לכן, ממליץ המבקר כי רשות התחרות תעקוב אחרי חוזי המכר כדי לוודא שאין תיאום מחירים בין החברות – וגם בין המאגרים תמר ולווייתן, שאת שניהם מפעילה חברת שברון, שרכשה בשנה שעברה את נובל אנרג'י.

 

ג. "חישוב" יוקר המחיה ומחירי החמאה

כידוע, משרד האוצר מקדם במרץ רפורמות שונות ומשונות, שעיקרן עוסקות בחיזוק היבואנים על חשבון הייצרנים המקומיים,  תחת ההצדקה של "מאבק ביוקר המחייה". אלא שממחקר של מכון שורש עולה שהנתונים ששעליהם מסתמכים לחישוב יוקר המחיה בישראל בהשוואה למדינות אחרות מבוססים על כלי השוואה בעייתי מאוד:

"רוב הפער במסקנות נובע מכך שגם דוח מבקר המדינה הסתמך באופן שגוי על מדד ה-PPP הבעייתי (פרויקט של ה-OECD להשוואת שווי כוח הקנייה). על קצה המזלג, מעבר לכך שמדד זה לא מודד את אותם המוצרים בכל מדינה, הגורם המשפיע ביותר על השינוי במדד הוא התמורות החדות בשער החליפין, ולא רמת המחירים עצמה.

[…]

מבדיקה שעשינו מול ה-OECD ציינו כלכלני הארגון כי יש בעיה במדד, וכי יש קושי לנטרל לאורך זמן תנודות חדות בשער החליפין. גם בפרסום של בנק ישראל עוד בשנת 2012 צוין כי נתונים אלה אינם נקיים מחולשות, שכן לצורך בניית מדדי המחירים יש להתגבר על בעיות שונות, כמו למשל השוואת מחירים של סלי צריכה שונים (שהרי סלי הצריכה אינם זהים בין מדינות) או השוואת מוצרים באיכות שונה. חולשות אלה עלולות ליצור הטיה במדדים, במיוחד עם סלי הצריכה שונים באופן חריג בין מדינות.

גם בלמ"ס ציינו כי "אי-אפשר להשתמש בנתונים של השוואת כוח קנייה בינלאומי כדי לעשות ניתוחים ענפיים, למשל במזון, ולא ניתן להשתמש בהם בשום אופן לניתוח של השוואת יוקר המחיה במשקי בית במדינות שונות".

על-פי בן דוד וקמחי, מחירי המזון גבוהים ב 15% מהמחירים במדינות ה-OECD, ולא ב"עשרות אחוזים". העובדה שבישראל יש מע"מ גבוה בהרבה על מחירי מזון (17% בישראל, לעומת כ-9% ב-OECD ובאיחוד האירופי) מצמצמת את הפער אף יותר, וכך גם גורמים חיצוניים נוספים, כמו אי-היכולת לייצר בשבת, כשרות, מחיר המטרה של החלב ועוד."

 

ואם אנחנו כבר ביוקר המחיה, אני מניח ששמעתם ששר החקלאות ושר האוצר חתמו בימים האחרונים על צו המסיר את הפיקוח על מחירי החמאה. הדבר היפה הוא שלפחות ה"הגיון" שמאחורי המהלך נאמר בגלוי:

מטרתו המרכזית של המהלך, לפי ועדת המחירים, הוא להגביר את התחרות ואת מבחר החמאה, ולאוו דווקא להוריד את המחיר.

ברור. כי אין ספק שאני בתור צרכן מזון אהנה מאוד מהאפשרות (או ההכרח) לבחור בין סוגי חמאה של מותגים מתחרים שונים ולא מוכרים לי (טעים?, לא טעים? יש השבוע את החמאה שאני אוהב?), ותמורת "ההנאה" הזו אני גם אצטרך לשלם יותר. אבל זה ההגיון: ה"תחרות" (מישהו רוצה לנחש כמה יבואנים יתחרו זה בזה?) היא המולך שלו מקריבים קרבנות. המחיר הוא רק תירוץ.

 

ד. (אי) תקינת הייבוא

ואם כבר המאבק נגד "יוקר המחיה", מבקר המדינה בדק כל מיני נושאים בעניין היבוא. מסתבר שלמרות ש-42 מעבדות אושרו ב-2019 לבדיקות תקן שמתחרות במכון התקנים, רק 3 עוסקות בכך בפועל. אחת הסיבות היא חסמים, כמו זה שלא חיברו אותן למערכת המחשוב של המכס. אבל גם כאן, ספק אם התחרות תעזור:

"ניתן להניח שהמעבדות הפרטיות זריזות יותר לעיתים ממכון התקנים, בשל כמות עבודה קטנה יותר. יחד עם זאת אין כל ערובה שהמעבדות הפרטיות יהיו זולות יותר ממכון התקנים כשנפח העבודה שלהן יגדל."

ובכל מקרה, לא ברורה לי החשיבות בכל העיסוק הזה, אם בכל מקרה נראה שאין אכיפה ממשית על עמידה בתקנים:

חלה ירידה של 26% במספר הביקורות שהממונה על התקינה במשרד הכלכלה עורך. מספר הביקורות ירד מ-2,300 ב-2017 לכ-1,700 ביקורות ב-2019. מספר הביקורות לאכיפת תקנים רשמיים ב-2019 (כ-1,700) היה בשיעור של 0.65% מתוך מספר ההמלצות של מעבדות בדיקה באותה שנה (יותר מ-300 אלף). בין היתר זאת הסיבה שמספר הריקולים (איסופים יזומים וקריאות להחזרת מוצרים) ירד ב-40% מ-34 ב-2017 לכ-20 ב-2019. בנוסף, טרם נקבעה מדיניות אכיפה לאי עמידה בתקנים והממונה גם כלל אינו מטיל עיצומים כספיים על יבואנים שהפרו את הוראות פקודת הייבוא והייצוא. לפי הדו"ח אחת הסיבות לכך היא ש-37 משרות בלבד מאוישות במינהל התקינה, מתוך 54 משרות קיימות.

והנה לכם דוגמא אמיתית לחוסר יעילות של המגזר הציבורי – לא מצליחים לאייש כ-30% מהמשרות הנחוצות לפי התקן (ומי יודע אם התקן אכן מספיק) כדי לבצע את העבודה. למה לא מצליחים? אני מנחש שזה שילוב של שני דברים:

  1. בירוקרטיה שנועדה לכאורה למנוע שחיתות בקבלה לעבודה ומסרבלת באופן בלתי נסבל את איוש המשרות במגזר הציבורי.
  2. תנאי שכר ועבודה נמוכים ביחס לתפקיד מקביל בשוק הפרטי, כי הרי השכר הזה הוא כסף שיוצא מ"הקופה הציבורית", והכוח הכי חזק במדינה, אנשי משרד האוצר, מקפידים תמיד "לשמור" ככל האפשר על הקופה הציבורית, כדי לדאוג שהמגזר הציבורי לא יהיה "שמן" מדי ביחס למגזר הפרטי ה"רזה". כך שבפועל מי שרוצה לעבוד במגזר הציבורי, נדרש במקרים רבים להסכים להיות "רזה" יותר ממה שיציעו לו להיות במגזר הפרטי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s