התמורה הגדולה: הקשר הכתיבה – הסבר המשבר

רשומה ראשונה בסדרה בעקבות קריאה בתרגום העברי לספר "התמורה הגדולה" מאת קרל פולני (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2020). אפשר לראות ברשומה הקודמת הזו מעין מבוא לסדרה.  גם רעיונות נוצרים, מתגבשים ומתפרסמים בתוך הקשר היסטורי מסויים. במקרים רבים, מעניין לשים לב, ברקע הקריאה, גם להקשר ההיסטורי שבו נכתבו הדברים, מכיוון שכל דבר נוצר בתוך הקשר – כולל ספרים.

הדיסטופיה המעניינת 'עולם חדש מופלא' שכתב אלדוס האקסלי (התייחסתי בעבר לתוכנה ברשומה הזו) יצאה לאור בשנת 1932. במהדורה העברית בהוצאת זמורה ביתן, משנת 1985, נכלל גם פרק "סוף דבר" שהאקסלי הוסיף למהדורה החדשה שיצאה לאור בשנת 1946. הקורא אותה לא יוכל שלא להבחין שמוטל עליה צל מלחמת העולם השניה, צל המלחמה הקרה, ואולי בעיקר צילו של ענן הפטריה של הפצצה הגרעינית. האקסלי עצמו כתב שם:

"מִשגה אחד גדול ובולט בראיית־הבאות מזדקר כאן מיד. אין ב"עולם חדש, מופלא" שום אִזכוּר של פיצול האטום."

ספרו של הכלכלן אבא לרנר, "אילוף הסוררת", שיצא לאור בשנות השבעים, ביקש להסביר את התופעה  הכלכלית החדשה של אותן שנים, ה"סטגפלציה" – שילוב של אינפלציה גבוהה, עליית מחירים ואבטלה גבוהה.

"התמורה הגדולה" נכתב החל משנת 1940 ופורסם בשנת 1944. באותה השנה פורסם גם "הדרך לשעבוד" של פרידריך האייק. את "הדרך לשעבוד קראתי אותו לפני כעשור, ואני זוכר אותו בעיקר כטיעון פשטני באופן מביך כמעט, לפיו כל נסיון של התערבות ממשלתית בכלכלה צפוי להסתיים בשלטון טוטליטרי מהסוג שאירופה הכירה באותן השנים, כלומר נאציזם או בולשביזם.

פולני היה כלכלן יהודי שנולד בוינה, למד בבודפשט, שירת כקצין במלחמת העולם הראשונה, חזר לוינה, עזב אותה לאנגליה לאחר השתלטות הפאשיזם ב-1933, ב-1940 עבר לארה"ב, ולאחר כמה שנים המשיך לקנדה לאחר שהרקע הקומוניסטי של אשתו מנע ממנו לקבל ויזה לארה"ב.

בכל מקרה, "התמורה הגדולה" נכתב בהקשר של משבר מלחמת העולם השניה, ומבקש להסביר את המשבר הזה, שהשתלב גם בביוגרפיה של פולני עצמו. הוא נפתח כך:

"הציוויליזציה של המאה התשע-עשרה קרסה. ספר זה דן במקורותיה הפוליטיים והכלכליים של אותה הקריסה, והתמורה הגדולה שהתחוללה בעקבותיה."

[עמ' 23]

הוא ממשיך בתיאור בסיסי של יסודות הסדר הקודם [ההדגשות, כאן ובהמשך, אלא אם צויין אחרת, הן שלי]:

"הציוויליזציה של המאה התשע־עשרה נשענה על ארבעה מוסדות. הראשון הוא מאזן הכוחות, שבמשך מאה שנים מנע את התפרצותה של מלחמה ארוכה והרסנית בין המעצמות הגדולות; השני הוא תקן הזהב  הבינלאומי, שסימל ארגון ייחודי של הכלכלה העולמית. השלישי הוא השוק המווסת את עצמו, שהביא לידי רווחה חומרית שמעולם לא היתה כמוה; והרביעי הוא המדינה הליברלית. […] המוסדות הללו, בינם לבין עצמם, הם שקבעו את קווי המתאר האופייניים של תולדות הציוויליזציה שלנו. מארבעת המוסדות הללו, תקן הזהב התברר כמוסד המכריע. נפילתו הייתה הסיבה הקרובה ביותר להתרחשות האסון. עד שהוא נכשל, רוב המוסדות האחרים כבר הוקרבו לשווא בניסיון להצילו.

אבל היסוד והמסד של המערכת היה השוק המווסת את עצמו. הוא היה החידוש שהצמיח ציוויליזציה ספציפית. תקן הזהב לא היה אלא ניסיון להרחיב את מערכת השוק הלאומית ולהחילה על השדה הגלובלי; ומאזן הכוחות הבינלאומי היה מבנה־על שהוקם על בסיס תקן הזהב, ובמידה מסוימת פעל באמצעותו. המדינה הליברלית עצמה נוצרה על ידי השוק המווסת את עצמו. המפתח למערכת המוסדית שהתקיימה במאה התשע־עשרה היה טמון בחוקים השולטים בכלכלת השוק.

על פי התזה שלנו, רעיון השוק המכוון את עצמו היה בגדר אוטופיה גמורה. מוסד כזה לא היה יכול להתקיים לאורך זמן בלי להחריב את המהות האנושית והטבעית של החברה; הוא היה הורס את האדם הרס פיזי, והופך את סביבתו למדבר שממה. החברה היתה חייבת אפוא לנקוט צעדים כדי להגן על עצמה, אבל כל צעד שננקט פגע בוויסות העצמי של השוק, הפריע לחיים התעשייתיים, וכך סיכן את החברה בדרך אחרת. הדילמה הזו היא שאילצה את מערכת השוק להתפתח בכיוון מוגדר, ובסופו של דבר שיבשה את הארגון החברתי שהתבסס עליה." [עמ' 23]

מושג המפתח שאליו מתייחס פולני הוא "השוק המווסת את עצמו", כלומר, שוק שלא מווסת על ידי גורמים אחרים מלבד כוחות השוק – כמו למשל הסכמות חברתיות, התערבות ממשלתית וכדומה – מה שמקובל לכנות "שוק חופשי". לפי פולני, השוק המווסת את עצמו הוא רעיון אוטופי, שמימושו יביא להרס החברה האנושית, ולכן החברה נוקטים צעדים נגדו. זו ליבת התזה, ואת הרעיון הזה פולני יפתח לאורך הספר. שני הפרקים הראשונים מוקדשים לתיאור "הסיבה הקרובה ביותר להתרחשות האסון – התהליכים שהובילו לפריצת מלחמת העולם השניה.

פולני מסביר שבמאה השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, הקיום המקביל של מספר מעצמות באירופה יצר מאזן כוחות שבו תמיד הכוחות החלשים היו צפויים לאחד כוחות כנגד מעצמה חזקה יותר שתרצה להגדיל את כוחה, וכך תרם ליציבות במרכז הזירה האירופית. פעולתה של המערכת הפיננסית הבינלאומית יצרה אינטרס מעשי, פעיל בכל המעצמות, להימנעות ממלחמה בין־מעצמתית כזו.

"המניע היה רווח. כדי להשיגו, היה צורך לשמור על יחסים טובים עם ממשלות שמטרתן הייתה כוח וכיבוש. […] לעומת זאת, צורת הארגון והאיוש של הממון הבינלאומי היו בינלאומיים, ולפיכך גם לא בלתי תלויים בארגון הלאומי. שהרי המערכת הזאת […] הייתה מחויבת לחתור לשיתוף פעולה עם הבנקאות הלאומית, ההון הלאומי והמערכת הפיננסית הלאומית. אמנם, כפיפותה של המערכת הפיננסית הלאומית לממשלה הייתה בדרך כלל פחותה מזו של התעשייה הלאומית, אך די היה בה לגרום למערכת הפיננסית הבינלאומית לחתור לקשר עם הממשלות עצמן. עם זאת, בזכות מעמדה ואנשיה, עושרה הפרטי וקשריה, היא לא הייתה תלויה בממשלה אחת מסוימת, ולפיכך יכלה לשרת אינטרס חדש, נטול זרוע ארגונית משלו, אינטרס ששום מוסד אחר לא שירת אותו, ושלמרות זאת היה בעל חשיבות חיונית לקהילה – אינטרס השלום. [עמ' 31-30] […]

השפעת הבנקאות הבינלאומית על המעצמות פעלה תמיד לטובת השלום באירופה; ומידת היעילות של ההשפעה הזאת הייתה כמידת התלות של הממשלות עצמן בשיתוף הפעולה שלה, ביותר מכיוון אחד. [עמ' 32]

[…] הסכנה העיקרית שעמדה לבעלי ההון של אירופה לא הייתה כישלון טכנולוגי או פיננסי, אלא מלחמה; לא מלחמה בין מדינות קטנות (שהיה אפשר לבודדן בקלות), וגם לא מלחמה בין מעצמה גדולה למדינה קטנה (התרחשות תכופה ולרוב נוחה), אלא מלחמה כוללת בין המעצמות הגדולות. [עמ' 33]

הסחר התקשר לשלום. […] הסחר היה תלוי במערכת המוניטרית הבינלאומית,  וזו לא יכלה לתפקד בעת מלחמה כוללת. כדי לתפקד היה דרוש לה שלום, והמעצמות הגדולות חתרו לקיימו. אך כפי שראינו, מאזן הכוחות לבדו לא היה יכול להבטיח את השלום, לשם כך היה צורך במערכת הפיננסית הבינלאומית, שבעצם קיומה גילמה את התלות החדשה של המסחר בשלום." [עמ' 34-33].

ואם אלה היו יסודות הסדר האירופי של המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, הרי שערעורם הוא שהביא לערעור הסדר ולמשבר.

"ברבע האחרון של המאה התשע־עשרה, מחירי הסחורות בעולם היו המציאות הממשית ביותר בחייהם של מיליוני איכרים באירופה היבשתית. הדי שוק ההון של לונדון נשמעו מדי יום ביומו בקרב אנשי עסקים בכל העולם, והממשלות דנו בתוכניות עתיד לאור המצב בשוקי ההון העולמיים. רק מי שהשתבשה עליו דעתו היה יכול להטיל ספק בכך שהמערכת הכלכלית העולמית הייתה לציר שסביבו התנהל קיומו החומרי של המין האנושי. והיות שכדי לתפקד המערכת הזאת הייתה זקוקה לשלום, מאזן הכוות נועד לשרת את המטרה הזאת. אם נוציא מהתמונה את המערכת הכלכלית, אינטרס השלום ייעלם מהפוליטיקה. […] הצלחתו של "הקונצרט האירופי" נבעה מצורכי הארגון הבינלאומי החדש של הכלכלה, והיא עתידה להיעלם, באופן בלתי נמנע, עם פירוקו. [עמ' 36] […]

ב-1904, בריטניה עשתה עסקה כוללת עם צרפת בכל הנוגע למרוקו ולמצרים; כמה שנים אחר כך היא התפשרה עם רוסיה על פרס, ונוצרה ברית הנגד. "הקונצרט האירופי", אותה פדרציה רופפת של מעצמות עצמאיות, הוחלף בסופו של דבר בשני מקבצי כוח עוינים זה לזה, ומאזן הכוחות כמערכת הגיעה עתה לסוף דרכו. כעת, כשנותרו רק שתי קבוצות כוח מתחרות, המנגנון שלו חדל לפעול. לא הייתה עוד קבוצה שלישית שיכלה להצטרף לאחת מהשתיים כדי לסכל את כוונותיה של האחרת להעצים את כוחה. באותו הזמן בערך החריפו תסמיני ההתפרקות של הכלכלה העולמית […]. יכולתו של הממון הבינלאומי למנוע את התפשטות המלחמות פחתה במהירות. […] מן ההכרח היה שהתפרקותו של הארגון הכלכלי של המאה התשע־עשרה תשים קץ למאה שנות שלום. זו הייתה רק שאלה של זמן." [עמ' 37]

מאה שנות השלום של אירופה התנפצו במלחמת העולם הראשונה. לפי פולני, הכישלון בשיקום המערכת הכלכלית הוא שהוליך אל מלחמת העולם השניה:

"שקיעת תקן הזהב היא הקשר הסמוי בין התפרקות הכלכלה העולמית, שהחלה במפנה המאה העשרים, לבין שינוי הצורה של ציוויליזציה שלמה בשנות השלושים. אם לא נכיר בחשיבותו העצומה של גורם זה, לא נוכל להבין אל נכון את המנגנון שגרר את אירופה אל עברי פי פחת […]

תקן הזהב היה עמוד התֶמך האחרון של הכלכלה העולמית המסורתית; כשהוא נשבר, התוצאה הייתה בהכרח מיידית. […]

המכשולים שעמדו בפני השלום והיציבות אחרי המלחמה נבעו מאותם מקורות שהולידו את "המלחמה הגדולה" עצמה."[עמ' 38]

ואם השלום נשען על מאזן כוחות בין־מעצמתי ומערכת כלכלית בינלאומית, הרי שאלה לא נוצרו מחדש אחרי המלחמה.

"מבחינה מדינית, ההסכמים טמנו בחובם סתירה הרת אסון. הפירוק מנשק של האומות המובסות, שהיה חד־צדדי וקבוע [ההדגשה במקור. התצפיתן], מנע בנייה מחדש של מאזן כוחות, שהרי כוח הוא תנאי הכרחי לקיומו של מאזן כזה. […] הפתרון המעשי היחיד לבעיה הבוערת של השלום – שיקום מערכת מאזן הכוחות – היה איפוא לחלוטין מחוץ להישג יד;

[…] אפילו מאזן כוחות שנבנה מחדש בהצלחה היה יכול לפעול למען השלום רק בתנאי ששוקמה המערכת המוניטרית הבינלאומית. בהיעדר בורסות יציבות וסחר חופשי, הממשלות השונות היו רואות בשלום, כפי שראו בו בעבר, אינטרס משני, שיחתרו אליו רק כל עוד הוא אינו עומד בדרכם של האינטרסים הגדולים שלהן."

[עמ' 40-39]

לפי פולני, התקופה שבין המלחמות הציגה ניסיון כושל לשקם את המערכת שקדמה למלחמה:

"לפי אמות המידה של המאה התשע־עשרה, העשור הראשון שלאחר מלחמת העולם הראשונה נתפש כתקופה מהפכנית; לאור ניסיוננו בתקופה האחרונה, זה היה בדיוק ההפך. מטרתו של העשור הזה הייתה שמרנית ביותר והיא שיקפה את האמונה הכמעט אוניברסלית שרק כינון מחדש של המערכת שפעלה לפני 1914, "הפעם על יסודות מוצקים", יוכל להחזיר את השלום והשגשוג. למעשה, כישלון המאמץ לחזור אל העבר הוא שהצמיח את התמורה שהתחוללה בשנות השלושים. […] למעט רוסיה, ההתקוממויות במזרח אירופה בשנים 1920-1917, למרות השתלשלות העניינים שלהן, לא היו אלא דרכים עקיפות לכונן מחדש את המשטרים שהוכנעו בשדות הקרב. […] בשנות השלושים המוקדמות חל שינוי חד ופתאומי. נטישת תקן הזהב על ידי בריטניה הגדולה, תוכניות החומש ברוסיה, השקת ה"ניו-דיל", המהפכה הנציונל־סוציאליסטית בגרמניה, וקריסת חבר הלאומים לטובת אימפריות אוטרקיות – כל אלה היו ציוני הדרך שלו. בסוף "המלחמה הגדולה" האידיאלים של המאה התשע־עשרה עדיין שלטו בכיפה והשפעתם נמשכה גם בעשור הבא, אך עד 1940 נעלם כל שריד של המערכת הבינלאומית […] אנו טוענים שבשורש המשבר עמדה קריסתה המסוכנת של המערכת הכלכלית הבינלאומית. […] חוקרי מדעי המדינה חילקו עתה את המדינות לא לפי יבשות, אלא לפי דרגת ההיצמדות שלהן למטבע יציב. […] שורה של משברי מטבע חיברה בין עמי הבלקן העניין לבין ארצות הברית המעטירה באמצעות סרט הגומי של האשראי הבינלאומי, שהעביר את הלחץ שנבע ממטבעות ששיקומם לא הושלם – תחילה ממזרח אירופה אל מערבה, ולאחר מכן ממערב אירופה אל ארצות הברית. בסופו של דבר, ארצות הברית עצמה נכנעה להשפעותיו של הייצוב טרם זמנו של המטבעות האירופיים. הקריסה הסופית החלה." [עמ' 41-40].

הניסיונות לייצוב המטבעות, עד לנטישת תקן הזהב, הובילו לתמורות החברתיות שיצרו את התנאים למלחמה הבאה:

"במשך למעלה מעשור השיבה לתקן הזהב הייתה סמל לסולידריות העולמית. […] במדינות שבהן הסבל בעת המאבק המתמשך למען הבלתי מושג היה הרב ביותר, השתחררו כוחות אימתניים כתגובת־נגד. לא חבר הלאומים ולא הבנקאות הבינלאומית האריכו ימים אחרי תקן הזהב. עם היעלמותו, אינטרס השלום המאורגן של חבר הלאומים, לצד גורמי האכיפה העיקריים שלו – משפחת רוטשילד ומשפחת מורגן – נעלמו מהפוליטיקה. פקיעת חוט הזהב הייתה הסימן למהפכה עולמית.

אולם כישלונו של תקן הזהב רק סימן את המועד להתרחשותו של אירוע גדול יותר מזה שהוא עצמו היה יכול לגרום לו. בחלקים נרחבים של העולם לוּוה המשבר בהרס מוחלט – לא פחות מזה – של המוסדות הלאומיים שפעלו במאה התשע־עשרה, ובכל מקום המוסדות האלה השתנו ועוצבו מחדש כמעט ללא היכר. בארצות רבות הוחלפה המדינה הליברלית בדיקטטורות טוטליטריות, והמוסד המרכזי של המאה – ייצור המבוסס על שווקים חופשיים – הוחלף בצורות חדשות של כלכלה. אומות גדולות עיצבו מחדש את תבנית המחשבה שלהן והטילו עצמן למלחמות שנועדו לשעבד את העולם בשם תפיסות שלא נשמע כמותן בדבר טבע היקום; ובה בעת, אומות גדולות אף יותר מיהרו להגן על החופש, שגם הוא קיבל משמעות חדשה לגמרי בידיהן. […] לא במקרה לוּותה התמורה במלחמות בקנה מידה חסר תקדים." [עמ' 45-43]

ומהסבר הרקע למלחמת העולם השניה, חוזר פולני אל התזה הגדולה של הספר, בה יעסוק בהמשך:

"שורשיה של רעידת האדמה שהתרחשה נעוצים בניסיון האוטופי של הליברליזם הכלכלי לבנות מערכת של שוק המווסת את עצמו. […] כל החברות מוגבלות על ידי גורמים כלכליים. אבל הציוויליזציה של המאה התשע־עשרה הייתה כלכלית במובן שונה וייחודי, שכן היא בחרה להתבסס על מניע שכמעט לא נחשב למניע תקף בתולדות החברות האנושיות, וקל וחומר שמעולם לא הועלה לדרגה שמאפשרת לו לשמש הצדקה לפעולה ולהתנהלות בחיי היומיום – מניע הרווח. מערכת זו של שוק המווסת את עצמו הייתה תודלה ייחודית של העיקרון הזה. […] כדי להבין את מקורות המהפך עלינו להידרש לעלייתה ונפילתה של כלכלת השוק."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s